כשאנו עם הגב לקיר, במצב בלתי אפשרי, מוקפים מכל עבר, ללא מוצא, למרות הכל, נגד כל הסיכויים, מה נותר לעשות?
אירועי משבר מאי 1958 התרחשו בעיצומה של מאבקה של אלג׳יריה לעצמאות. ב13 במאי,השתלט פלג ימני בצבא הצרפתי על העיר אלג׳יר ודרש את עלייתו המחודשת של דה גול לשלטון. דה גול הכריז כי מוכן לשוב לתפקיד הנשיא אם ייבחר באמצעים חוקיים. רוב צרפת תמכה בבחירתו לנשיאות בניסיון פייסני להימנע ממלחמת אזרחים, אולם הצד השמאלי של המפה הפוליטית ראה בכל ההתרחשות מהלך פשיסטי. כמה חודשים לאחר מכן, דה גול הוביל לחקיקת חוקה חדשה, שהביאה לסופה של הרפובליקה הרביעית, וללידתה של הרפובליקה הצרפתית החמישית (והנוכחית).
בעיצומו של משבר זה, הקים דיוניס מסקולו, הוגה דעות והעורך של הוצאת גאלימר, את כתב העת Le 14 Juillet. כתב העת האנטי־גוליסטי, שהקים יחד עם ז׳אן שוסטר, קרא, כפי שמציע שמו, לשמור על הרוח המהפכנית ולסרב לכלל המערך הפוליטי הקיים. בתור מי שנטשו את העמדה הסטאליניסטית ומי שקראו את המפה הפוליטית בצרפת כסחיטה המותירה לבחור בין נבלה לבין טרפה – פשיזם צבאי מוצהר או הסכמה מחוייכת לגרסתו הרכה בשם אחדות העם תחת דה גול – חברי ה14 ביולי מצאו את עצמם ללא מוצא. מוצאם, אם כן, היה להיוותר באותו אין מוצא ולהכריז בכל התוקף וללא תנאי – לא.
מסקולו הציע לחברו ז׳ורז׳ בטאיי, חולה ובערוב ימיו, לתרום לכתב העת. בטאיי ששהה באותם ימים בבית הכפר של בני הזוג לאקאן, דחה את ההצעה. במכתבו כתב:
גיטרנקור, ה22 ביוני 1958.
דיוניס יקירי,
ייתכן ואצטרף אליך מחר, אך יהיה זה בהכרח לזמן קצר מאוד. העדפתי בכל אופן לכתוב לך.
אני בטוח שאני זר לחלוטין לדאגותיך. הניסוח היחידי שנגע בי ממכתבך הוא הסירוב המוחלט עליו אתה מדבר. אולם לא תסכים לי לפרסם בכתב העת שלך את נימוקי לראות בסירובך המוחלט דבר עמום.
אני מסתפק בלהעניקם לך במכתב זה.
