חייל הלילה (1984) של דן וולמן אם בצדק או אם לא נחגג לעיתים כסרט האימה הישראלי הראשון. (אני מסתייג כיוון שאני זוכר הכרזה חגיגית כזו על כלבת [2010] ומודע גם לקיומו של המלאך היה שטן [1976] שקדם לו אך מתפקד כסרט אימה כפי ש The Room הוא דרמה רומנטית קורעת לב).

תקציר:

חייל הלילה מספר על זאב ברקאי, צעיר תל אביב המתחיל לצאת עם בחורה בשם איריס כאשר בינתיים סדרת רציחות מסתוריות של חיילי צה״ל מסעירה את המדינה. זאב שנגלה לצופים בשלב די מוקדם בתור הרוצח. מספר לאיריס כי הוא לוחם ביחידה סודית מובחרת וזו היא הסיבה להיעלמויות הפתאומיות שלו בלילות אך האמת היא שעקב בעיה בריאותית הוא כלל לא גויס. כאשר השקר של זאב מתגלה הוא פורץ לבסיס צבאי לבוש במדים וטובח בחיילים, נתפס ומתאבד. (בתמצות…)

בין אם הוא אכן חלוץ הז׳אנר בארצנו ובין אם לא, מדובר בעיניי בסרט מעניין שהצפייה בו שלחה אותי לחיפוש (שהיה קשה כמעט כמו החיפוש אחר עותק צפייה ראוי של הסרט) במעמקי הפתקים בטלפון הקודם שלי. חיפוש אחר פתק שנכתב בשעה 2 לפנות בוקר ב20 לנובמבר של שנת 2017, כמה שעות לפני שהתייצבתי בבקו"ם. באותו הלילה לא הצלחתי להירדם. שעות לאחר החיבוקים הגאים של ההורים, העידודים בטלפון מחברים שכבר התגייסו והאיחולים בווצאפ המשפחתי, שכבתי במיטה חרד מיום המחר שבו אתגייס לשירות ביחידה קרבית. המציאות של המצב בו אני נמצא הכתה בי במלוא עוצמתה. כל אותם פרצופים מ12 טקסי הזיכרון הבית ספריים שבהם לקחתי חלק חזרו אליי, משפחות שכולות המספרות את סיפור בנם שנפל בכתבה בטלוויזיה הפכו בראשי למשפחה שלי. דמיינתי את עצמי עולה עם שחר לאוטובוס אג״ד ירוק כשסביבי הורים גאים פוצחים בנאמבר מוזיקלי ושרים יחד ”Let the sunshine” בזמן שהאוטבוס מתרחק מהם ולוקח אותי אל מותי הסביר בהחלט. בעודי שוכב מפוחד המיטה אותה שאלה קיומית מוכרת ניקרה בראשי- well, how did I get here?

בכל אותם סיפורים וטקסים דיברו על האהבה למדינה, על תחושת החובה, על צעירים שלקחו את הסיכון שבשירות קרבי מתוך הבנה עמוקה שהמדינה לא הוגשה על מגש של כסף וכעת הגיע תורם. הרגשתי אשם, לא מצאתי את עצמי בסיפורים האלה. רציתי ובחרתי בשירות קרבי אבל כעת כשהרגע הגיע תהיתי למה? הוצאתי את הטלפון וכתבתי שיר. כשסיימתי התעייפתי והלכתי לישון וכשקמתי התגייסתי. אחסוך לכם ולי את המבוכה שבחשיפת השיר המלא (אל דאגה לא מדובר ביצירת מופת) אך ההתבוננות המחודשת באותו שיר ציני (כיאה לגיל 18) גרמה לי להרגיש שבאותו לילה ראיתי בבירור את פניהם של הדברים בצורה שניסיתי להתכחש אליה מאז, לפחות למשך אותן שלוש שנים. אצטט רק כמה משפטים, בצורה דומה בערך לאופן שבו צץ בראשי זיכרון אותו שיר עם הצפייה ב"חייל הלילה".

״בוא נלך לצבא נשחק בגברים. נאבד את החופש, נאבד אברים.״....

 ״נקנה רגליים פשוקות במחיר של מבצע. אומרים שצלקות זה מושך אז
  בוא ונפצע״....
                   
״כל אפשרות שהייתה החלפנו בנזיד גבריות. כולם יודעים שליפול זה לא כמו סתם
פשוט למות״.
                  

