1. ובכן, ניסיתי להיכנס לאתר הרשמי של הביזיון, אבל "דמעת הצופיפניקית", הקוקטייל שאני מכין בשביל להתרכז בכתיבת ביקורות סרטים, כולו נשפך על השולחן. וכך יצא שהעכבר לחץ על התוצאה השניה בגוגל, "פקודת בזיון בית המשפט", ובמקום ביקורת קולנוע – יצא משהו אחר לגמרי. גלול גללתי לתחתית הפקודה הקצרצרה, ולתדהמתי קראתי כי תחת סעיף 10 שכותרתו "העולב את בית המשפט" כתוב בסוגריים קטנים ומפוחדים – (בוטל).
2. נזכרתי במשהו שכתבה חנה ארדנט ב"על המהפכה": החוקה היא לפעמים תחליף של אלוהים. כך למשל באמריקה, בה עד היום החוקה נתפסת כמסמך על-זמני, ובנג'מין פרנקלין, ג'ון אדמס וג'ורג' וושינגטון הם האברהם-יצחק-יעקב.
3. משהו שחנה ארדנט לא כתבה ב"על המהפכה": מי שחי בישראל בין השנים 2023-2025 יודע שאלוהים לא בנמצא. הוא רק השאיר לנו את המשפט "שלום, שלום, ואין שלום" והלך. והחוק? מדוע אטם שפתיו?
4. מלומד גרמני אחד סיכם פעם את תקופת הרייך השלישי באומרו: מערכת החוק הויימארית התאיינה לחלוטין מהלך כל שלטונו, והוחלפה כליל בצווים מפי בכירי המפלגה הנאצית. איש איש, כולם נותרו – עורכי דין, שופטים, משפטנים – אבל הם היו כפופים וחלשים, קיימים רק כצלליות, כחותמות, כמעט ולא קיימים כלל.
5. השלב הסופי ביותר בדרך לאִיוּן אנושי הוא שלילת היכולת להיעלב. זה רגש יסודי, ממסדר רגשות אחר ועליון. חשבו למשל על ורתר הצעיר, הכואב, שבמכתביו האחרונים עודנו נתלה בשברון לבו כסממן מאחז אחרון, כאינדיקציה לעובדה המעציבה והמשמחת כאחד – שהוא עדיין חי. כך הרומנטיקה הגרמנית: החוש והרגש – אותם דברים בלתי ניתנים להסברה – הם כל האדם. עוד רגש מפעם בקרבו הוא חי, ואין רגש מפעם בקרבו, הוא מת.
6. בכרוניקה של ההיעלמות (כשם סרטו היפהפה של הבמאי הפלסטיני איליה סלימאן) של התושבים הפלסטינים בשטחים, ובעיקר באזורים מוכי נערי-גבעות בבקעת הירדן, בדרום הר חברון ומקומות אחרים, פרקטיקת הרמיסה מושלמת בפרקטיקת גזילת היכולת למחות ולהיעלב.
7. אדם מבוגר יוצא לרעות צאן בואדי, כמו שהוא מורגל מאז היה ילד. אדם המתחזה לחייל רץ לכיוונו ברובה שלוף ומכוון אליו לפנים ובערבית משובשת וצרת אופקים אומר לו – שקט! שב! שקט! ומתחיל להכות אותו בידיים, ברגליים. אותו חיילכאורה החליט כי השטח הוא "רצועת בטחון" סביב המאחז החדש שלו שהוקם לפני שבועיים. הוא (יחד עם עוד חיילימדומים שהגיעו בינתיים) מכנס את כל הגברים בכפר, נערים ומבוגרים, ברובים שלופים. בחסות החוק, מושיב אותם על הקרקע, סביב הידיים אזיקונים, על העיניים פלנלית. לפעמים גם מתבקשים להתפשט. שניים שהעיזו להתנועע קיבלו כדורים – אחד בירך, ואחד ביד. רכב הפינוי לא יצליח להגיע לכאן – גם הצדק לא. בחום צהריים מדברי כולם ישובים ומחכים להוראות. כלום אינו קורה, הזיעה ניגרת – מכאן ואילך רועה הצאן לא יחזור יותר לואדי. שבוע אחרי שבוע, רועה הצאן גם לומד לא להתקומם יותר.
8. לו היה שם משפט, ולא רִיק, הכנופיה היתה יראה אותו. אך הסעיף בוטל. כשלבית המשפט אבדה היכולת להיעלב, איבדנו את צלם אלוהים.
9. עוד מהרומנטיקה הגרמנית – שיחה בין מיכאל קולהאז למרטין לותר: "הודחת מן החברה!" קרא לותר בהביטו בו. "איזה טירוף דעת! מי הדיחך מחברת בני-האדם שבה חיית? ולא עוד, אלא היכן ראינו, מאז קיימות מדינות, שמישהו, יהיה מי שיהיה, יודח ממנה?". "מודח", השיב קולהאז, "הוא האדם שנשללה ממנו הגנת החוק!"
10. על אלוהים נאמר: "מלוא כל הארץ כבודו" (ישעיהו ו', ג')
11. ואילו אהרן ברק טען: "בעיני, מלוא כל הארץ משפט" (עיוני משפט יז)
12. ועכשיו ברור – רועה הצאן "מודח" מלפני החוק. מרטין לותר, המייצג את אלוהים, לא סבר תחילה כי מצב זה אפשרי – הוא סירב לראות זאת. סירב, כי ישו אינו מדיח איש. אולם במקום בו אין משפט, גם אלוהים לא נמצא. צריך לארגן פגישה בין מיכאל קולהאז לאהרן ברק.
13. חנה ארדנט, "על המהפכה", בהערת שוליים: אני מוֹדָה כי לבסוף הרעיון החוקתי הדמוקרטי כשל, כי לא שיתף דיו את האזרחים, שכמו חשבו שמעצמו הוא יפעל – אולם החוקה לבדה, מבלי אזרחים, כמוה כרובה ללא כדורים. הנה כי כן, יש צורך בהתגייסות להגנת החוק מצד האנשים – שהם ברובם אנשי חוק ("הרי זאת מדינת חוק!").
14. לפי שעה עודנו מחכים לאנשים. לשון אחר: הביזיון, לפי שעה, פושה בכל.
15. אמת אודות אנשים ניתן למצוא לעיתים דווקא בפינות הקיום. למשל בערעור אזרחי 371/78 מוניות הדר-לוד בע"מ נגד ביטון ואחרים, שם נקבע: "פקודה המופנית כלפי פלוני, רק פלוני יכול לקיימה, אך אלמוני יכול להביא לידי כך שפלוני לא יקיים את הפקודה."
16. הרי לא סתם אומרים בלשון רבים: תִּעְתָּעְנוּ. הִרְשַׁעְנוּ וּפָשַׁעְנוּ לָכֵן לֹא נוֹשָׁעְנוּ.
17. בית המשפט, קבל מאיתנו חזרה את היכולת להיעלב, ובתמורה הכנס בעולם סדר שנית. היה ככלב ההולך לפני אדונו, ומביט לראות שאדונו עודנו צועד אחריו.
18. לסיום, נאום כלב מת: "אמן, אני אומר. אמן כי דל אני. את כל אשר לי נתתי בברזל."
