עשרה באוקטובר 2025, העסקה המתרקמת יוצאת אל הפועל. צה"ל עוצר את ההפצצות בעזה ונסוג, 72 השעות שלפני החזרת כל החטופים החיים יוצאות לדרך. אחרי שנתיים של גיהנום, אנחת רווחה של ארץ שלמה מחכה לנשוב. ביום הזה הסתכלתי כמנהגי ברשת X (טוויטר לשעבר) כדי להתעדכן בחרדה בהתפתחויות, וגם לנסות להבין לאן נושבות הרוחות בשיח הפוליטי בישראל. שני ציוצים שלכאורה נראים שונים מאוד פוליטית – אחד של השרה להגנת הסביבה עידית סילמן ואחד של העיתונאי חיים לוינסון – נראו לפתע דומים. פתאום הרגשתי שמהדמיון ביניהם אפשר ללמוד משהו מעניין על הפוליטיקה בישראל ואיך שהמלחמה הזו עיצבה אותה.

הציוץ הראשון הוא של חברת הכנסת עידית סילמן מהליכוד (ואני שוב מציין שהוא פורסם ב10.10.2025, לפני שהחטופים החיים האחרונים הגיעו בכלל הביתה):
"אחרי שחרור כל החטופים, על מה יפגינו בכיכר החטופים בקפלן?"

בציוץ שמנוסח כסקר יש 4 אפשרויות שעידית סילמן נותנת:

"1. הפגנה לא חשוב על מה, 2. בעד ילדי עזה, 3. לסגור את ערוץ 14 או 4. לפטר את דוד זיני".

וואו. צריך לקחת אוויר אחרי שקוראים ציוץ כזה. יש כל כך הרבה דברים לפרק פה: קודם כל שכיכר החטופים היא לא ברחוב קפלן. אולי עידית סילמן הייתה יודעת את זה אם הייתה מבקרת שם פעם אחת בשנתיים האחרונות. ישר אחר כך עולה המחשבה שעידית סילמן היא כמובן שרה בממשלה אשר במשמרת שלה נחטפו האנשים שבשביל הצלתם מהשבי צריך בכלל כיכר כזאת. אחר כך, מבין האפשרויות שהיא עצמה מציעה בציניות על מה להפגין, יש כמה הצעות לא רעות בכלל: בעד ילדי עזה למשל, שלמעלה מ20,000 מהם נהרגו במלחמת ההשמדה חסרת התכלית שעידית סילמן וחבריה מובילים.

הנימה הצינית והמרושעת של סילמן מנסה להצביע על צביעות של המפגינים בכיכר החטופים, כאילו שהחטופים הם רק תירוץ בשבילם ובעצם הם יפגינו נגד הימין בכל מקרה. הרשעות כל כך בוטה שמרגיש כמעט חסר משמעות לכתוב עליה. חוסר הבושה הוא מוחלט. לכל אדם שמחובר אפילו טיפה למה שמתרחש בישראל בשנתיים האחרונות – במציאות, מחוץ לטוויטר – אין בכלל התחלה של שפה משותפת עם עידית סילמן. הכאב, הפחד, החרדה, התקווה, הציפייה, הקרע הבלתי ניתן לאיחוי בלב האנשים שחיים פה מאז השבעה באוקטובר הוא זר לסילמן ולממשלת ישראל בצורה שקשה להאמין בה. דווקא בגלל זה היה מדהים לקרוא כמה דקות אחר כך עוד ציוץ שעל פניו – אך אולי רק על פניו – נראה שונה. ציוץ של חיים לוינסון.

חיים לוינסון הוא מבכירי העיתונאים בישראל, מהביקורתיים שיש נגד הממשלה, כזה שבטח לא יהסס להטיח ביקורת בעידית סילמן וממשלתה הפושעת. במקביל לרגע שבו נראה כי העסקה לסיום המלחמה מתחילה להתממש, לוינסון מצייץ את זה:
"שקט מוזר באירופה ובאגף הג'נוסייד. השמדת העם נפסקה. איפה החגיגות?"
לוינסון בציוץ שנושא את אותה ציניות זחוחה עוקץ את "אירופה ואגף הג'נוסייד", כלומר את התנועה העולמית ההולכת וגדלה שמבקרת את ישראל ומגדירה את מה שאנחנו עושים בעזה כרצח עם. גם הוא כמו סילמן רומז לצביעות של המבקרים אותו. למה לא חוגגים? למה החמיצות? אולי המלחמה היא רק תירוץ בשביל אותם שמאלנים רדיקליים ואנטישמיים לשנוא יהודים ולקבל קצת לייקים?

