- מומלץ, אך לא חובה, לקרוא את החלק הראשון קודם.
חלק ב׳ – ״סוגי ענישה״:
כל עינוי מכוון להוציא ממך דברים בכוח. לאף אחד אין את הזכות להוציא את ג'ק אבוט מתוך ג'ק אבוט. לא את הנשמה שלי. ובכל זאת זה מה שנעשה לי. הפכתי זר לרצונות ולתשוקות שלי. ומבלי שום כוונה להיות יהיר או להתרברב, אני יכול להגיד בכנות שאני לא יכול לדמיין מישהו עם יותר סיבולת נפשית, יותר כושר עמידה פסיכולוגי ויותר כוח רצון מאלה שיש לי. מדדתי את הדברים האלה ואני יודע. במהלך השנים ראיתי גברים סביבי קורסים מנטלית, ראיתי אותם משתגעים בדרכים עדינות ומוותרים על הרצון שלהם להרגלי שגרת הכלא, ואני התנגדתי לזה ככל שיכולתי, משך זמן ארוך משאר האסירים. אז זה לא מפני שאני "חלש" במקומות האלו, אלא שמדובר בהפגנת גודל הכוח, גדולת הכוחות הפועלים במטרה לשנות אנשים, וזאת למרות שאף אחד (לא הסוהרים או החזירים או הממשלה) אוחז ביכולת לשלוט בכוח הזה, בכוחות אלה, בדרך שתשנה אדם למה שאנחנו תופסים כגרסה איכותית של "אדם משוקם", משמע אזרח טוב.
…מספר גדול של פרקטיקות בכלא בחמש עשרה עד עשרים השנים האחרונות הוצאו מחוץ לחוק כמנהגים אכזריים ולא יאים ל- "חברה המתורבת", שלכאורה, אנו חיים בה. כמה מאיתנו, האסירים, לא רבים היינו, אך יש מספר שנשארו ולא היו חופשיים מעולם – הם תוצר של תנאים שהיום מוכרים בהיותם "לא חוקתיים"; אכן, עברייניים. מה אנחנו אמורים לעשות? אף אחד עוד לא התנצל בפנינו. אותם החזירים – או הפמליה שלהם – עדיין יושבים בראש בתי הכלא האלה. האם הם "מחבבים" אותי? היית חושב כך; אף אחד מהם לא רוצה לראות אותי חופשי שוב. זהו החלק של שטיפת המוח. אני אמור להוקיר תודה על שהם הוציאו מחוץ לחוק את מכשירי העינויים בכלא! להוקיר תודה שהם "הוציאו מהחוק" מלקות בשוט, עונש פיזי, הרעבה. אבל גם אם אחוש "הערכה", איזה טוב זה יחולל אצלי? כבר לפני זמן רב נלקחתי שנות-אור הרחק מההשפעה המתקנת שעונש המכוון לשיקום יכול להשיג.
הדבר נקרא "פעולה חיובית". זה מיושם על ידי הממשלה בדרך של פיתוח תכניות ומדיניות המכוונת לתקן חוסר צדק שסבלו ממנו בעבר מיעוטים בחברה שלנו. אני יכול בקלות להבין את הצדק בדוקטרינה הזאת- אבל הממשלה לא תיישם אותה על אנשים כמוני, למרות שזה מובן לגמרי ששרדתי תנאי מאסר שהוצאו מחוץ לחוק, ואף לא פעם אחת מאז אותו הזמן ועד היום קיבלתי הזדמנות לצאת לחופשי. הרווחתי מוניטין בלתי-שביר בקרב רשויות הכלא המשתרע מהזמן בו התנאים הלא חוקיים האלו היו מן הנהוג, ועד היום הזה. אני פשוט התנגדתי לתנאים הללו,שהיום בצורה "רשמית" יצאו מהחוק- אבל בזמנו, החוק לא היה לצידי. לא הרבה יותר מאיך שהוא היום.
…למפגש הראשון שלי עם עונש בתא בידוד לטווח-ארוך הייתה השפעה רוחנית שלילית ועמוקה יותר מכל דבר אחר שארע בילדות שלי. סבלתי מקלאוסטרופוביה במשך שנים מאז הפעם הראשונה שהגעתי לכלא. לא ידעתי סבל נורא יותר בחיי. האוויר בתא שלך מתנדף. אתה נחנק. העיניים שלך מתנפחות מתוך הארובות; אתה אוחז בגרון שלך; אתה צורח כמו באנשי. הידיים שלך חובטות באוויר בתא שלך. אתה מסתחרר סביב התא, נופל. השרירים שלך מתכווצים. הקירות לוחצים עלייך מכל כיוון עם כוח בלתי נראה. אתה מתקשה לדחוף בחזרה. החמצן עושה אותך מסוחרר מחרדה. אתה הופך חלול וריק. יש רִיק בתהום בבטן שלך. אתה מקיא. אתה עומד למות. אתה עומד למות מוות קשה. כזה שלוקח את הזמן ומשחק בך. הפנים של הסוהרים, כועסים, נמצאים בשער התא שלך. השער מחליק ונפתח. הסוהרים תוקפים אותך. מעל כל זה, הסוהרים נכנסים לתא שלך ומכים אותך לרצפה. המזרן שלך מושלך החוצה. המצעים שלך מוכפלים. סוף אחד מושחל דרך חור מתחת למיטת המתכת התלויה מקיר התא. הסוף השני נמשך דרך חור בצידה האחר של המיטה שלך. הקרסוליים שלך קשורים, וכך גם הידיים שלך. הסדין נע דרכם ואתה נשאר תלוי באוויר, מוחזק רק בעזרת הרגליים והידיים שלך. הגב שלך מושהה כמה סנטימטרים מעל הרצפה. אתה נחנק. אתה נמחץ למוות. הם משאירים אותך ככה במשך כל הלילה. זאת הדרך בה, פעם אחר פעם, "נרפאתי" מהחולי הנקרא קלאוסטרופוביה. זה לקח לפחות שלוש או ארבע שנים.