שורשיה של השיטה הרואה בסרטי האימה מייצגים של תת מודע קולקטיבי היכולים לנבא תהליכים חברתיים והיסטוריים נטועה במחקר מפורסם ושנוי במחלוקת של זיגפריד קרקאואר הקושר בין סרטי האקספרסיוניזם הגרמני לעליית הנאציזם. החוקר רובין ווד קרא לסרטי אימה ״סיוטים קולקטיבים״ וטען שמקור האימה בסרט (מפלצת/רוצח) מייצג את ה- ״אחר״ שהוא החיצוני והמודחק שאיתו האידאולוגיה הבורגנית מתקשה להתמודד. חוקר אחר אדם לווינשטיין התמקד דווקא לא בשוברי קופות אלה בסרטים מהעולם שהטרידו קטגוריות ספציפיות. לדבריו, הסרטים מאפשרים לנו להציץ במה שהוא מכנה "הרגע האלגורי״ רגע שלו קרא "התנגשות מזעזעת של סרט, צופה, והיסטוריה". אם כן מה הוא אותו פחד חברתי הנמצא בבסיסו של סרט האימה חייל הלילה ? מה הוא ה״אחר״ בסרט ולאיזה ״רגע אלגורי״ הוא מאפשר לצופה להציץ?

(קטע מהשיר ״הבלדה ליצחק שדה״ שבוצע על ידי להקת הנח״ל):

 m...״אהב אישה ועוד אישה ועוד אישה.
 חבר בגדוד העבודה
 והוא היה לאגדה

כשאחזה האש בעמק ובהרים,
 הלך האיש להגנה.
 מיהר מיד לכל מקום שבו יורים,
 הלך מסכנה אל סכנה״...

פולחן האישיות סביב יצחק שדה בשיר היה מנת חלקם של אישים ודמויות רבים שייצגו את האידאל הציוני ולכולם קווים דומים. לוחמים חזקים, לא מפחדים מסכנה, אהובים על הנשים והופכים לאגדה. על בירכיהן של דמויות מיתיות אלה, אמיתיות או פיקטיביות גדלו וחונכו הדורות הראשונים של הישראלים. החוקרת אלה שוחט מזהה את התהליך הזה של האדרת החייל ויצירת מיתוס מארטירי (Martyr) סביבו גם בקולנוע הישראלי. ״הסרטים, במובן זה, המשיכו את הסנטימנטליות שהתרבות הפופולרית הצברית חדורה בה, זו המגולמת בשירים הרבים המספרים על סולידריות בשעת מלחמה, על הקרבה עצמית ועל נצחיותם של גיבורים הרוגים״. הסרטים האדירו את החייל ״יפה הבלורית והתואר״ המוכן ואף גאה להקריב את חייו למען המטרה הציונית, או בניסוח המיוחס לדמות ציונית מיתית נוספת (כנראה לא בצדק) – ״טוב למות בעד ארצנו״.

זאב , גיבור חייל הלילה חי במציאות אחרת לחלוטין מזו של דור המייסדים. הישראליות הולכת ומתרחקת מהמודל הקולקטיבי-סוציאליסטי שעל בסיסו הוקמה המדינה ומתחקה אחרי המודל המערבי-אמריקאי בו האינדיבידואל נמצא במרכז. למרות האיום התמידי, קיומה של ישראל הוא כבר עובדה קיימת ואחרי 67 (למרות העלבון הקשה גם מלחמת 73 לא באמת משנה את תמונת המצב בצורה משמעותית.) ישראל כבר איינה האנדרדוג החלש הנמצא במאבק יומיומי על קיומו אלא הכוח הצבאי החזק ביותר באזור. במילותיה של שוחט: ״תהליך התברגנותה המלאה של החברה הישראלית לאחר 1967 היה כרוך בזניחה גלויה של הערכים הסוציאליסטיים.״ למרות השינויים החברתיים והגאו-פוליטיים שהתרחשו מאז ימי קום המדינה ניתן לראות כיצד לזאב ברקאי מילדות מוכתב אותו האידיאל הציוני הוותיק בפלאשבקים הרבים לשיחות ורגעים מילדותו של זאב עם אביו הקצין. בסצנת פלאשבק אחת אנו רואים את זאב הילד מתאמן בכושר קרבי עם אביו שלבוש במדים, אך פניו של האבא נמצאים מחוץ לפריים. זאב הילד רץ אחרי ולבסוף גם מחובק על ידי מדים צה״ליים נטולי פנים. אביו הלובש את המדים הוא שולי, מודל החיקוי של זאב הוא החייל לא האדם. מכאן אפשר להבין את המשבר של זאב כאשר נאסר עליו לשרת בשירות קרבי. בשל מצב בריאותי, שוללים ממנו את היעוד שלו. ניסיונו להוכיח כי הוא יכול להיות לוחם למרות זאת ואפילו טוב משאר הלוחמים מתרגם עצמו לאלימות המופנית כלפיהם.