אפרט את נימוקיי הדתיים כדי לקצר, יחד עם זאת ברצוני לומר לך דבר פשוט. בעבורי מדובר באי האפשרות להסכים עם העקרון עליו נשענת הפעולה הממשית של חברה מאורגנת, של חברה המקבלת על עצמה את החוקים שבלעדיהם לא היה לה קיום חומרי. מבחינתי, רק נימוקים מסדר דתי יכולים להביע התנגדות באופן עקרוני להסכמה זו. למעשה, יהא אשר יהא הסדר החברתי המדובר, נימוקי להסכים לו, אף אם הם נכפים עלי, יהיו בעלי ערך יחסי בלבד, ולעולם לא יהיו מספיקים עד תום: לעולם לא אסכים למאסרם של כל האסירים ולעולם לא אוכל להעמיד כנגד מאסר נתון אלא צורת מאסר אחרת. אוסיף, מתוך הקפדה על דיוק, כי לסירוב שיטתי לכל צורת מאסר לא תהיה בעבורי אלא משמעות אחת, להכניס את עצמי לכלא. אתה מדבר על קפדנות: אני מגיע למסקנה קפדנית זו. התחום הפוליטי שנותר לנו הוא תחום האפשרי. לתחום זה אני יכול להקדיש עניין מועט בלבד. איני יכול עוד להציב כלפיו דרישה לוגית, אלא רק את הדרישה שהאפשרי מגדיר: האפשרי חייב להיות בר־אפשרות. איני יכול לשאת את הרעיון של להיאבק למען דבר בלתי אפשרי, למשל למען דמוקרטיה שאת היתכנותה המפלגה הקומוניסטית שוללת כבר מראש (בכך היא אולי צודקת). במאבק שכזה איני רואה דבר מן הסירוב המוחלט, אלא בלבול מגוחך בינו לבין סירוב זה. הסירוב המוחלט הוא הצהרת הריבונות שלי. איני חפץ להותיר הצהרה כה אלימה ברפש הפשרוֹת, ובייחוד איני חפץ לערבה בפעולה שאלמלא חוסר האונים והאבסורדיות המגבילים אותה, הייתה גורמת למאסרם של רבים אחרים. בעניין הפוליטיקה, אני יכול להסכים לכל היותר לזו הנמנעת מן הגרוע ביותר (מתוך הבנה שכל אדם צריך לדעת לעמוד בפני הגרוע ביותר, מה שדורש את הכוח הגדול ביותר, כלומר את האפשרות למות ולשאת בייסורים בבדידות).
אולי תוכל כעת להבחין באותם נימוקים דתיים שהדגשתי בהתחלה. ישנה לדעתי בעמדה הדתית מוצא ברור ממנו כל דת סטתה משום שלאיש לא היה די כוח לעמוד מולו. כולם חיפשו את ההסכמה בין האפשרי לבלתי אפשרי. ייתכן ואפשר לעשות זאת באופן ממשי, אמפירי. אולם הבלתי אפשרי המבולבל עם האפשרי הוא החרפה הגרועה מכל, אלה פנינים בפני חזירים. זה מה שאתה מציע לעשות. אינך רוצה להיות גוליסט. אינך רוצה להיות קומוניסט. עליך היה לדעת היטב: אתה מול וכנגד הכל. וברצונך להפיק מן המצב הבלתי אפשרי הזה פטפטת חסרת־אונים.
אפילו אם, בסופו של דבר, עתיד היה להופיע בתחום האפשרי דבר מה שיענה טוב יותר על הצרכים, התנאים הם כאלה כי זה למעשה בלתי סביר להמר על חייך בעבורם (לכל היותר מה שיוכל לקרבו תהיה התפתחות שאינה תלויה בפרפורי הפוליטיקה). אך למרבה הצער דווקא את הגרוע מכל אנו נדרשים להביא בחשבון: אפשרויות האסון מתרבות, וצמיחתה הקיצונית של האוכלוסייה לה בסופו של דבר אין תרופה אחרת מלבד התייעלותם של אמצעי ההשמדה. נדמה לי כי אתה אטום לעיתים קרובות בפני המובן מאליו: הגישות המסורתיות שעל פיהן התחנכנו כבר חלף זמנן. בכל אופן, כולנו נדרשים כיום באופן אישי לבחור בין פטפטת אופוזיציונלית לבין הכרה במצב מכריע, מצבו של האדם הנדרש בעת ובעונה אחת לעמוד מול הכל ומכל עבר. מול וכנגד הכל, זוהי ללא ספק גישה יומרנית, אבל האם נותר עוד זמן לעצום עיניים?
בחיבה, שלך,
ז׳ורז׳
בכך בטאיי סירב לאותו סירוב מוחלט. מוחלטות הסירוב של מסקולו נדמתה לו כחילון עלוב של קדושת הבלתי אפשרי. מבחינת בטאי, הסירוב המוחלט, בהגדרתו, הוא מה שעומד מעבר לשאלת החישוב והפשרוֹת, אלה הם ענייניו של הפוליטי. ואם הפוליטי מותיר אותנו אבודים באין מוצא, אין לנו לבלבל מצב זה עם מה שנשגב ממנו.