הייתי בן עשרים או עשרים ואחת כשנלקחתי מהכלא לבית מעצר מחוזי ונשפטתי על הרג אסיר נוסף בזמן מאבק. ניסיתי לברוח משם. השוטרים פתחו מחדש תא שלא היה בשימוש במשך עשרים וחמש שנים ושמו אותי בתוכו תחת משמעת כלא- דיאטת הרעבה המורכבת מקערת נזיד ורקיק קשיח אחת ליום. זה היה תא-חשכה. קיבלתי ברזנט כמזרן שינה והדלת הייתה נעולה במהלך כל היום. תערובת ברזל של כיור ושירותים הייתה בפינה, וחוץ מזה, לא היה כלום מעבר לשני סנטימטרים של אבק על הרצפה. זו הייתה חשכה גמורה. אפילו זיק של אור לא ניבט משום מקום – ואני חיפשתי, בימים שלאחר מכן, אחר סדק כזה לאורך הדלתות והקירות. החשכה הייתה כל כך מוחלטת שזה הרגיש כמו לשהות בתוך דיו.
היה מנגנון משוכלל על הדלת. הוא היה בצורת גליל, מופעל-ידנית מחוץ לתא. השוטר היה מניח את הקערה עם הרקיק על משטח במנגנון הגלילי. ואז היה דופק על הדלת פעמיים במפתחות שלו,והייתי שומע את המכניזם חורק. הייתי זוחל אל הדלת, ממשש את דרכי למעלה עד המנגנון. כשהידיים שלי באו במגע עם האוכל, הייתי לוקח אותו בזהירות ואוכל אותו. ואז הייתי מחזיר את הקערה על המשטח של המנגנון והוא היה מסתובב ככה שהקערה הייתה חוזרת החוצה. בכל תקופה זו, קיבלתי מזון מבלי ניצוץ של אור. חשכה מאפילה על צלילים. הצלילים היחידים ששמעתי- מחוץ לתנועות והמלמולים שלי- היו הדפיקות של המפתחות בדלת וחריקת המנגנון אחת ליום. האור היחיד שראיתי היה כשעצמתי את עיניי. אז היה נגלה בפניי פרץ בהיר וצבעוני, כמו זיקוקים. כשפקחתי את העיניים, היה נעלם. להתנדב לניסוי ובכוונת תחילה לצלול לתוך האפלה הזאת זה דבר אחד. זה דבר שונה לגמרי כאשר כופים את זה עלייך, כאשר האור נלקח ממך. העיניים שלי רעבות לאור, לצבע, כמו פה רעב לרוק. הן נהיות כל כך רגישות שאם לגעת בהן, יש סיכוי להתפוצצות באור, ניצוצות לבנים נורים מתוכן כמו מתוך מזרקה. בכל פעם שהסתובבתי בתא, אבק נסק אל הנחיריים שלי. חרקים זחלו עליי כששכבתי והפכתי לכדור של מתח.
ספרתי עשרים ושלושה ימים לפי הארוחות. עד שפעם אחת נעמדתי, צמא, ומיששתי את דרכי לכיור. הרגשתי את הכוס ותפסתי אותה ביד ימין. עצמתי את העיניים לרגע ואז מטר אדום וכחול נפל עליי. פקחתי אותן לחשכה של לילה. עם יד שמאל חיפשתי את הכפתור על הכיור. לחצתי עליו ויכולתי לשמוע את זרם המים. החזקתי את הכוס שלי מתחתיו עד שלהערכתי היא התמלאה. ואז הרמתי את הכוס בזהירות אל השפתיים שלי והרכנתי אותה למטה בשביל לשתות. הרגשתי את הרגליים, גופות של רבבות חרקים רצים לי על הפנים, על העיניים שלי; לתוך השיער. השלכתי את הכוס שלי והטחתי את הידיים בפנים שלי בתגובה מכנית, ואז עצמתי את העיניים שלי והזיקוקים נורו פעם נוספת. שמעתי מישהו צורח מרחוק, וזה הייתי אני. התמוטטתי אל הקיר, וכאילו היה מקלעת, נזרקתי עד לקיר בצידו השני של התא. הסתחררתי הלוך ושוב, מהדלת לקירות, צועק. משוגע. כאשר שבה אליי ההכרה, הייתי בתא רגיל. נלקחתי מתא החשכה. כל סנטימטר בגוף שלי היה שחור מלכלוך והשיער סבוך בקשרים. אני לא חושב שתאי חשכה נמצאים בשימוש בהרבה בתי כלא ומעצר כיום…
…הם עדיין בשימוש היום ולא "למטרות רפואיות״. הם משמשים לענישה. הם נקראים עכשיו תאי-הפשטה ואני נזרקתי לתאי-הפשטה פעמים רבות- לפעמים למשך חודשים. זה צדק של כלא. אין מאגר של מים זורמים בתא. המוחות השטניים שתכננו את תאי הענישה האלה מעוררים בי צמרמורת כל פעם שאני חושב עליהם. הרעיון שעומד מאחורי תאי ההפשטה הוא שהאסיר בתוכם חייב "לבקש" מים מהסוהר. אני לא חושב שיהיה לך קשה לדמיין שאסיר מושפל עד לכדי תחינה למים.
זו קופסת בטון גדולה. בתא אין שום דבר על הקירות חוץ מדלת מתכת בכניסה. התקרה ממוקמת חמש עשרה רגל מעל הרצפה ויש נורה חשופה שנשארת דולקת, ביום ובלילה. למען האמת, אין דרך להבחין בין הימים חוץ מלספור כמה פעמים הגישו לך אוכל דרך הפתח בדלת. איך אפשר לקשר את זה לסיבה בגללה הגעת למקום הזה מלכתחילה? הרצפה יורדת בשיפוע מטה מהקירות למרכז התא. היא יורדת בהדרגתיות, כמו תחתית של כיור. "קערת צרכים" יהיה יותר מדויק להגיד. ואז, במרכז החדר, יש חור בקוטר של שני סנטימטרים במשוער. הוא מרוצף בבטון כחלק מהרצפה, כמו גומה במגרש גולף. בהתחלה המשמעות שלו אפופת מסתורין בעינייך. כתמים של שתן וצואה קורנים החוצה, מתוך החור עד למרחק רגל מהקירות. הצחנה נוכחת. לא הייתה מסגרת-מיטה או דרגש. לא היה דבר מלבד ריח החרא והשתן, והאור המסנוור- מחוץ להישג יד- שאף פעם לא נכבה. האור נוכח אפילו כשאתה סוגר את העיניים שלך. הוא חודר את העפעפיים ומשתלט על חוש הראייה בזוהר לבן, כך שעינייך לא יוכלו לנוח. האור פועם ללא הפסקה במוח שלך. בדרך כלל אתה לא מקבל דבר ללבוש חוץ מתחתונים, ואם אתה בר מזל, תקבל מזרן שינה וסדין.