בשנות ה80 עם פתיחתם של ארכיונים וחשיפה של מידע חדש היסטוריונים המכונים ״ההיסטוריונים החדשים״ הובילו את הפוסט-ציונות, תפיסה האומרת שהציונות למעשה הסתיימה והשיגה את מטרתה והביאה עמה הסתכלות מחודשת, בחינה וביקורת על המיתוסים שעליהם נוסדה המדינה. לא מקרי בעייני שדווקא בתקופה זו נוצר סרט כמו חייל הלילה. הסרט מעלה פחד ממצב שבו לאחר שנים של יצירת מיתוס סביב דמות הלוחם בשירות האידאולוגיה הציונית, המיתוס גבר על האידאולוגיה, עבר למוטציה ושימר את כוחו גם בתקופה הפוסט ציונית. האידאולוגיה שלמען הגשמתה עוצב מיתוס הלוחם הוחלפה. כעת דחף קונפורמיסטי והרצון לזכות בתהילה שאופפת את דמות הלוחם הם המחזיקים את המיתוס בחיים. הגולם קם על היוצר. בחברה מערבית מודרנית שמקדשת אינדיבידואליזם ולא את הקולקטיב הקיבוצי/חלוצי מימיה המוקדמים והסוציאליסטים של המדינה, אידיאל הגבורה של הלוחם המקריב עצמו למען הכלל, מתרוקן מתוכן. הלוחם בגלגולו החדש והאינדיבידואליסטי מתגלה כצמא דם, מרוכז בעצמו, שקוע במבחני גבריות ואומץ ילדותיים ומונע בעיקר מיצרים ותאוות. זה זאב ברקאי- לוחם משולל אידאולוגיה- רוצח סדרתי -חייל הלילה- האימה השוכנת בלב הסרט.

תפקידו של מיתוס הלוחם היה הפיכתם של גברים צעירים ללוחמים המוכנים להקריב את חייהם, אך גם לנשים ניתן תפקיד בכינון המיתוס. האידאולוגיה הציונית הבטיחה לחייל לא רק את פוטנציאל הפיכתו לאגדה על ידי הקרבה למען מטרה נעלה אלא גם את הערצתן של נשים. עד הרגע שיקרא למלא את מטרתו להגן על המולדת יאהב-״ אשה ועוד אשה ועוד אשה ״. הרעיון הזה הונחל לנשים הישראליות שגדלות ולומדות להעריץ את אותם חיילים גיבורים בדיוק כמו חבריהן הגברים, אך צורת ההגשמה האולטימטיבית של האידאל שונה בין שני המינים. הגבר לומד לשאוף להיות לוחם, האשה – להיות עם לוחם. כפי שאומר המשפט המפורסם (גם הוא מופיע בשיר של להקה צבאית) ״הטובים לטיס, הטובות לטייסים״.

הפטישיזציה הזו של דמות החייל הלוחם הייתה בעייתית מאז ומתמיד אך מקבלת מימד גרוטסקי בחברה אינדיבידואליסטית שבה משיכה מינית הופכת למטרה מרכזית בחיי הפרט, יותר מנגיד -עיבוד קרקעות ובניית הישוב. ניתן לראות את דפוסי ההתנהגות האלה בפער בין שתי סצנות בין זאב לאיריס. השניים משחקים את התפקידים שהוגדרו להם בניתוק מוחלט מכל אידאולוגיה או רעיון נאצל שהיו יכולים כביכול להצדיק את אותם דפוסי התנהגותם. בסצנת טיול זוגי זאב שולף רובה אוויר ובגאווה יורה בדג, הוא מביט אל איריס בצפייה שתתלהב ממעשה אלימות זה אך היא נראית לא נינוחה במקרה הטוב.

