יכול להיות שכבר שמעתם על הסדרה הזאת. היא יצאה רק השבוע לצפייה באופן חוקי בארץ, אבל היא כבר מתפוצצת ברחבי העולם בצורה בלתי סבירה. הפרק החמישי שלה קיבל ב-IMDB את הציון הכי גבוה בהיסטוריה של הטלוויזיה (יחד עם פרק 14 עונה 5 של Breaking Bad). אנשים באמריקה הצפונית הקרינו את הפרקים שלה על מסכי ענק בברים וצפו בהם במקומות ציבוריים יחד עם מאות אנשים, ולקראת הפרק האחרון שיצא בחג המולד, אנשים בארה"ב איחלו אחד לשני "Happy GAY HOCKEY Day" במקום "Merry Christmas". לסדרה קוראים Heated Rivalry (או בתרגום הסליזי לעברית "יריבות לוהטת") – סדרה קנדית בהפקה יחסית עצמאית, שמספרת על שני שחקני הוקי מקבוצות יריבות שמתחילים לנהל מערכת יחסים מינית אחד עם השני.
הסדרה נוצרה, נכתבה ובוימה ע"י השחקן והתסריטאי ג'ייקוב טירני ומבוססת על סדרת ספרים מאת הסופרת רייצ'ל ריד. אני לא קראתי את הספרים, אבל צפיתי בכל הפרקים בזמן אמת ואני מסכימה במאה אחוז עם ההתלהבות האוניברסלית. אני חושבת שזאת אחת הסדרות הטובות ביותר שיצאו בשנים האחרונות.
נתחיל באיך התגלגלתי לצפות בזה. בשורה התחתונה מצאתי את עצמי משוועת לסדרות דרמה טובות. מאסתי בתעלומות, ברצח, באקשן ובסמים. אני רוצה תוכן טוב, אבל טוב באמת, על מערכות יחסים. אחרי גלילה וחיפושים רבים, ראיתי ריל אחד באינסטגרם שבו מישהי המליצה על Heated Rivalry. היא הציגה את הסדרה בתור משהו באווירה של למבוגרים בלבד, אבל לא התעכבתי על זה יותר מדי, פשוט אמרתי יאללה ניתן צ'אנס. כנראה שאם לא הייתי כל כך נואשת לסדרה טובה, לא הייתי מתחילה לצפות בסדרה הזאת, שרק מאוחר יותר אגלה שמשווקת כסדרת זימה וסקס. על השיווק עוד נדבר בהמשך, אבל בקיצור, למרות שחשבתי שזה יהיה עוד משהו סתמי שלא אחזיק בו יותר מפרק אחד, התחלתי לצפות בה ולא היה לי מושג למה אני נכנסת.
עלילת הסדרה מתחילה בשנת 2008 ועוקבת אחרי שתי דמויות מרכזיות – שיין הולנדר, שחקן הוקי קנדי ממוצא יפני שנמצא בתחילת דרכו, שפוגש את איליה רוזנוב, שחקן הוקי רוסי, שנמצא גם הוא בתחילת דרכו. הם שניהם ספורטאים מאוד מוכשרים, ומיד בתחילת הקריירה המקצועית שלהם הם נחטפים לשתי קבוצות הוקי יריבות שמשחקות אחד נגד השנייה באופן תדיר. מלבד התשוקה למשחק, השניים מגלים יחסית מהר שיש להם תשוקה נוספת – אחד לשני. בקיצור, הם מתחילים לשכב. סצנת הסקס הראשונה בסדרה מגיעה בערך רבע שעה אל תוך הפרק הראשון, ובה אנחנו מגלים שהולנדר מעולם לא היה בסיטואציה מינית עם גבר. רוזנוב כן היה, אבל הוא, כאמור, גר ברוסיה.
אני לא ארחיב יותר מדי על מה שקורה במהלך שאר העלילה, אבל בגדול הסדרה מתפרשת על פני 8 שנים שבהן הולנדר ורוזנוב נהיים יותר ויותר מוצלחים בקריירת הספורט שלהם, תוך כדי שמערכת היחסים שלהם נהיית יותר ויותר מורכבת.
בתור התחלה, אגיד שהסיטואציה הזאת היא כור היתוך טוב של בעיות שמניב הרבה קונפליקטים ודרמה. הם שני ספורטאים מוצלחים בענף ספורט די מאצ'ואיסטי, והם מנהלים מערכת יחסים הומואית סודית שאסור לגלות עליה, כל אחד מסיבותיו שלו. ביום הם צריכים להביס אחד את השני על הקרח ובלילה הם, ובכן, אתם יודעים. אבל זהו למעשה רק קצה הקרחון של הקונפליקט.