בהתחלה אתה נע בזהירות סביב התא בגלל ההפרשות של האסירים שהיו פה לפניך. אתה מעביר יותר מדי זמן בימים הארוכים הראשונים בכריעה עם הגב צמוד לקיר- כורע בשוליו של הלכלוך על הרצפה שקורן מתוך החור. בוהה בו. אם מדובר היה בשממה שבה אתה בוהה בתא שלך, כנראה הייתה מתעוררת בך השראה זעירה. משוררים שרו שירים על מחזה השממה.אבל המחזה שנגלה בפנייך הוא עולם של בור שופכין מלא אפלה ורפש; עולם חוצני של דברים שמתפתלים דרך ביוב מבחיל, ערימות של חרא וקיא ושתן. יש ריח של רגליים שלא נשטפו וזיעה ספוגה בחרדה של גופות זרות משלך, אין מנוחה בעצימת עיניים. אם אתה בתא במשך שבועות שמצטברים לכדי חודשים, אתה לא מתעלם מכל זה וחי "עם זה"; אתה נכנס לתוך זה והופך לחלק מזה.
מעולם לא סבלתי מצמא. אף אחד לא, באמת. יש מספיק נוזלים באוכל בשביל למנוע את זה. אבל הפה שלי היה כל כך יבש שלא יכולתי לבלוע, לא יכולתי לדבר, במשך שבועות. אתה "מבקש" מים ככה: "מא? מא?".
זהו "תא-הפשטה". לא רק שהתאים האלה עוד קיימים בכל מדינה בארץ הזאת, אפילו אדריכלים של בתי כלא מודרניים כוללים אותם במבנים החדשים. כל אדם שפוי בדעתו יתהה: איזה פשע חמור אדם צריך לעשות בשביל שיתייחסו אליו ככה? התשובה: בכלא, שום דבר. כל רגע של חוסר בשיקול דעת. הברחת ספרים. רצח. כריך גנוב. זה אפילו לא תואם למידת הצדק הפראית של "עין תחת עין".
…הייתה פעם דרך משמעת כלא בשם "דיאטת הרעבה". נזרקת אל הצינוק וקיבלת אוכל אחת ליום, מספיק בשביל לתת לך תזונה מינימלית לכלכל את קיומך: קיום בצינוק, לא קיומו של האדם הממוצע. זה היה בשימוש עד לפני עשר שנים. מקומות מסוימים נתנו לך לחם ומים פעם אחת ביום- אבל המקסימום שחישב אותו זן משונה של פיזיקאים, שעליהם אני יכול לחשוב רק בגדר טכנאים של כאב, היה עשרה ימים של זה. ואז נתנו לך עשרים וארבע שעות לצאת מהתא לשלוש ארוחות באותו היום. ואז חזרת לעשרה ימים נוספים של הרעבה- זה, אם התפרעת או התחצפת בצינוק. אם התנהגת כשורה, אחרי עשרה ימים אתה משוחרר מהצינוק.בסך הכל, אני ישבתי, בשלוש שנים, סך כולל של שנה אחת תחת דיאטת הרעבה. זה היה כשנכנסתי לראשונה לכלא כילד בן שמונה עשרה. התקופה הרצופה הארוכה ביותר שהחזקתי הייתה שבעים ימים רצופים.
בכלא הזה, המקסימום שיכולת לקבל בצינוק תחת תנאי הרעבה היה עשרים ותשעה ימים. בדרך כלל העונש לא היה ארוך מארבעה עשר ימים- או שבועיים. זמן עבור עבירה ממוצעת, הפרה מינורית של החוק. אני הגעתי לשם פעם ראשונה כי ירקתי בחזרה על חזיר שירק לי בפנים. הדין שלי תמיד היה החמור ביותר, אז נלקחתי לשם לעשרים ותשעה ימים תחת אישור הועדה של מפקד בית הסוהר.מנהג המדינה נותן לנו את החפצים הבאים כשאנחנו חיים תחת תנאי הרעבה בצינוק:
- תנ"ך נוצרי אחד או ספר מורמון. אף חומר קריאה או דת אחר אינו מורשה;
- סט אחד של סרבל עשוי קנבס לבן (הסוהרים במגדלים קיבלו הוראה לירות בכל דמות בחצר בלבוש הבוהק הזה; זה עוזר לזיהוי שלך באותו אופן שבו ראשים מגולחים עזרו לזהות ילדים מרדנים בבתי ספר מקצועיים) ;
- מזרן אחד וסדין.
שום דבר נוסף. לא יכולת לקבל את הדואר שלך או כל ביקור. זה כלל דואר משפטי. אפילו מעורך הדין שלך- לאף עורך דין לא הייתה אפילו רשות לבקר אותך במשך תקופה זו של חינוך מחדש. כשהזמן שלך נגמר, היית מקבל את הדואר שלך בערמה.
הייתי שם שבועיים, ואז בערב אחד, בדיוק כשהסוהר עמד לצאת לאחר שביצע ספירה שלנו, מישהו צעק: "לך תזדיין!" החזיר קרא מסוף המסדרון: "אוקיי, אבוט! זה דוח נוסף!" ואז עזב. האסיר התנדב להתוודות בשביל להציל אותי מעוד זמן בהרעבה. בימים ההם אסירים נתנו גב אחד לשני, ופצע של אחד היה פצע של כולם. הזכרתי את החוק הזה בפניו ואמרתי לו שאשרוד את זה. ביום למחרת הסוהרים ליוו אותי אל ועדת המשמעת של מפקד הכלא ונשפטתי לתקופה של עוד עשרים ותשעה ימים, תקופה אחת נוספת לזאת שאני בחציה כרגע.
