כולם יוצרים את אותה אמנות – זאת תוצאה ברורה של עידן המדיה העכשווי. דווקא בשביל אדם שנוטה לנחיתות (כמוני) נפלטת אנחת רווחה גדולה בעת הגלילה במסך, או יותר נכון בעת הגילוי שהכל – הכל במלוא מובן המילה ״הכל״ – אותו דבר. 

הצליח האדם ליצור את אלוהיו בצורה של מלבן, פקח עיניו פעם מול מלבן ענק ולאט לאט אל תוך מלבן בגודל כף ידו שלו, של היוצר בכבודו ובעצמו. ואכן הרגיש במבטו המעוור שהצליח ללכוד את אינסופיותו שלו, של עולמו, של יוצרו – להגיש אותו מאחורי זכוכית שחורה ובכך לאלפו. והנה, המלבן הקטן חושף את תובנותיו שלו: גם האינסוף הזה, הוא פונקציה שיודעת לייצר המון מאותו דבר, בלבד.

מצחיק, חושב האדם הנוטה לנחיתות, שפונקציה של אינסוף, במובני דאטה כמו במובני קב״ה, בוחרת לדבוק בשחזור, בשכפול, בהעתק – אולי בשביל חסכון בפרטים, אולי בשל נוסחת קסם. מוסיף לגחך הנחות וחושב לו: ועוד אומרים על הקפיטליזם שהוא מפולת האנושיות! הלא הוא תמציתה! וכשאנו אומרים אנושיות – הלא האצבע המאשימה מסוגלת להיות מופנית פנימה או מעלה בלבד! 

האדם הנחות כמובן לא יסגור את הנטפליקס בשעה שלוש בלילה, ולא יחדל לשתף פוסטים על המחאה הלוקאלית שלו (שכמובן אינה אלא שחזור מדויק של: א. כל מה שכבר היה ו־ב. כל מה שכמובן עמד לקרות ואכן כך קרה). אל לנו לשכוח כי בשיתופו את הפוסט הזה, אשר גורם לו, לאדם הנחות, להרגיש כה כלול ובאותה העת מואר מהתחת הפרטי שלו, הוא אינו אלא תורם ל״פרופגנדה״ של ״צידו במפה״… 

האדם הנחות מחכה לקום בבוקר ולרכוש ב־21 שקלים חדשים את הזמנת הקפה בה הוא כל־כך מאמין, בעצם רק בה הוא מאמין בימינו, הוא ככל קבוצת הנחותים הלוקאלית שלו. מסכן האדם הנחות, הוא מרגיש סינגולרי גם בנחיתותו. 

לא להצטרף לטרנד זאת חוצפה שלא תתואר, אני חושבת. עלי לדעת את כל ריקודי הטיקטוק העדכניים ולצלם גם אני את בן זוגי עונה על השאלה ״באיזו תדירות אתה חושב על האימפריה הרומית?״ (או כל גרסה אחרת של אותה שאלה), כדי לקבל את התוצאה שהוא, וכל מינו, לפחות המערבי, יענו ״פעם בשבוע לפחות״. עלי להשתתף, ואף להיות חוד החנית של אותה עבודת אלוהים חדשה. לא למען האלוהים, אלא למען האדם שמשתף מתוכה (אותו הדבר). 
 

האדם נאבק בינו לבינו ועם כל חבריו הדמיוניים שמופיעים כעיגולים קטנים בקומנט סקשן של עוד פוסט – שלול רפרנסים, שלול דקויות, שלול תחושת ויטאליות בסיסית אשר מאמתת אותו עם חתיכת החרא שהוא, או לחילופין עם האלוהות. בתוך המרחב הזה עומדת אמנותו, השואפת לשקף עולם פנימי של אדם שכזה, היא: א. אינה אמנות, סלחו לי, ו־ב. אולי מתאפשרת רק בצורה של מימוש הפלטפורמה האנושית האינסופית החדשה הזו (טיקטוק נניח). בחורות שממציאות ריקודים ויראליים נוקטות בעמדה עמוקה פי מיליון מאמן שמציג במומה בימינו אנו.

כשהאדם עוד עבד בחייו הפיזיים את האמת, זעק לשמיים בחיפושה וטען לקיומה עד כדי יציאה ל״מרד החורבן״ – עולמו הרגשי היה שרוי בביטחון ואמונה. כן כן, לוחמה פיזית השתיקה את הלוחמה הפנימית, מה לעשות, האדם החרד הוא המצאה של האדם השלו. אבל מאז שהאדם בחר ב״חופש״ וב״הכל־ness״ המחשבתי (העצמוני הפרטי האינדיבידואלי שלו, כזה שאיכשהו הוביל אותו רק לצרוך יותר, להסיק מסקנות שגויות יותר, להתרחק יותר מכולם, עצמו והטבע, להיות בתול ואבדני יותר) – מאז, נדרש בית המקדש לָאמת (השני) לצאת מהרחובות הפיזיים ולעבור לבור הנפשי האנושי (הפרטי, העצמוני והאינדיבידואלי) המקודש הזה. אז נהייתה נפש האדם מבוך בלתי־חופשי בעליל של היקשרויות לאמיתות, של אמונה עצמית שעוד לא הייתה כדוגמתה. 

כתוצאה מכך – נהיה האדם אמן גרוע ביותר. 

עם מה נותר האדם העכשווי כשהוא ניגש ליצור אמנות? אמנות זהותנית, מאבקי זהויות – השיח הזה שהוא ורק הוא מחולל תודעת אמן בימינו – זה אשר משיג עצמו כחופשי, עצמוני, אינדיבידואלי ביותר, הלא הוא הפספוס החמור ביותר של אותו אינסוף שהושם בידינו באופן רשמי. אמנות אשר סובבת ומאדירה פרט רנדומלי שבתוך התבנית האנושית עלול לגרום לאסון פרטי או קבוצתי, מפספסת או מסתירה את ההתרחשות האנושית והנצחית באמת: כל הכוח והסבל מופנים בסוף במידה שווה לכל בני האדם. אלוהים עזב את הקנבס, והאמן פונה לקניין והקניין לצרכן – אזי, איני מוכנה שתמכרו לי את הסבל שלכם כטרי במיוחד…

הכוורת האנושית הגלובלית קורמת עור וגידים רבים ומרובים מהרגע בו האדם למד לומר מילה שרעהו הבין. אנו, כולנו, דבורים מיוחמות מזמזמות בכל פרח וכל חתיכת אוויר זמינה, אל לנו להתפעל מהצהוב־שחור שלנו ששונה כל כך מהשחור־צהוב של רענו. זמזמו בנחת, התפעלו מן הזוםזוםזום של כוורת בגודל כדור הארץ כולו, שמעו איך כולו זועק דבר אחד.