לאחר מכן, אחרי שמפגן הכח האלים שלו לא הרשים את איריס מנסה זאב להפגין אומץ כאשר הוא עומד על קצה תהום. פעולה שבעיקר מבהילה את איריס, הוא מתעקש שתראה כיצד לימד עצמו ״שאפשר להתגבר על הפחד״ ומביא אותה להתחנן שיפסיק על סף בכי. לא נראה שאיריס מטבעה מתלהבת ממפגני אומץ או כח. אך התמונה משתנה במאה ושמונים מעלות כאשר זאב מספר לה שהוא לוחם ביחידה סודית. מבלי לשאול שאלות איריס משחקת את התפקיד שיועד לה וסלידתה מאלימות ומפגני אומץ מתחלפים במשיכה עזה. כאשר חוזר זאב מאחד ה ״מבצעים״ שלו איריס מבקשת שיבוא אליה למיטה מבלי שיתקלח ומוסיפה שהיא אוהבת את ריח השריפה העולה מגופו. המדים הם אלו ההופכים את הכח והאומץ למושכים בעיניי איריס, היא קורבן של חינוך לאותו האידאל כמו זאב. האירוניה הכואבת היא שכידוע לצופה זאב לא חזר ממשימה צבאית מאחורי קווי האויב אלא מרצח חסר פשר של חיילים ישראלים. חיילים מאז ומתמיד ביצעו מעשי זוועה ותמיד הייתה בעיתיות בהפיכתם לפטיש, אך לפחות היו ערכים שאפשרו לבחון מולם את צדקתן או אי צדקתן של פעולותיהם. לזאב ולאיריס ערכים, צדק או מטרה לא משנים כלל, משנה רק הצורה היא כשלעצמה המטרה.

צורתו השלמה ביותר של אידאל הלוחם הוא החלל הנופל בעת מילוי תפקידו, מת למען טובת הכלל, ״במותו מצווה לנו את החיים״. בקולנוע הייצוג הארכיטיפי והמזוקק ביותר של אותו צבר לוחם מיתולוגי הוא אורי גיבור הסרט ״הוא הלך בשדות״(1967). אורי נהרג לא לשווא אלא למען המולדת, מותו מקבע אותו בנצח ומיוצג בfreeze frame המפורסם השומר את מותו סטרילי ואת דמותו צעירה ויפה לנצח.

דימוי אפקטיבי זה מהדהד בראשי בכל יום כאשר אני מביט באחת מאותן מדבקות של צעירים שהיו ואינם שהחלו מכסות כל פינת רחוב ריקה, עמוד או תחנת אוטובוס מאז אותו יום נוראי שהפך את החיים של כולנו.

אבל בשביל מי ימות חייל שלא נלחם למען אף אחד? מי הוא אותו אויב שיהרוג אותו? את ייעודו הדטרמיניסטי מגשים זאב לאחר שהוא מבצע טבח בבסיס שבו משרת אביו ונתפס. זאב משתחרר מאחיזתם של החיילים ומזנק אל תוך טלוויזיה המקרינה סרט מלחמה, ראשו חודר את המסך והטלוויזיה בוערת ושורפת אותו. אתעלם רגע מהפרטים הטכניים של מותו של זאב ומהתהייה האם טלוויזיה מתחילה לבעור כאשר המסך שלה נשבר ואתרכז במותו כ ״רגע האלגורי״. מה שהורג את זאב הוא מיתוס החייל שעליו גדל וחונך, בין השאר על ידי סרטים כמו זה שמוקרן בטלוויזיה באותו רגע של ״התנגשות מזעזעת של סרט, צופה והיסטוריה״.

ארבעים שנה עברו מאז יצא חייל הלילה לאקרנים, חמש שנים מאז שהשתחררתי, שנתיים שאנחנו במלחמה. בחורים צעירים מגוייסים יוצאים לקרב, מתים, הופכים לדימוי ומודבקים על קיר בתחנת רכבת. כמה מהם עושים זאת מתוך תחושת מחויבות עמוקה וכנה? מתוך הבנה של האידאולוגיה שבשמה הם נשלחים? בעוברי בתחנת הרכבת אני רואה ילד מצביע על מדבקה ושואל את אימו ״מי זה?״ והיא עונה מיד ״חייל גיבור״. הילד מהנהן, הוא הבין.