קצת מאוחר יותר, ספגתי נייר טואלט במי שירותים ועטפתי אותו בצורה הדוקה בפיסת בד מסדין המיטה בשביל ליצור מעין אלה כבדה. זה נעשה בגלל שביום לפני, הותקפתי על ידי חזירים שהעמידו פנים שעשו חיפוש בתא שלי והכו אותי במהלכו. כאשר סוהר בא ביום למחרת, פיתיתי אותו להתקרב לסורגים של התא שלי ונתתי לו מכה עם הנשק שיצרתי, יצרתי חתך עמוק לאורך המצח שלו.
כשנלקחתי בפני הועדה של מפקד בית הכלא, קיבלתי עוד עשרים ותשעה ימים בנוסף לכל הזמן שצברתי משתי העבירות הקודמות. מפקד בית הכלא החליק את פתק הנייר שהדין היה רשום עליו לאורך השולחן לכיווני ואני הרמתי אותו, גלגלתי אותו בעדינות לכדור וזרקתי אותו על החזה של המפקד. קיבלתי עשרים ותשעה ימים נוספים. הם התווספו לכדי ארבעה עונשים- כמעט ארבעה חודשים.
אחרי שתקופת העונש הראשון שלי הסתיימה, הוציאו אותי מהתא לאכול שלוש ארוחות (עשרים וארבע שעות). עשיתי בלגן וקיבלתי עשרים ותשעה ימים נוספים, ולבסוף, עוד עשרים ותשעה ימים.משך זמן כולל של שישה חודשים. זה היה, עובדתית, עונש מוות. אני בטוח לא אשאר בחיים אם אהיה על דיאטת הרעבה במשך הזמן הזה. כל אסיר וסוהר ידע את זה. האסיר שצעק "לך תזדיין" לחזיר שוחרר מהצינוק לחצר, ובכל זאת הלך למפקד בית הכלא ואמר שזה היה הוא שצעק את הגסויות אל עבר הסוהר ולא אני, הכל בניסיון להציל אותי. זה לא עזר.
…אי פעם חווית הרעבה בכפייה? זה אפילו לא קרוב לדיאטה או צום. הדברים האלה נעשים בהתנדבות.כאשר השער מאחורייך נסגר בתא בו אתה הולך להיות נתון להרעבה מחושבת, אתה מתמודד עם העובדה שתצטרך לשרוד את הזמנים הקשים ביותר- הימים האחרונים לפני שזה נגמר. אתה חייב לשמר את עצמך, אז אתה לא יכול להסתובב בתא; למעשה, אתה חייב לעשות כל תנועה בצורה המינימלית ביותר שלה. אתה מעביר את העונש בשכיבה בדרגש שלך.
רוב האסירים, אז, כאשר נכנסו לצינוק תחת תנאי הרעבה, נתנו את הארוחה-היומית-היחידה שלהם לאיש ששהה שם יותר זמן מכל השאר, והיה צריך את זה יותר. כמו כן, ביומו האחרון הוא נותן את הארוחה-היומית-היחידה שלו למי שבאמת צריך יותר. צורך הכלל היה מחושב לפי ימים ועבד בצורה מכנית. אתה קודם כל סובל פסיכולוגית, בגלל זה גברים עם משקל עודף התלוננו יותר. אבל כשזה מגיע להישרדות פיזית, הסבל הוא אמיתי.
למדתי סוד קטן בתקופה הזאת. אסיר מעל גיל שישים הוריש אותו אליי: מקקים הם מקור לחלבון. תמחץ את השלל היומי שתפסת בתוך חתיכת לחם ותבלע את זה כמו כדור גדול. אני הלכתי מעבר לזה, לפני שהזמן שלי נגמר, צירפתי כל חרק שיכולתי לתפוס. זה מעורר בך זוהר משונה ומרגיש מוזר לעיכול שלך כשאתה מתחיל לגווע. אתה יכול לעשות צרכים פעם אחת אבל לעולם לא יותר מפעמיים תחת תנאי הרעבה. הקיבה שלך מתכווצת לכדי כדור קטן ודחוס. זה מה שגורם ל- התכווצויות רעב. כאשר היא מתכווצת לחלוטין, אין יותר התכווצויות רעב. אתה אמנם לא רעב יותר, אולם הגוף שלך מתחיל לספוג את הכאב המתפשט בו. הגפיים שלך מביעים רעב כאשר רקמת השריר שלך מתחילה להתמוסס. זה כאב משונה להרגיש. הצורך לאכול הופך לצורך לטרוף, כמו חיה. אם אתה ממלא את עצמך במים, אתה רק מאריך את הכאב בקיבה שלך, וזה גם יכפיל את הביטויים האחרים של הסבל מרעב.
פעם תפסתי את עצמי מהרהר ביד של חזיר, ומתלהב בדרך, אני מנחש, שחיה קרניבורית מתלהבת לראות את ארוחת הערב שלה על פרסות. זה היה כאילו יכולתי להריח את הדם שלו. השלמתי שישים ימים כשהתחילה שביתת עבודה של אסירים. החזירים מילאו את התא עד אפס מקום בשובתים. כבר לא סבלתי מהתכווצויות רעב והשרירים שלי התמוססו לגמרי עד אז. פעם נוספת לא קיבלתי את ההפוגה בת עשרים וארבע השעות שלי.
