בסרט תיעודי קצר שעשתה הבימאית והאמנית קרולין ליף על האחיות קייט ואנה מקגריגל (סה"כ 28 דקות, לינק לסרט המלא ביוטיוב למטה) יש סצנה שבה קרולין משמיעה את האלבום האחרון של האחיות למנהל תחנת רדיו ידועה בקנדה. היא טוענת שיש לו אוזן לפופ. הוא יודע לזהות להיט כשהוא שומע כזה. ההבעה שלו אומרת הכל. הוא לא מתלהב ומסביר שאמנם השיר יפה, "הקולות שלהם מאד יפים" אבל הוא בספק אם זה להיט. כשהוא לא בטוח לגבי שיר הוא משמיע אותו לעובדות שלו ברדיו ובוחן את דעתן. קרולין מציעה להזמין את העובדות. בחלק הבא הן עומדות כולן ושפת הגוף שלהן משדרת אי שביעות רצון – משלבות ידיים או שמות אותן על מותניהן, מבטים חמורים סבר. "הן נשמעות כמו נזירות!" אומרת אחת, במובן הלא טוב. "לא סבלתי את זה!" אומרת אחרת.

הסצנה בסרט של קרולין, המגיעה לקראת סופו, נועדה להוסיף על הדמויות שהן – האחיות מקגריגל. כאלו שעשו את המוזיקה שלהן מאהבה טהורה לחלוטין למוזיקה. חוסר ההנאה של אנשים מהן הוא רק החלק המצחיק שבדבר, כי לאנה ולקייט מקגריגל זה פשוט לא היה אכפת מספיק, זה אולי אפילו חלק ממה שיפה, וחלק  מההומור העצמי המשובח שלהן.

הסצנה הזו משעשעת כי היא לא באמת מייצגת את קייט ואנה מקגריגל.
הן היו ועודן מוערכות מאד –בקרב מוזיקאים בני דורן וקולגות נוספים, ביניהם ג'ודי קולינס, ריצ'רד ולינדה ת'ומפסון, ניק קייב, נורה ג'ונס, וכמובן לודון ווינרייט, שהיה בן זוגה של קייט והורה יחד איתה לרופוס ומרתה ווינרייט. בראש ובראשונה היו אהובות ומוערכות במשפחה המוזיקלית שסביבן. האנשים שהן אהבו להיות בחברתם ולנגן איתם – כמו חיים טננבאום, ג'יי אונגר, אמילו האריס, לינדה רונסטאד, לוואל ג'ורג', טוני לוין ועוד מוזיקאים מקומיים שלא תמיד ידועים – היו חלק מהחבורה הקרובה והנאמנה של האחיות. טננבאום, הכנר וחבר קרוב מאד של קייט ואנה, ציין בראיון איתו שהמוזיקה והחיים שלהן היו אותו דבר – הן היו חבורה שפשוט כל הזמן ניגנה. זה היה מה שהן הכי אהבו וככה הן היו מגיל צעיר מאד.

הן גדלו בבית מוזיקלי (יחד עם האחות הבכורה ג'יין), שרו, ניגנו וכתבו מוזיקה מגיל צעיר. הן הושפעו ממוזיקת העם הקוויבקית, אדית פיאף, ג'אז מוזיקה אירית שהלמה את מוצא משפחתן. הן ניגנו על פסנתר, גיטרה, אקורדיון, בנג'ו, מנדולינה ולדעתי אפילו כינור. הן שרו בקול מתוק, כל אחת בדרכה. הקול של קייט עשיר ומלא, ושל אנה צנוע ונוגה יותר. ההרמוניות שהן כתבו ושרו בהן מלאות עוצמה וחן ועשויות היטב.

השירים של קייט ושל אנה התחילו להסתובב בתחילת שנות השבעים וכמה אמנים-חברים שלהן התחילו להקליט אותן. שמן של האחיות יצא אל מעבר לחוגי סצנת הפולק של קנדה. בשנת 1975 הן הקליטו את האלבום הראשון שלהן, שגם היה מאד מוצלח וגם היה מלווה בחטיבת נגנים מרשימה מאד מאד (אתם תופתעו!) והפקה מוקפדת שהצליחה ללכוד את ההומור, היופי, הרגישות העצומה, הקולות היפים שלהן ואת היכולת שלהן לערבב סגנונות בקלות ונינוחות.
האלבום הזה היה מוצלח יחסית וגם פרץ לשוק הצרפתי עם כמה שירים בצרפתית (בכל זאת קוויבק).

היה בהן משהו כן לחלוטין. כאילו אפשר לשמוע את ההנאה שלהן מהנגינה והשירה המשותפת, את ההזדככות מההלחנה והכתיבה של השירים הפשוטים והעדינים, את הנאמנות שלהן למה שהן אהבו לעשות, ללא היומרה המעיקה של הצלחה, של חדשנות לשמה. כמעט כמו הפאנקיסטיות של הפולק, ובצורה חמודה ומודעת מאד לעצמה – האחיות מקגריגל אמרו בנימוס "פאק יו" והמשיכו ליצור ולהנות עם החברים שלהן. הן כתבו שירים קטנים (וחלקם עצומים!), מורכבים ממילים לכאורה ישירות, עם טוויסט. מוזיקה לא מיוחדת בהאזנה ראשונה, אבל שובת לב, בלי פאסון, מורכבת בשכבות העמוקות שלה.

לו הייתה חיה היום, הייתה חוגגת קייט מקגריגל את יום הולדתה ה־90 (ה־6 לפברואר, 1946). היא נפטרה מסרטן בשנת 2010 והשאירה אחריה כמויות של שירים, מוזיקה ומשפחה מוזיקלית.
אני נשביתי בקסמן של האחיות לפני כמעט עשור ומאז אוהב אותן יותר ויותר. אני זוכר איך שמעתי לראשונה שיר שלהן (השיר "Mendocino", בגרסה של סדרת הטלוויזיה המופלאה "Transatlantic sessions"). נהגתי באיזה ערב בכבישי עמק חפר וכמו קלישאה הייתי חייב לעצור בצד ולהבין מה שמעתי עכשיו – ההרמוניות, המילים, האווירה והעיבודים שבו אותי ברגע קסום אחד.

הסצנה שתיארתי בהתחלה משעשעת אותי בכל צפייה מחדש. אני אוהב את המוזיקה שלהן גם כי אני מודע לחלוטין שהיא לא חסרת פגמים, פשוטה מדי ותמימה. אבל המוזיקה שלהן היא שיעור באותנטיות, ביצירה שלא מבקשת דבר מלבד מנגינה בחברה טובה, ואם מגיעה מזה הצלחה – יופי! ואם לא, גם יופי!

הרי לכם להאזנה אלבום אוסף מצוין של הקלטות נדירות, מזל טוב קייט יקרה.