מכתב זה הוביל את מסקולו למצוא השראה גדולה דווקא בהגנה על עמדת הסירוב המוחלט, ובגיליון הראשון של Le 14 Juillet , שפורסם, איך לא, ב14 ביולי, מסקולו מפרסם מאמר תגובה למכתבו של בטאיי.
הסירוב המוחלט – דיוניס מסקולו
וזאת, תגובה להשגותיו של חבר.
אמרתי בפניך כי למפעלנו, בין אם יכשל ובין אם לא, יישא פרי או לא, בכל מקרה יש, תהיה, משמעות: והיא הסירוב המוחלט.
בקרב ההמון המתפזר בהרהוריו לכל עבר כדגים מבוהלים, כמו בכיכרות היסטוריות בהן נורים צרורות – למנוסה מניחים להתממש, אולם לא בלי לצלמה תוך כדי; מניחים לנושאי הכן להידחף בשערי הארמון ולמצטרפים העלובים הקטנים להיצמד לקירות בדרכם אל עבר פתחי המשרדים, בקרב אותן התנועות השונות הללו, אותן המהומות, אותן התזוזות, אותן המנוסות, חשוב היה להשמיע את אותו הלא עם מלוא התקיפות האפשרית. נקודה קבועה. זהו על בסיסה של התכחשות עיוורת זו שנדרוש לבסס את מחשבתנו – בעיניים עצומות, משום שאין עוד דבר לראות שאיננו כבר יודעים, אין עוד דבר חדש לחזות בו מלבד כמה פיתויים שפלים או סתם מסיחי דעת.
במרחק שווה הן מן עמדת הנאיביות, המתעקשת לחפש בתקוות שנרקבו זה מכבר משען או ולו נחמה כלשהי, והן מן עמדת הייאוש המוחלט המסרב לעשות דבר, שכך מוותר על עצם הזכות הפשוטה לפתוח את הפה, עמדתנו היא, ועליה להישאר, זו של הסירוב המוחלט. ייתכן והכרחי להחזיק בתקווה בשביל לפעול, לפחות אם אינך איש פעולה מקצועי. אך ודאי שאין זה הכרחי להחזיק בתקווה בשביל לנסות להבין, ועוד פחות מכך בשביל למצוא את הכוח לומר: איני יכול – לעולם לא אוכל לקבל זאת. Non possumus [איננו יכולים]. אותה אי אפשרות, או אותו חוסר אונים, זהו עצם הכוח שלנו. משום כך קשה לדמיין מה יוכל לגבור עליו.
התפכחנו. ועל אחת כמה וכמה אנו פחות נוטים לשתוק. אפילו אם הדיבור עמד להילקח מאיתנו, אפילו אם גם היו מי שסבורים שלדבר במצב הנוכחי כבר נעשה לבלתי אפשרי, בעולם מוטרף, בו חלף זמנן של כל הגישות המסורתיות, עדיין נותרו לנו האמצעים להצהיר מול ונגד הכל על הזכות לדבר, ולהוכיח את אפשרותה.
כל השגותיך באות כך לעזרתנו. כן, עמך הצדק באומרך כי אנו מול ונגד הכל. עמך הצדק באומרך כי הגישות המסורתיות, שעל פיהן התחנכנו, כבר עבר זמנן. עמך הצדק גם באומרך כי אנו במצב בלתי אפשרי. ועמך הצדק באומרך כי החרפה הגרועה מכל תהיה להפיק מהמצב הבלתי אפשרי הזה פטפטת חסרת אונים.
מצבנו הוא כזה (לפי דברך) כי עלינו היום לבחור בין פטפטת חריגה זו לבין הקבלה בעובדה שעלינו לעמוד בעת ובעונה אחת מול הכל ומכל עבר. טוב מאוד. מצב זה אינו כה בלתי נוח. הוא פשוט, או מצמצם אותנו לכדי פשטות. שיהא דיבורנו מתחילה החזק ביותר והחלש ביותר, המפוכח ביותר והנאיבי ביותר, המכוון ביותר והבלתי מוצדק ביותר, שתהא מילתנו הראשונה והאחרונה ל א. ניתן לו לומר את מה שירצה לומר: את היעדר התקווה שלנו במה שיש בו דווקא מן הבלתי-ניתן לצמצום, את דלותנו הגמורה, ואת כוחנו שנמצא מחדש.