אני זוכר שהפסקתי לאכול את הארוחה-היומית-היחידה שלי ונתתי אותו לשובתים כאות סולידריות. התעקשתי על זה ואפילו זרקתי את הלחם מחוץ לתא כשהם סירבו לקבל אותו ממני. הייתי בשוויון נפש, כמעט אופוריה. עדיין, הם אמרו שהתנפלתי על הרצפה, מנקר. מחפש, אני חושב, אחר החרקים שלי. כל מה שאני זוכר הוא יום אחד בו ראיתי את הדלת לתא שלי פתוחה לערפל איטי ומנומנם. אני זוכר במעורפל התכתשויות וצעקות במהלך כל היום הזה. אסירים ניסו לקחת בן ערובה בשביל לדרוש את השחרור שלי מתא ההרעבה. גיליתי את כל זה מאוחר יותר. בקושי יכולתי להבחין בפרצופים מעומעמים מהנהנים לכיווני בזמן ששכבתי בדרגש שלי. אחד מהם נשא אותי בידיים שלו אל המרפאה. יש לי הבזקי זיכרון בהם אני נסחב במעלה המסדרון הראשי. בערך שבוע לאחר מכן התעוררתי בתא כליאה בבית חולים עם צינור בנחיר שלי שמגיע מטה עד לקיבה שלי ובקבוק עם נוזל שקוף מושהה הפוך עם צינור מחובר אליו שממשיך לתוך היד שלי.
כאשר הם כבר לא יכלו להתמודד איתך בבידוד או במחלקה (אגף תחת שמירה מקסימלית)- והיית מקרה מיוחד- השליכו אותך אל תא בקומה השלישית של בית כליאה סי (במשרד אגף הנידונים למוות- אגף הנידונים למוות הישן): תא בשם "סי-300." התא היה קובייה עשויה פח ברזל עם דלת פלדה מוצקה. זה היה "מיכל הגז"- איפה שריססו אותך בגז מדמיע ולא היה איוורור. שם, הם לא האכילו אותי במשך שבוע. הם נתנו לי רק כוס מים ליום. הייתי אזוק בשלשלאות לרצפה לתקופות של שבוע או שבועיים. "בשגרה", לא הייתי אזוק. פעם ישבתי שם שנה. פעם נוספת עשיתי תקופה של שישה חודשים.
הייתי בתא ביום בו התנקשו בג'.פ.קנדי (הנידונים למוות חגגו; הם שמעו את זה בחדשות). הייתי שם ביום שחזיר עם רגל מעץ (חזיר שהיה נוהג לירוק לי בפנים כשדלת הפלדה החיצונית הייתה פתוחה) פתח את הדלת החיצונית והכריז: "אמא שלך מתה אתמול בלילה!"- ואז טרק את הדלת בפרצוף שלי. ככה גיליתי על המוות שלה.
אף אחד לא עשה את הזמן שאני עשיתי בסי-300. גם אף אחד לא ישב חמש שנים- מינואר 1966 עד מרץ 1971- באגף תחת שמירה מקסימלית כמוני. הייתי חייב לברוח בשביל לצאת.
…אני במחלקה. אני הולך הלוך ושוב בתא שלי אחרי ארוחת ערב. אני שומע קול לוחש חזק דרך פתח אוורור בקיר האחורי בתא שלי. הוא אומר "אני הולך להרוג אותך! יא בן זונה!" הוא אומר "ג'ק! ג'ק אבוט! אתה הולך למות!" יש מחרוזת של קללות. אף אחד לא שומע את זה חוץ ממני.
אני הולך במהירות ובכעס לפתח האוורור: "מי זה!?" יש שקט לרגע, ואז: "לך תזדיין! זה אני, אבוט! זה אני!". אני חושב שזה האסיר בתאים באגף מאחורי התא שלי, בצידו השני של צינור הביוב. אני קורא לו בשמו. הוא מתקרב לפתח האוורור שלו. הוא אומר לי שהוא לא יודע על מה אני מדבר. הוא נסוג בחזרה. הקול חוזר. אני מציץ בזהירות דרך החור בפתח האוורור. אני רואה יד זזה. זה חזיר. אני צועק אליו והוא לוחש חזק בחזרה אליי- איומים וגסויות. אני צועק שאני אשיב לו כגמולו. הוא עוזב.
אף אסיר נוסף לא שמע אותו. אני מספר להם את מה שהחזיר עשה לי. הוא חייב לבוא לעשות את הספירה. כשהוא יבוא, אזרוק כוס מים עליו. הוא בא- חיוך מרושע מרוח לו על הפנים. אני שופך עליו מים. חלון הצצה בדלת התא נטרק. דלת התא שלי מחליקה לרווחה. סוהרים ממהרים פנימה. אנחנו נלחמים; הם עוזבים. הם חיכו שאזרוק את המים.
ביום למחרת נלקחתי אל ועדת מפקד בית הכלא וקיבלתי עונש של עשרים ותשעה ימים בצינוק תחת דיאטת הרעבה. אני מספר למפקד על החזיר שאיים וקרא לי בשמות דרך פתח האוורור. פסיכיאטר בא לבחון אותי בצינוק. הוא אומר לי שאני הוזה. אני מקבל שתי זריקות של טרוקטיל שלוש פעמים ביום.
בזמן הזה אני בקושי בן תשע עשרה. הייתי אחד האסירים הראשונים במדינה הזאת שהיה תחת תרופות פסיכיאטריות בבית הכלא. עכשיו זה נפוץ.
נלחמתי בכל פעם, עד שלא יכולתי להילחם עוד. (חמישה או שישה סוהרים נכנסו לתא שלי שלוש פעמים ביום ובמאבק הזריקו לתוכי את הטרוקטיל.) סבלתי מתופעות לוואי פיזיות קשות. בזמן הזה, לא הרבה ידעו על תופעת לוואי הנקראת "תגובת פרקינסון". רופא בית הכלא חשב שאני מעמיד פנים. הם העניקו לי את התיק הפסיכיאטרי הראשון שלי.
…המכתב הזה הוא אודות חוסר היציבות שחווים "משוגעים" בכלא. הוא על היחס אותו מקבלים אנחנו הסובלים ממחלות-בטיפוח-הכלא.