הפוקוס של הסדרה הוא בעיקר על מה שקורה בלילה, ועל הדינמיקה הרומנטית בין שתי הדמויות הללו שלכל אחת מהן יש מחסומים משל עצמה. יש סצנות סקס די מפורטות, בעיקר בשני הפרקים הראשונים, והסדרה בהחלט סובבת סביב הסיטואציות המיניות, אבל הצורה שבה הן עשויות היא מעניינת ושונה, ועל זה ארצה להתעכב.
"מישהו הזמין שחקן הוקי?"
בואו נדבר רגע על סקס בקולנוע ובטלוויזיה. היום, בעולמנו הקפיטליסטי שבו צריך להרוויח כסף מכל דבר, כולנו יודעים שסקס הוא דבר שיכול לקדם מכירות. לכן, הרבה פעמים ידחפו לנו אותו בכל מקום גם אם זה לא בהכרח קשור. אז האם גם כאן זורקים עלינו סקס ללא הצדקה כי זה מוכר? התשובה היא לא רק.
מה שיפה ב-Heated Rivalry, ואחת הסיבות שהופכות אותה מסתם סדרת סקס לסדרה טובה באמת, היא העובדה שלסקס בה יש הצדקה עלילתית. ראשית, בגלל שהסיטואציה של הסדרה והקונפליקט המרכזי שלה מבוססים בעצם על מין ועל הנטייה המינית של שתי הדמויות הראשיות, יש הצדקה לכך שנראה אותם בסיטואציה מינית.
שנית, לא סתם זורקים עלינו סצינות נוטפות זיעה חסרות הקשר, אלא בכל אחת מהן יש איזו התרחשות דרמטית שמקדמת את העלילה. העלילה ממש שזורה סביב הסצנות האלו, והן מציגות לנו דינמיקות שיכולות לעבור רק בהן ולא בשום צורה אחרת.
שלישית, הסקס משרת את התהליך הפנימי שהולנדר ורוזנוב עוברים לאורך העלילה. הדמויות עצמן כתובות בצורה נהדרת. הן מורכבות ויש להן הרבה קונפליקטים פנימיים. הולנדר הוא כביכול טייפ "הבן של השכן" אבל יש לו בעיות תקשורת, הוא מופנם וביישן, לא מבין סיטואציות חברתיות ויש שיגידו לא העפרון הכי חד בקלמר. רוזנוב הוא שחצן ושאפתן אבל מאוד סגור, והוא נושא איתו המון אשמה, חוסר ביטחון וקושי באינטימיות. הבעיות הפנימיות הללו, של שניהם, עוסקות בנושאים שקשורים גם למין והן באות לידי ביטוי בצורה הכי בולטת בתוך סצנות הסקס.
כל סצנה כזאת שהייתה לאורך הסדרה, שיקפה את המצב של כל דמות ביחס לבעיות שלה באותה נקודה. זה מאוד קשה להעביר את זה בצורה מוצלחת כי אלו סצנות שאין בהן כמעט דיאלוג בכלל, זה יושב הרבה מאוד על הבימוי, על השחקנים ועל מתאמת האינטימיות, וזה עשוי שם מצוין.
בסדרות אחרות שיש בהן סתם סצנות סקס בלי באמת סיבה מוצדקת (ריאן מרפי אני מסתכלת עליך), החוויה היא פשוט משעממת ולעתים גם לא נעימה לצפייה. ב-Heated Rivalry, למרות שחלק מהסצנות היו לי קצת אינטנסיביות מדי וגרמו לי לזוז באי נוחות בכסא, עדיין היה לי הרבה עניין בלצפות בהן בגלל שרציתי לדעת איך הדמויות יתנהגו ואיך הן יגיבו. מה יקרה להן בתוך הסיטואציה הזאת. מה אני אלמד עליהן. וכשהסקס לא קידם את העלילה – פשוט לא הראו אותו. זה מראה על איפוק וטעם טוב.
האיפוק הזה גם התבטא במינונים. היה איזון יפה בין ההשתוקקות של הגיבורים, לבין רגעי הנחת שלהם. הסדרה מצליחה לשמור על מתח לאורך כל הזמן, גם של הדמויות וגם של הצופים. כל פעם שחשבנו שעכשיו הם בסדר, שנייה אחר כך הם שוב היו לא מסונכרנים, כל פעם מכשול אחר היה בדרך וזה השאיר אותם חסרי מנוח, וגם אותנו. העלילה לא מושכת באף יותר מדי בצורה מעצבנת אבל גם לא נותנת לנו כל כך מהר את מה שאנחנו רוצים. זה מגיע במנות קטנות.