נדמה לי שגם פה צריך רגע לפרק את הנימה והדברים של לוינסון. כדי לעשות את זה אני רוצה לחזור לרגע בזמן שנתיים אחורה, לישראל של אחרי ה7.10.2023: חברה פצועה והמומה שלא מתחילה אפילו לעכל את הטראומה שהיא עוברת, אותה טראומה שבמובנים מסוימים אולי רק עכשיו, עם סיום המלחמה וחזרת החטופים, נוכל באמת להתחיל להשתקם ממנה.

אחרי השבעה באוקטובר, למעשה עוד באותו הערב, נתניהו הכריז שאנחנו יוצאים למלחמה, וישראל (בהנהגתו כמובן) תשיג ניצחון מוחלט על החמאס. ביחד (כלומר ביחד עם נתניהו) ננצח. במקום להתפטר, ללכת לכלא, או פשוט לא לצאת מהבית מרוב בושה ואשמה, המסע של נתניהו להישרדות פוליטית אחרי הטבח התחיל. כל מי שנתניהו יצליח לרתום איתו לפרויקט המלחמה יחזק את הלגיטימיות שלה וכך גם את שלו. הראשונים שנרתמו הם כמובן ראשי הצבא. אנשים שכמובן גם הם אמורים להיות מפוטרים וללכת לכלא עד סוף חייהם, שיש גם להם אינטרס ברור להחזיר לעצמם את הכבוד והלגיטימיות שלהם ולהפוך את ההפסד לניצחון. ההצלחה של נתניהו לשרוד פוליטית בעזרת פרויקט המלחמה הייתה כה כבירה, עד שבחודשים שאחרי השבעה באוקטובר הייתה תמיכה פוליטית מקיר לקיר במלחמה. באגפים הימניים של הממשלה כבר דיברו בפה מלא על השמדת עזה, על כך שאין בה חפים מפשע, על כך שצריך לטהר אתנית את עזה ולבנות בה התנחלויות, וחלקים באופוזיציה אף הצטרפו.

הייתי רוצה לחזור לכמה אמירות של חיים לוינסון מאותם ימים, גם הן פורסמו ברשת X. ב9.10.2023, יומיים אחרי הטבח, לוינסון פרסם שרשור על התגובה הישראלית הנדרשת לדעתו. אני מצטט משם כמה משפטים:
"…צריך שהתגובה הישראלית תפסיק לבלבל במוח על הבנק האיסלאמי…המון חפים מפשע ימותו"
"הרבה בעזה צריכים למות היום ומחר, כדי שפחות ימותו בהמשך. לא בנק איסלאמי ולא סרטונים של דובר צה"ל שנועדו לשכנע אותנו שניצחנו. אלא כותרות עולמיות על איך ישראל הגיבה."

כשגולש הגיב לו על הציוץ: "אתה מבין שהמשמעות של זה היא רצח של הילדים החטופים?" לוינסון השיב בתשובה קצרה: "יכול להיות."

חיים לוינסון, כמו עוד פוליטיקאים ואנשי תקשורת שמזוהים עם המרכז-שמאל – כמו נדב אייל, יאיר לפיד ואפילו יאיר גולן – כרכו את עצמם יחד עם מטרות המלחמה של נתניהו, בן גביר וסמוטריץ'. הם הכשירו מלחמת נקמה שאין לה תכלית ואין לה מטרות ברות השגה, מלחמה שאותה הובילו אותם הפוליטיקאים שהובילו לטבח ואותם ראשי צבא ומערכת הביטחון שכשלו בלמנוע אותו. לוינסון ממש מכשיר פה במילים ישירות פשעי מלחמה ורצח של החטופים, ומנרמל את החודשים שהגיעו אחרי השבעה באוקטובר.

כמובן שבחלוף החודשים הרבים של המלחמה לוינסון וכמוהו גם שאר השמות שהזכרתי מהמרכז-שמאל ידעו להגיד שעכשיו כבר צריך לעצור, אבל זה היה מאוחר מדי. הנרמול של מטרות המלחמה כבר נעשה, ואת ההשלכות שלו אנחנו מרגישים עד עכשיו. האם עכשיו (באוקטובר 2025) החמאס הושמד? האם הוא הורתע? האם ניצחנו? למה עכשיו עצרנו ולא לפני שנה? למה לא עוד שנה? ההיגיון של המלחמה ומטרותיה עדיין תקף, והוא ימשיך להיות תקף בשנים הקרובות.