X סיפר לי שהוא ראה פעם את גילמור מאובן, קפוא מקצות העצבים ועד מערכת העצבים המרכזית שלו. אתה כבר לא תמיד מת בצליבה; הרשויות לא מרשות לזה לקרות. אני בעצמי נצלבתי מאות פעמים ויותר על ידי אותן תרופות ממסדיות הנקראות מסיבה אפלה כלשהי "תרופות הרגעה". אלו תרופות ממשפחת הפנוטיאזינים, וכוללות מלריל, טרוקטיל, סטלזין, הלדול. פלודקט היא הכי גרועה שחוויתי. השפעה של זריקה אחת נמשכת שבועיים. כל שבועיים אתה מקבל זריקה. התרופות האלה, במשפחה הזאת, לא משקיטות או מרגיעות את העצבים. הן תוקפות אותם. הן תוקפות ממקום כל כך עמוק בתוכך, שאתה לא יודע מהו מקור הכאב. התרופות האלה הופכות את העצבים כנגדך. נגד הרצון שלך, ההתנגדות שלך, השליטה שלך מרוכזת ברקמות שלך, השרירים שלך, רפלקסים וכו'. התרופות האלה מהונדסות בשביל לגרום לך להיות כל כך מרוכז בעצמך הפיזי שכל מה שאתה יכול לעשות הוא לנסות להחזיק את עצמך לא להתפרק לגורמים (לשרוך שרוכים, לדוגמה). אתה לא יכול להפסיק לרעוד.
מכל התרופות האלה אתה יכול לקבל "תגובת פרקינסון"- תגובה פיזית שדומה למחלת הפרקינסון. השרירים סביב עצמות הלחיים שלך משתגעים, ככה שאתה נושך את חלל הפה שלך והלסת שלך ננעלת והכאב פועם. זה היה קורה במשך שעות בכל יום. עמוד השדרה שלך מתקשה ככה שאתה יכול בקושי רב להזיז את הראש שלך או הצוואר שלך, ולפעמים הגב שלך מקושת עד שכבר אין ביכולתך לעמוד. הכאב חודר אל תוך המרקם שלך; הראייה שלך כל כך מטושטשת שאתה לא מצליח לקרוא. אתה כואב מרוב חוסר-נחת, אז אתה מרגיש שאתה חייב ללכת, להסתובב בתא. ואז ברגע שאתה מתחיל להתהלך, ההפך קורה: אתה חייב לשבת ולנוח. הלוך ושוב, אתה הולך למעלה ולמטה תחת כאב שאתה לא יכול לאתר; המום מכמה אומללה החרדה, אתה לא מקבל מנוחה גם כשאתה נושם. לפעמים גניחה או יבבה עולות מתוכך עד שהן יוצאות ממך ללא רצון ואנשים מסתכלים עלייך בסקרנות, אז אתה מדחיק את הרעש כאילו היה גיהוק- הצליל הזה שמהדהד מתוך הנשמה שלך. אתה יכול לראות את זה. אנחנו מדדים בגב-קשיח והידיים שלנו לא מתנדנדות כשאנחנו הולכים…
אנחנו לא משוגעים, אז למה הם עושים את זה? בגלל שהם מפחדים מאיתנו; אנחנו מסוכנים. אנחנו לא מפחדים משום דבר שהם יכולים לעשות לנו, אפילו לא התרופות, הצליבה.
אין ספק שיש כאלו שצריכים את התרופות האלה; אל תבין אותי לא נכון. אני לא מתיימר להיות רופא. אלו שצריכים את התרופות, החולים, לא חווים את זה בדרך שאנחנו חווים. הם יודעים את זה, משטר בית הכלא יודע על התכסיס הקטן הזה. ממש כמו טיפול בנזעי חשמל: יש כאלה שיש בזה תועלת עבורם. אבל תשתמש בזה על אדם בריא שלא זקוק לכך בשל סיבות רפואיות כלשהן, וזה יהפוך לסוג של עינוי. זה כואב, סיוט. לפני חמש עשרה שנה נהגו להשתמש בטכניקה הזו כסוג של עונש לאסירים. כאשר המפקד והחזירים לא מצליחים לחנך אותך, לא יכולים לאיים ולכן גם להכאיב ולהעניש אותך, לשלוט בך, אתה מועבר לטיפול "פסיכיאטר", שאפילו לא שולח לעברך מבט וכבר מורה עליך לקבל את התרופות האלו. אתה רואה, יש משהו לא בסדר עם המוח שלך אם אתה לא נכנע לעונש "הרשמי" הגרוע ביותר שמשטר בית הכלא יכול להמציא בצורה חוקית. זה ההיגיון שלהם.
במשך שנים הם העבירו אותי את המחזור הזה: מפקד-רופא-עבירה על החוק. פעם אחר פעם. חזיר דוחף אותי, אני בצורה אינסטינקטיבית דוחף בחזרה, לפעמים חובט בו. זה מתחיל את זה. בסוף אני מסיים מגמגם כמו אידיוט או מדדה את דרכי- בדרך כלל למשך חצי שנה עד שנה- על תרופות, עד שסוף סוף אני מפסיק לקבל את התרופות ומשוחרר להיות עם האסירים "הנורמלים" בין אוכלוסיית בית הכלא המרכזית. אני מסתדר שם עד "התקרית" הבאה המובילה אל "חינוך" שלי, ופעם נוספת המחזור מתחיל, כמו קרוסלה מטורפת, קרוסלה ענקית. הם יודעים מה הם עושים, אפילו שהם לא מודים בזה בפני אף אחד. הם אפילו לא מודים בפניי. אף אחד לא מצפה ממני להיות איש טוב יותר בכלא. אז למה לא להגיד את זה: המטרה היא לשבור אותי, לשבור אותי לחלוטין. המטרה היא לסמן אותי, לשים חותמת על הפנים שלי – של החיה הזאת שהם קוראים לה כלא.
…אני כותב עם הדם שלי בגלל שאין לי משהו אחר- ובגלל שכואב לי מאוד להיזכר בדברים האלה. זה מרוקן אותי.
…יש אימרה: "החתך הראשון הוא תמיד העמוק ביותר". אל תאמין לזה. החתך הראשון הוא כלום. אתה יכול לירוק בפנים שלי פעם או פעמיים וזה כלום. אתה יכול לקחת משהו ששייך לי ואני אלמד לחיות בלי זה. אבל אתה לא יכול לירוק לי בפנים כל יום במשך עשרת אלפים ימים; אתה לא יכול לקחת כל מה ששייך לי, אחד אחרי השני, עד שמה שנשאר לכוון אליו אלה העיניים שלי, הקול שלי, הידיים שלי, הלב שלי. אתה לא יכול לעשות את זה ולהגיד שזה כלום.
