הטקסט הנאמר, המושר, הנכתב והנרקד מתפשט על הבמה ומתלכד לכדי תמהיל של יופי וכאב. הקהל הופך לגוף שמודע לפיזיות שלו, להיותו צופה אקטיבי, לעליבותו, לייחודיותו, לגמישות המבט ולאפשרות לערער על סדרים קיימים. וכשהרטוריקה של "אתם" ו"אנחנו" קורסת, שטף של עלבון אינסופי מוטח לאולם הדחוס.
ברוכים הבאים, נמושות יומרניות, מלחכי פנכה של המולדת. בקרוב תזוזו. תתכוננו.