עוד נגיד לגבי הסקס, שהוא סקס של הומואים, וזה לא דבר של מה בכך. תוך כדי הצפייה בסדרה, יצא לי לדבר עם כמה חברים הומואים שלי על הייצוג של האקטים המיניים בתוך הסדרה, והאמת שרוב הפידבקים היו חיוביים.
הרבה פעמים בקולנוע ובטלוויזיה מנסים להציג סקס הומואי כמו סקס סטרייטי מבחינת איך שזה פיזית נראה, וזה פשוט לא נראה ככה, לא יעזור בית דין. ב-Heated Rivalry, לפי חבריי שהם כמובן נציגי ההומואיות העולמית, הצליחו להציג את הסקס תוך איזון יפה בין דרמה לאמינות. מצד אחד לא עשו לזה אובר רומנטיזציה; להולנדר אין ניסיון ורואים אותו מפחד, מרגיש חוסר ביטחון ומספר בצורה מגושמת שיש לו דילדו. הפעם הראשונה שלהם לא מוצגת באיזה מונטאז' משתפך שבו הכל מסתדר בצורה מושלמת וכל אחד מהם יודע בדיוק מה השני רוצה בכל רגע נתון (מה שמאפיין לרעה הרבה סצנות סקס גם של סטרייטים בקולנוע). התנוחות אמינות, הם מתקשרים במידה מסוימת, מדברים על דברים מביכים ואפילו מבקשים הסכמה. מצד שני, יש בזה מידתיות ולא אובר ריאליזם. לא רואים איבר מין אחד במשך כל הסדרה. רואים בערך את כל השאר אבל זה לא בהכרח עובר את גבול הטעם הטוב, ועל אף שזה מגיע מאוד קרוב – זה לא חוצה את הקו לכיוון הפורנו.
ההומואיות של שרדינגר
ככל שעברו השבועות ויצא פרק ועוד פרק, טורגטתי יותר ויותר לשיח סביב הסדרה ברשתות החברתיות, והפער בין איך שהסדרה משווקת לבין איך שהיא עשויה היה לי מאוד בולט. לקראת יציאת הפרק האחרון, כשהסדרה כבר תפסה תאוצה בכל העולם, שני השחקנים הראשיים כבר היו בעיצומו של מסע היח"צ (שעדיין קורה) ואני ניסיתי להימלט ממנו ככל שניתן.
קונור סטורי (שמשחק את רוזנוב) והדסון וויליאמס (שמשחק את הולנדר), הם שני שחקנים נהדרים ואמינים בתפקידם, והעובדה ששניהם יחסית אנונימיים מאוד מאוד תורמת לחווית הצפייה בסדרה. בגלל שלא ראיתי אותם באף תפקיד אחר ואין לי שום ידע על מי שהם במציאות, הם קיימים בראש שלי רק בתור הדמויות, וזה הופך את הכל להרבה יותר אמין.
לדאבוני, תרבות היח"צ של הקולנוע והטלוויזיה, בעיקר בשנים האחרונות, מנסה לטשטש יותר ויותר את הגבולות בין המציאות לאשלייה. כל קמפיין לקידום סרט או סדרה בדרך כלל מציג את הכוכבנים שלו כדמויות בדיוניות שמהלכות בינינו גם בחיים האמיתיים, מה שעוזר לקהל להרגיש שהעולם המומצא שמוצג לנו על המרקע קיים גם באופן גשמי. ריאן ריינולדס הוא דדפול גם באופי האמיתי שלו, אריאנה גרנדה היא גלינדה, וטימותי שאלאמה הוא מרטי סופרים. התופעה הזאת לא פסחה על Heated Rivalry וגם כאן ניכר המאמץ להעתיק את הקסם של הסדרה אל תוך המציאות. בכל הראיונות, הפקות הצילום והאירועים הציבוריים שמקדמים את הסדרה, שני השחקנים, וויליאמס וסטורי, באופן די בולט מפגינים אחד כלפי השני גילויי חיבה שיכולים בקלות להתפרש כהומו-אירוטיים. נגיעות, ליטופים, מבטים – הם משחקים את המשחק כדי לשמור על מעין אשליה מוזרה שהם זוג גם מחוץ למסך הטלוויזיה. על פניו זה לא כל כך נורא, אבל הבעיה היא שתוך כדי כך הם גם דואגים להשאיר את הנטייה המינית האמיתית שלהם כלוט בערפל, וכך נוצר מה שנקרא "גיי בייטינג". הם עושים כאילו הם הומואים כדי למשוך את הצופים ההומואים, אבל גם לא אומרים משהו מפורש על הנטייה המינית שלהם כדי לא "לאבד" את כל שאר הקהל. זה שימוש ציני בהתנהגות מסוימת כדי למכור משהו, וזה מעורר אנטגוניזם אצל הקהל הלהט"בי.