נעשיתי רגיש יתר על המידה- הבשר שלי אולץ לסבול תחושות וגעגועים לדברים אותם לעולם לא הכרתי. ביתרו אותי לחתיכות על ידי חיים מנועי תחושות; על ידי אלימות כל כך תכופה שאני עכשיו רק חתיכת בשר ועצם; על ידי שקרים ותרופות שתקפו את מערכת העצבים שלי. המוח שלי הפך לפלדה על ידי כור ההיתוך האינסופי של זמן במאסר.התפתלתי על ידי הצדק בדרך בה גברים אחרים התפתלו בידי האהבה…
פעם נלקחתי מבית מעצר פדרלי באטלנטה אל הבאנטר, צפון קרוליינה, מוסד כליאה לניסויים פסיכולוגיים- תוצאה של האשמת שווא בנוגע למעורבות שלי בתקיפה כמעט-קטלנית בסכין של סוהר בבית הכלא. בבאנטר, נאמר לי כמעט מיד אחר הגעתי על כך ששתול בין האסירים דיווח שאני מתכוון לברוח.
נלקחתי על ידי בערך עשרים סוהרים ועובדים אחרים אל תא צפייה פסיכולוגי מיוחד. הבאנטר נבנה מהאדמה מעלה עם תפיסה אדריכלית כמעט עתידנית בעיצובה. הוא מודרני באופן קיצוני ויכול בקלות לשמש תפאורה בסרט מדע בדיוני. תא הצפייה הפסיכולוגי אליו נלקחתי עוצב כמו אקווריום- חוץ מהעובדה, כמובן, שהזכוכית הייתה בלתי שבירה. זה בלתי אפשרי לראות או לשמוע אף אדם, או להישמע או להיראות על ידי כל אדם מלבד צוות בית הכלא.
הרצפה הייתה מבטון ובמרכז היה פתח ניקוז, עם עיגול המקיף אותו, כמו בתא מקלחת. לוח פלדה ישב על רגלי ברזל ממוסמרות לרצפה. זו הייתה "המיטה", ולא היה רהיט נוסף בתא. היה מזרן גומי עליו בעובי של סנטימטר.
הפשיטו אותי בכוח. השכיבו אותי בכוח על לוח הפלדה. כל קרסול שלי נכבל לפינות של מבנה-המיטה, ומפרקי כף היד שלי נכבלו מעל הראש שלי לשתי הפינות הנוספות, ככה שהגוף שלי שכב פרוש לגמרי. היו כמה נשים בצוות (רובן שירתו בצבא ארה"ב). זה היה ב1976- בסופה של השנה.
בשביל להשתין הייתי צריך לסובב את הגו שלי ככה שאיבר המין שלי היה משתלשל לכיוון כללי בצד מבנה-המיטה, והשתן היה חוצה את הרצפה ויורד בפתח הניקוז אותו הזכרתי. האכילו אותי ביד בכל ארוחה.
ביום לאחר שכבלו אותי למיטה, כמה סוהרים נכנסו והרביצו לי עם האגרופים שלהם בפרצוף, בחזה ובבטן. נחנקתי פעם אחר פעם בידיהם והם היו מביאים אותי- כמעט- לאיבוד הכרה, ואז הם היו מסירים את הידיים שלהם. הצוואר שלי נהיה כחול מחבורות שנגרמו כך. הייתי כבול- ואני מתכוון לשלשלאות ברזל, לא "אזיקים מעור"- בדרך הזאת במשך עשרה ימים, הותקפתי שלוש פעמים בתקופה הזאת. לבסוף "הטכנאי הרפואי" הבחין שהעצבים ביד שלי מתחילים למות- באזור בין פרק כף היד למרפק. אז בערך עשרים סוהרים נכנסו פעם נוספת. הם שחררו אותי מהשלשלאות והלבישו אותי בסרבל מניילון. בזמן שהתלבשתי הסתכלתי על הזכוכית בהשתקפות שלי והפנים שלי היו שחורים ושתי העיניים היו נפוחות. הייתי מכוסה חבורות.
הם שמו עליי אזיקים בידיים וברגליים ולקחו אותי אל אזור הפרדה רגיל. שם רק יד אחת שלי הייתה כבולה למוט מתכת בראש המיטה. יכולתי לעמוד. זו הייתה הפעם בה התחלתי לכתוב לך, בצינוק, עם יד אחת כבולה למיטה. נשארתי כבול ביד אחת למיטה עד שמיהרו לקחת אותי למרכזי הרפואי במיזורי. הסירו את כיס המרה שלי. היו לי אבנים בכיס המרה, אבל המכות הרעו את המצב, ולמדתי מאוחר יותר שהרקמה של כיס המרה שלי נפרצה בגלל טלטול האבנים שלחצו כנגד האיבר.
…הסוהרים מייצרים שורה מתא הכליאה עד תא המקלחת. אתה צריך לחצות קומה, מרחק של שלושים רגל בערך. הם מסתכלים דרכך כאילו אתה לא שם, אבל דרוכים לקראת כל תנועה שתעשה. הם בוחנים את ההבעה שלך בשביל לראות משהו מעבר לכניעה – השפלה. כל דבר אחר מעורר אותם, הפיות שלהם מתכווצים מטה אל הפינות והם מעגלים את הידיים שלהם לאגרופים בצידי הגוף.
אתה עירום. הרצפה רטובה מהאסירים לפניך שהלכו בשביל מן המקלחת. יש גם כתמים של דם, טרי. אתה מביט ברצפה. אתה חייב להשפיל את הכתפיים ולגרור את הרגליים שלך כשאתה צועד. אתה מוכרח ללכת לאט- אבל לא לאט מדי. צורת ההליכה שלך צריכה להיות הססנית. אתה מוכרח לא להחליק על הרצפה.