לדבר ככה, למעשה, להשיב לא ולהצדיק סירוב זה, הרי זה כמו לסרב לדבר – כלומר לסרב לדבר כמו בחקירה, ואם מותר להרחיק לכת, תחת עינויים. זהו המובן של הסירוב שממנו אנו מסכימים ליטול את רשות הדיבור. זהו המרחב בו אנו חשים עצמנו מחויבים לעשות זאת. ״יש לדבר רק כשאין לך את הזכות לשתוק״. מחשבה זו, לכל הפחות, צריכה לרסן אותנו, הן מלשתוק והן מלהתחיל לפטפט.
אין זה משנה אם גישה זו תישפט כלא מציאותית, לא יעילה, אידיאליסטית, שלילית גרידא, אוטופית או חסרת אונים, יומרנית או עלובה. ושוב, אפילו כך שאינה נוחה, אפילו זה אינו בטוח. אין לנו ברירה. גבנו אל הקיר. בתנאים שכאלה, התחלה חדשה מאפס אינה דורשת גבורה ואף לא אומץ יוצא דופן. מעט קפדנות תספיק בעבורה. ומדוע שלא ננצל את הנסיבות שכופות עלינו אותה כדי לגלות מעט קפדנות? אדרבא, הבה נשמח בכך שאנו נאלצים לעשות זאת. מול ונגד הכל, זוהי אינה בדידות. זהו ביטוי לאופן מסוים של היות יחד, ברבים. אנו פחות לבד מאי פעם.
לֹאחר פרסום הגיליון הראשון, מוריס בלאנשו, שלא פצה פה על כל נושא פוליטי מאז מלחמת העולם השנייה, שולח למסקולו מכתב ובו הוא כותב ״ברצוני לומר לך כי אני מסכים. אני מסרב לכל העבר ואיני מקבל דבר מן ההווה״. בגיליון הבא באוקטובר של אותה השנה, כתב העת פרסם את תגובתו המלאה של בלנאשו:
טקסט קצר זה נועד בעיקר להצהיר על הסכמתי איתך. הסירוב עליו אני מדבר נרדם בקלות, ויש לקשור את עצמנו על ידי החלטה שמכאן ואילך לא תיסוג עוד. המשימה היא בראש ובראשונה להשיב את אינטלקטואלים שאינם מעורבים פוליטית אל הכבוד של מעמדם, כבוד שאינו יכול לאפשר להם לא הסכמה ואף לא אדישות, משהו התרחש. הקושי יהיה ללא ספק למנוע מהם את עצמם, כפי שקורה לעיתים כשהם נגררים לנקוט צד באירועים ציבוריים.
מה שנותר הדבר ההכרחי ביותר הוא להבין מה קרה, כמו גם להבין את התנועה הנובעת ממנו באופן בלתי נמנע. העבר אינו מאיר לנו די הצורך, יש כאן משהו שונה, הבטחה לדיכוי חדש. אנו עלולים להגיע לגרוע מכל בנתיבים משונים, אך זה תלוי בנו, בעוד כל הדרכים לבינתיים סגורות בפנינו, למצוא מוצא דווקא משם, בלסרב להיכנע בכל רגע ובכל מישור.
הסירוב
ברגע מסוים, נוכח אירועים ציבוריים, אנו יודעים כי עלינו לסרב. הסירוב הוא מוחלט, קטגורי. הוא אינו מתווכח, ואף לא משמיע את נימוקיו. זאת הסיבה בשלה הוא דומם ויחידי, גם כשהוא מצהיר על עצמו, מן הראוי, בריש גלי. אלה אשר מסרבים, ואשר קשורים בכוח הסירוב, יודעים כי אינם יחדיו עדיין. זמן ההצהרה המשותף הוא בדיוק מה שנגזל מהם. מה שנותר להם, הוא הסירוב הבלתי-ניתן-לצמצום, ידידותו של ה-לא, הוודאי, האיתן, המחמיר, הקושר אותם יחדיו, ערבים זה לזה.