למרבה האימה, הרבה מהדברים שלוינסון דיבר עליהם בציוצים שאחרי ה7.10 התגשמו במציאות. באמת הרבה חפים מפשע נהרגו. למעשה קרוב ל-70,000 בני אדם נהרגו. רובם הגדול חפים מפשע. מתוכם למעלה מ-20,000 ילדים נהרגו מהפצצות של צה"ל. שכונות וערים שלמות נמחקו מעל פני האדמה, עשרות חטופים שנחטפו בעודם בחיים הופצצו למוות מאש צה״ל. ישראל הרעיבה את רצועת עזה ואוכלוסייתה במשך חודשים ומאות אנשים גוועו ומתו מרעב. אנשים נעקרו מבתיהם שוב ושוב. אנשים הופצצו בתור לחלוקת המזון הפושעת שישראל יזמה, כשהיא משתמשת ברעב כדרך לשלוט באוכלוסיה ולהזיז אותה ממקום למקום. על נתניהו וגלנט הוצא צו מעצר כפושעי במלחמה מבית הדין הבינלאומי בהאג, כמעט כל גוף זכויות אדם רציני בעולם הגדיר את ישראל כמבצעת רצח עם וטיהור אתני והאחרון שבהם הוא האו"ם, שהגדיר בדו"ח רשמי את המלחמה בעזה כרצח עם. 

בעולם רואים את הדברים שקורים במציאות. את הדברים האמיתיים עד כדי פלצות שמתרחשים בעזה. את הדברים שאנחנו עושים שם. מי שחי ויודע מה קורה במציאות יכול להסתכל על הזחיחות של לוינסון ולראות בה רשעות וחוסר בושה שלא תאמן. אני חוזר על עצמי שוב ושוב אבל למען השם, 20,000 ילדים נהרגו! "איפה החגיגות באגף הג'נוסייד?" מעז לוינסון לצקצק ביהירות.

אינני טוען שחיים לוינסון הוא האחראי למה שקרה בעזה. גם אינני טוען שלוינסון אחראי באותה המידה כמו עידית סילמן, שרה בממשלת ה7.10 שמנהלת את המלחמה הזאת. אבל גם ללוינסון כעיתונאי יש אחריות. לתקשורת הישראלית מאז ה7.10 שהוא חלק ממנה יש אחריות. אחריות על ההתבהמות ועל הקריאות לפשעי מלחמה, על ההסתרה של מה שקורה בעזה מהציבור, על הנרמול והעידוד של הפאשיזם בחברה שלנו, על הצגה של כל ביקורת כאנטישמיות.

הפואנטה שאני מנסה להעביר היא שגם לוינסון וגם עידית סילמן מנותקים מהמציאות, מהדברים שקרו וקורים במציאות, ממעשים ופעולות שיש להם השלכות במציאות. דברים שקרו לאנשים אמיתיים שלא ישכחו אותם ולא יסלחו עליהם. החטופים שהופקרו 700 יום במנהרות, חלקם נרצחו וחלקם ניצלו למרות שהממשלה ממש ניסתה שהם ימותו. המשפחות שלהם שנאבקו מול אטימות של הבוגדים שהפקירו אותם. המפגינים, שכאבו את כאבם ותמכו במשפחות ורואים בחטופים את האחים והאחיות שלהם. הם לא ישכחו את מה שממשלת ישראל עוללה להם. וגם את מה שישראל עשתה ועושה בעזה. הרס של חבל ארץ שלם אשר הפך חיים של שני מיליון אנשים לגיהנום עלי-אדמות, עולם דיסטופי ובלתי נגמר של רעב, הפצצות, מחלות, דם ומוות בכל פינה. לא יעזור לקרוא לזה אנטישמיות וצביעות. לא רק שלוינסון וסילמן מנותקים מהמציאות הזאת, הם גם יודעים עמוק בלב ששניהם נושאים באחריות עליה, כל אחד בדרכו. נשאר רק להתפלל שסילמן ולוינסון, כפרטים אך גם כמייצגים של הקבוצות שמהן שניהם מגיעים, עם האחריות שהם נושאים, ישלמו את המחיר.