לדוגמא, כשרצה שמועה שלוויליאמס יש בת זוג סודית, הוא התרעם על כך שמפשפשים בחייו האישיים ושזה לא עניינו של אף אחד. מצד אחד זה נכון, ואף שחקן לא חייב להצהיר על נטייתו המינית באף מקום. אבל מצד שני, התמה המרכזית של הסדרה היא זהות הומואית ויציאה מהארון, ולכן העיסוק בהומואיות ויציאה מהארון לא בדיוק פוגש את השחקנים הללו כרעם ביום בהיר. זה לא מפתיע שתוהים על הנטייה המינית שלהם, על אחת כמה וכמה כשהם משחקים אותה הומואים בכל ראיון שזורקים עליהם.
באופן כללי אגיד שאני יכולה להבין את הכעס על הניצול הציני של ההתנהגות ההומו-אירוטית, אבל התופעה הזאת של האובר-יח"צ והעיסוק בו באמת נראית לי מוגזמת ומעט טיפשית. מה המטרה, שכולם ירגישו שיש להם סיכוי לצאת עם השחקנים האלה בחיים האמיתיים? גם ההומו בן ה-20 מלונדון וגם האמא בת ה-52 מקריית מלאכי? נו באמת. אני יכולה להגיד בתור סטרייטית בת 34 שממש לא אכפת לי. הם שחקנים, אני יודעת שהם לא הדמויות, לא באמת מעניין אותי אם הם סטרייטים או לא וגם אין לי שום עניין בחיים הפרטיים שלהם. בסוף, אני חושבת שברגע שעושים כזה טררם סביב החיים האישיים של השחקנים זה גורע מהיצירה. אני ממליצה לכל מי שקורא את הכתבה הזאת לא לשתף עם זה פעולה.
ה-FEMALE GAZE על ה-MALE GAYS
אם כבר בקהלי יעד עסקינן, אחת התופעות המעניינות סביב הסדרה הזאת היא מגוון קהלי היעד שהיא מושכת סביבה. כאמור הסדרה מאוד פופולרית בקרב קהילת הלהט"ב, אבל גם בקרב עקרות הבית בגיל העמידה ובקרב שחקני ההוקי המקצועיים שאף דנים בפודקאסטים למיניהם על אמינות התחת של איליה רוזנוב כשחקן הוקי (המסקנה אגב – אמין).
כששאלו את השחקנים הראשיים למה לדעתם הסדרה כל כך אהובה על נשים סטרייטיות, הם העלו כמה מחשבות, האחת והברורה ביותר היא שנשים הטרוסקסואליות נמשכות לגברים, ואם הן צופות בשני גברים בסיטואציה מינית בבת אחת, זה כאילו מחרמן אותן כפול. טענה נחמדה, אבל לדעתי היא לא מחזיקה מים. הם כן דיברו על מחשבה אחרת ויותר מעניינת שהעלתה אחת המלבישות שלהם – יש משהו בסדרה שמראה שתי דמויות במצב תמידי של השתוקקות, שמאוד פורט על מיתרי המבט הנשי (ה-FEMININE GAZE אם תרצו). כלומר, אהבה לא ממומשת ותחושת כמיהה זה משהו שנשים מאוד מזדהות איתו, וכשמדובר בשני גברים יש בזה עבורנו משהו מרענן. אני בהחלט מסכימה עם הטענה הזאת.
יתרה מכך, אני חושבת שבגלל שהסדרה מתעסקת במערכת יחסים רומנטית בין שני גברים, היא מצליחה להראות מערכת יחסים שמאתגרת את התבניות ההטרוסקסואליות והמגדריות שיש בתוך זוגיות, והיא מראה שני גברים שנאלצים למרכב ולפרק את הגבריות שלהם בתוכה. הם מראים פגיעות, עדינות וחוסר אגו, וזאת התנהגות גברית שנדיר מאוד להיתקל בה בסדרות רומנטיות על סטרייטים. הגישה לנושא הזה בתוך הסדרה והצורה שבה זה עשוי היא טובה מאוד, וזה מאוד מרענן ומעניין לצפייה.