תנועת הסירוב נדירה היא וקשה, אם כי שווה, וזהה בכל אחד מאיתנו, מרגע שתפסנו אותה. מדוע קשה? משום שיש לסרב, לא רק לגרוע מכל, אלא גם למה שנדמה סביר, לפתרון שנראה ראוי. בשנת 1940 הסירוב לא היה צריך להיות מופעל כנגד כוח פולש (לא לקבלו היה מובן מאליו), אלא כנגד אותה ההזדמנות שאיש שביתת הנשק הזקן [פיליפ פטן], חשב שבכוחו לייצג, לא בלי רצון טוב והצדקה. שמונה עשר שנים לאחר מכן, דרישת הסירוב לא הופיעה ביחס לאירועי ה- 13 במאי (שסירבו לעצמם), אלא נוכח הכוח שהתיימר לפייסנו עמם בכבוד, בידי סמכות שם בלבד.
מה שאנו מסרבים לו אינו חסר ערך או חשיבות. זאת הסיבה בגינה הסירוב הוא הכרחי. ישנו היגיון שאותו לא נקבל עוד, ישנה מראית-עין של חכמה שמטילה בנו אימה, ישנה הצעת פשרה ופיוס שלא נשמע עוד. שבר התרחש. הוחזרנו לאותו היושר שאינו סובל עוד שיתוף פעולה.
כשאנו מסרבים בתנועה חסרת בוז, חסרת התעלות, ואלמונית, ככל האפשר, שכן כוח הסירוב אינו מתגשם מעצמנו, ואף לא בשמנו בלבד, אלא מהתחלה דלה ביותר השייכת בראש ובראשונה לאלה שאין בכוחם לדבר. נאמר היום כי קל לסרב, כי הפעלת כוח זה נושאת סיכונים מועטים. ללא ספק, הדבר נכון לגבי רובנו. עם זאת אני מאמין כי לסרב לעולם לא קל, וכי עלינו ללמוד לסרב ולשמור על שלמות כוח הסירוב, בקפדנות החשיבה ובצניעות הביטוי, שעל כל אחת מהצהרותינו לאמת מעתה.
כתב העת זכה לשלושה גליונות משך אותה שנה, וב1959 הפסיק את פעילותו. ב1960, ניסחו מסקולו בלאנשו ושוסטר את ׳מניפסט ה121׳ הנודע שקרא להכרה במאבק האלג׳יראי, לסרבנות החיילים, ולסיום הכיבוש הצרפתי .
מה נותר מאותו סירוב של מסקולו ובאלנשו? זוהי שאלה שראוי לשאול, כמו גם מה נותר מסירובו של בטאיי לסירוב זה בהתעקשותו על קדושת הבלתי אפשרי.
אולם נוכח האירועים הציבוריים מולם אנו עומדים, אותה שאלה, אותה דרישה, שבה ועולה. גם אנו מצויים במבוי סתום. גם אנו נדרשים להתמודד עם הכל, עם כולם, ומכל כיוון, למרות הכל, וכנגד הכל. וגם בעבורנו עצם העניין נוגע לא רק לגרוע מכל, למה שנדמה לנו ברור מאליו כי יש לסרב לו. לא, שאלת הסירוב מכוונת כלפי הפייסנים, המיישבים, אלה המתיימרים להביאנו לשיתוף פעולה מחודש. ומנגד – האם עוד נותרו אלו שעומדים על משמר הלא? נדמה לי שלא. ובהיעדר אותו משמר, האם שווה לגייסו מחדש?
בין כבליה של אותה אי אפשרות בה אנו מצויים, האם יש דבר נשגב, קשה ונדיר בסירוב? או האם היא מצב בלתי אפשרי, וככזו, אין לנו להמירה לפטפטת שטותית?
איני יודע. ואיני יודע אם אי ידיעה זו היא המוצא, או האין מוצא שלי.
מעל לכל, איני יודע אם לדבר אודותיה כבר מסתכן בבחירת התשובה.