תשלב את הידיים שלך. תשלב את הידיים מאחורי הגב שלך. זו הדרך הטובה ביותר לשכנע אותם שאתה לא מסוגל להזיק. זו אחת היציבות של המשוגעים השפלים. תנסה לגרום להם לצחוק עליך. התכווצויות; זה אמור לעשות את זה. אל תגיד לי שאתה לא היית עוקב אחר ההנחיות האלה. היית נחבט אל הרצפה אם לא. הסוהרים נשכרים לפי עוצמת החבטה שלהם. הם זבל לבן ממחוזות האוֹזַרְק במיזורי. לבד או בזוג, הם מפחדים מכל אחד. אבל שישה או שבעה לא מפחדים ממה שאסיר אחד, עירום, יכול לעשות. זה לא משנה אפילו קצת כמה חזק או מסוכן האסיר הזה. זה בכלל לא. הכל ממוסגר דרך טשטוש עדין שמקרין החוצה בדמות ערפל עמום. המוח שלך לא עובד יותר. אין לך שאלות, לא לעצמך ולא לאף אחד אחר. זה בגלל שאתה תחת השפעת תרופה פנוטיאזינית- כל אחת (או שילוב) מבין עשר או חמש עשרה התרופות הידועות בשם המותג שלהן. בשילוב עם אימה מתמשכת, התוצאה היא חיי מוות. הן כולן משיגות את אותה התוצאה, אבל לכל אחת יש ייחוד קטן משלה. אם קיבלת מנות קבועות של מלריל, האשכים שלך לא מייצרים זרע. אם אתה מאונן- אם אתה מצליח בדרך כלשהי לעורר זקפה מפנטזיה- אתה תחווה באורגזמה כל תחושה או לחץ או שפיכה, אבל עם ההבדל הזה: שום חומר לא מופרש בשפיכה- שום נוזל, מבלי לדבר על זרע. אם אתה לא יודע את הסיבה לזה, במצב המסומם מהתרופות שלך, אתה יכול לסבול מחרדה, אימה שקשה להסביר. זה מזין את הייאוש שלך העובדה שהפכת להיות פצוע מינית בדרך כלשהי.
אל תספר לאחד משני הפסיכיאטרים בבית הכלא שבא לדלת התא שלך כל בוקר. כאשר הפנים שלו צצות מתוך הנוף שבחלון הדלת שלך, כשהוא מחייך כמו איש מכני ואומר "איך אתה הבוקר?"- הימלט לתוך עצמך. תחייך בשמחה ותמצמץ בעיניים שלך כשאתה אומר "בסדר, בסדר"- או שהוא יכפיל את המינון. הם מענישים אותך אם אתה מפריע להם, אם אתה מגיש תלונות. אני יכול להבין איך מוח של אדם מתחשל לכדי פלדה בכלא- רק בדרך הזאת הם יכולים לעמוד בתלאות אותן הם עוברים.
הדוד הו* (*הו צ'י מין) כתב את השיר הזה בכלא:
ללא הקור והיָגוֹן של החורף
לא היה החום ופאר האביב.
תלאות חישלו וחיזקו אותי,
והפכו את מוחי לפלדה.
לא שכחתי את זה לרגע כבר שלוש עשרה או ארבע עשרה שנים.
…כשהתחלתי עם הפואטיקה לגבי מוחו של אסיר שהופך אל פלדה, התכוונתי להעביר את הרעיון של כוח רצון "מחושל" מגזרי דין ותלאות כל כך מעמיקים שהמודעות הנפשית, כוחות "היגיון הברזל" שלו השתפרו ולא נחלשו. השפעה הפוכה מעינוי. לא בדיוק התכוונתי שהאסיר איבד את אנושיותו.
אני יודע איך לחיות דרך כל דבר שהם יכולים להכין עבורי. שמו אותי בתאי-הפשטה, תאי חשכה, נקשרתי בשלשלאות לרצפה ולקירות; המשכתי לחיות דרך המכות, כמובן; כל ניסוי תרופתי שהומצא בשביל "לשנות את ההתנהגות" שלי- שרדתי. רעב פעם היה טבעי עבורי; אין לי שום נקיפות מצפון על אכילת חרקים או לחיות בתוך ההפרשות שלי אם זה אומר לשרוד. הם אפילו חימשו פסיכופטים ושמו אותם בתאי הענישה איתי בשביל להרוג אותי, אבל אני יכול לשלוט על זה. כשהם אומרים "מה שלא הורג אותי יחזק אותי," לזה הם מתכוונים. אבל זו טעות לקשר את התוצאות עם היותך חזק פיזית. אני מאוד גמיש, אבל אני לא חזק. אני מוחלש, למען האמת. אני שדוף, נבוך, מכונס בתוך עצמי, חושד בכולם. רעש חזק או תנועה לא במקום מתקבלות כמו אזעקת אש בי. אבל אני לא מפחד- וזה מוזר, בגלל שמאוד אכפת לי אם יום אחד אשוחרר לחופש וזה גורם לי לרצות לבכות כשאני חושב שלעולם לא אהיה חופשי. אני רוצה לבכות בשביל האחים שלי, לצידם ביליתי חיים שלמים. יום אחד אעזוב אותם ולעולם לא אשוב.
…ואחרי כל מה שנעשה לך, אחרי שנשדדת לגמרי מפחד ושום איום של אף אחד לא יכול להכריח אותך לעשות דבר- מה הנקודה בלהשאיר אותך בכלא?
זה לא אפשרי יותר להעניש אותך. עוּבּדתָ לכדי ישות בלתי ניתנת לענישה. שיגעון הוא הסיבה היחידה להשאיר אותך בכלא. או גיל מבוגר.
אבל מְסיבה מעוותת כלשהי- אני לא יודע למה- לעולם לא נכנעתי לשיגעון. התקרבתי אליו הרבה פעמים- למען האמת פסעתי דרך פתחו של השיגעון- אבל זו הייתה שהייה קצרה ורק בתחילתו. אני תמיד מתעורר משיגעון. צברתי כזה ותק עד עכשיו, שאני יכול לחוש בטירוף מרחוק- אני יכול לראות את ביטויו העדינים ביותר אפילו באנשים שלא נחשבים למשוגעים. אם הייתי צד אחד של מגנט, השיגעון היה צד זהה במגנט אחר, זו תמונה שיכולה להסביר את הנושא. אני לא יכול להימשך אליו, אבל אני מכיר אותו דרך דחייה: דרך הכוח שדוחה אותי עוד לפני שאני מודע שהוא שם.