בנוסף, הייצוג הנשי בתוך הסדרה לא נופל לקלישאות מאכזבות. הרבה פעמים בסרטים או בסדרות רומנטיות על הומואים יש דמות של אישה סטרייטית שהתפקיד העיקרי שלה הוא להפריע למערכת היחסים בין שני הגברים. בדרך כלל היא בת הזוג של אחד מהפרוטגוניסטים שנמצא בארון (או לפחות מאוהבת בו), והיא די סתומה ולא קולטת שהוא למעשה נמשך לגבר. אותו הפרוטגוניסט בדרך כלל יבגוד בה בשלב מסוים, אבל זה יוצג כבסדר כי הוא הומו בארון. ב-Heated Rivalry לשמחתי הרבה, זה לא היה המצב. הדמות הנשית דווקא מתגלה כבת ברית חשובה, וכאישה חכמה שמבינה מה קורה סביבה עוד לפני שהגיבורים מבינים בעצמם.
בסופו של יום אני מגיעה למסקנה שהסיבה לקנה המידה העצום של הפופולריות בקרב קהלים כה שונים ומרובים היא פשוטה – הסדרה פשוט טובה. אמנם לא הכל בה מושלם, וישנן נקודות שבהן היא נופלת לקלישאות, אבל בסך הכל יש בה המון רבדים ותמות שניתן להזדהות איתן; להט"ביות בעולם הומופובי, חוסר שייכות, אשמה, הדחקת רגשות וקושי באינטימיות, גבריות, פער בין תשוקה מקצועית לתשוקה רומנטית – כל זה מעניין ופוגש את החוויה האנושית שיש לרוב בני האנוש.
תסריטאי הסדרה, ג'ייקוב טירני, הציע אותה לראשונה לגופי תקשורת גדולים ובינלאומיים כדי לקבל תקציב. לדבריו, אותם גופים דרשו ממנו לעשות שינויים משמעותיים בתסריט ולהפוך אותה לסדרה יותר "קלה לבליעה" – פחות סצנות סקס ויותר סיפור אהבה עדין, שמרני וסטנדרטי מבחינת מבנה עלילה. טירני סירב להתפשר ולעשות את השינויים הללו ולכן בחר ללכת עם חברת הפקה קנדית יחסית קטנה בתקווה שבעתיד ייבנה סביב הסדרה קהל מעריצים מספיק נלהב כדי לדחוף אותה קדימה בהמשך. בנוסף, הוא עבד צמוד עם רייצ'ל ריד, מחברת סדרת הספרים עליהם מבוססת הסדרה, כדי להבטיח שהעלילה תישאר נאמנה למקור ושהיא וקהל הקוראים שלה יצאו מרוצים. הסדרה הייתה אמורה לצאת להפצה אך ורק בקנדה, אבל אחרי שהם סיימו להפיק אותה הם שלחו אותה מוכנה וארוזה בסרט ל-HBO MAX, ושם רכשו את זכויות השידור בלי לחשוב פעמיים. הסדרה עד לא מזמן הייתה זמינה לצפייה רק בארה"ב, אבל אף אחד לא דמיין את גודל ההייפ שהיא תיצור שיהפוך אותה לפופולרית בכל העולם. נכון לכתיבת שורות אלו היא כבר מופצת גם באוסטרליה, ניו זילנד, בריטניה, ספרד ועוד מדינות שונות באירופה, ובנוסף גם בדרום מזרח אסיה, בדרום אמריקה והחל מלפני יומיים – בישראל.
Heated Rivalry משווקת בתוך סדרת זימה, וחבל. אמנם "סקס מוכר", אבל מה שמוכר יותר זה סיפור טוב. ג'ייקוב טירני לא הסכים להתפשר על הסיפור הטוב שלו. הוא כתב בשביל הקהל במקום בשביל האנשים עם הכסף, וההצלחה המסחררת הנוכחית של הפרויקט הזה מוכיחה לנו כשמשהו נוגע בנו באמת, כשאנחנו מצליחים להזדהות עם משהו, להתרגש ממשהו, זה חזק. על פניו מדובר בסדרה עצמאית ואיזוטרית, שלא הייתה אמורה להגיע לכזה קנה מידה של הצלחה, אבל כשאנחנו צופים בה, אנחנו למעשה מגלים מלוכה כשמכרו לנו אתונות זנותיות.
תגובה אחת
כתיבה מעמיקה ומענגת