שם אלבום: שנתיים
אמןיםות: זהר לוי
שנת יציאה: 2025
ז'אנר: סינגר-סונגרייטר, אינדי
בארצות הברית יש לכל עיר גדולה את הסצינה שלה, הייחוד שלה (אפשר להתווכח על זה). בתור תל אביבי זה היה לי כמעט שקוף, אבל כשעברתי לחיפה נחשפתי ל"סצינה" הייחודית והמעולה שיש כאן (שווה מאד לבדוק!) ואז שמעתי הרבה על זהר לוי. זהר היא גיטריסטית נפלאה, זמרת עם קול יפה ומכשף, כתיבה והלחנה יוצאות דופן. גם האלבום הראשון ("זהר מהתהום", 2023) שלה הוא מייצג נאמן של המוזיקה שלה – שירים חשופים ואינטימיים, כתובים בצורה מצמררת ביופים, עם נגינה מרהיבה ופשוטה בגיטרה קלאסית. זה בעצמו אלבום שראוי להמלצה חמה והקשבה מעמיקה, אם לא הייתה מוציאה זהר אלבום מדהים אחר, ממש בחודש האחרון (אוקטובר 25) – האלבום "שנתיים".
האלבום הזה מוצא את זהר אחרת – האינטימיות, הטקסטים הרגישים והנגינה – שם, כמו גם כמה שירים אקוסטיים לחלוטין, אבל גם נמצאת כאן הפקה גדולה יותר (בחסות יונתן קורן – מפיק מוכשר מאד בעצמו ואושייה חיפאית!) – תופים, גיטרות חשמליות, סינתיסייזר ואפקטים שנותנים לכתיבה הנוגה והשירה הקסומה של זהר תאורה אחרת – מחוספסת, מרשימה ואנרגטית. האלבום היפה הזה מטלטל, ממשיך את הקו האומנותי והחודר של זהר, אבל גם מרחיב את מניפת הביטויים והגוונים – מציג את עומק היצירה ואת הכשרון העצום של זהר.
שנתיים, כאמור. מרגיש שעברה תקופת חיים שלמה, לעבד לאט את הדברים, לחזור לחשוב ולהעיז לדמיין זמנים אחרים ואולי גם טובים. אלבום להרפא איתו.
שם אלבום: Live at Ornithology
אמןיםות: Maya Cohen
שנת יציאה: 2024
ז'אנר: ג'אז
לפעמים כשאנחנו מסתכלים על השמיים אנחנו מדמיינים אוטומטית שהם כחולים. כשמסתכלים לעומק ומנסים לבודד את פיסת השמיים הספציפית שאנחנו מתכלים עליה אפשר לזהות לפתע צבעים אחרים. השמיים יפים במיוחד לדעתי כשהם אפורים. זה קורה בד"כ בבקרים סתוויים, כמו אלו שהתחילו לנו ממש לאחרונה. אמנם זה אפור לפעמים מטובל באיזה כחול, או אפילו ורוד. אבל אפור, עמוק ויפהפה. כשחשבתי על אלבום אפור קפץ לי האלבום החדש של המתופפת מאיה כהן.
מאיה כהן היא מוזיקאית ישראלית, שבשלוש השנים האחרונות ניגנה ולמדה בניו-יורק (בוגרת תואר שני מהNew School בתכנית הלחנה וביצוע). לאחרונה היא ובן זוגה חזרו לארץ והיא כבר מופיעה פה ושם.
הפסנתר של Noah Franche-Nolan והתופים של מאיה (באופן טבעי) מאוד דומיננטיים באלבום, מה שנותנים לו את תחושת השמיכה השמיימית האפורה הזו שעוטפת אותו. מאיה חזקה מאוד עם מברשות על הסנר והמצילות, וגם כשהיא נעה ממש על כל המערכת, זה נותן תחושה כזו של ריחוף יותר מאיזה קצב אגרסיבי. מומלץ לנסיעות מוקדמות בבוקר, כאלו שרואים בהן הרבה שמיים, שיכולות להפתח עם המוזיקה הנהדרת הזו.
שם אלבום: These Are My Roots
אמןיםות: Clifford Jordan
שנת יציאה: 1965
ז'אנר: ג'אז
מה המוזיקה השורשית שלכם? על מה גדלתם?
קליפורד ג'ורדן גדל בשיקגו, למד סקסופון ונהיה נגן ג'אז מוערך כבר בשנות ה20 לחייו. בהמשך הוא עבר לניו יורק וניגן עם צ'ארלס מינגוס, הוראס סילבר, אריק דולפי, סיידר וולטון (שגם מופיע באלבום הזה) ועוד. בשנת 1965 הוא החליט להקליט עיבודי ג'אז שהוא כתב – לשירים של ענק הבלוז ומוזיקת העם של ארצות הברית – לד-בלי (Lead Belly). אתם אולי מכירים את לד-בלי מהקאבר המפורסם שעשו נירוונה לשירו in the pines, אותו ניגנו בהופעה המוכרת שלהם בMTV.
בשנת 1965, שיא תקופת הביבופ של הג'אז, עוד לא כלכך התעסקו בעבר ובשורשים האלה. קליפורד ג'ורדן הוציא אלבום מחווה יפהפה למוזיקה של ראשית ילדותו, בשילוב עם מחווה לג'אז של תחילת המאה 20 – בולט במיוחד הוא השימוש בבנג'ו בחלק מהשירים – מערבב את כל התקופות יחד לכדי מוזיקה קצבית, מגניבה וחדשנית. ג'ורדן מתחקה אחר המוזיקה שעליה גדל, שבתוכה גילה את האהבה שלו למוזיקה. הכל כאן מעורבב בין ראשית המאה 20, לאמצע המאה 20 ועד לאוזניים שלנו בישראל של אחרי מלחמה.
שם אלבום: Alvvays
אמןיםות: Alvvays
שנת יציאה: 2014
ז'אנר: דרים, אינדי
"תתחתן איתי, ארצ'י", שרה מולי רנקין – הזמרת והכותבת של להקת אלוויס (השם נהגה כמו Always), "קח אותי בידי כדי שנוכל לחתום על כמה מסמכים". שיר הלל לבעל עתידי שאין לה מושג מי הוא, שהיא כתבה תוך כדי תהייה על מהות החיים כשהיא ממלצרת במסעדת סטייקים. השיר הזה (והאלבום המצויין הזה) הזניק את הלהקה הזו, והפך אותה לאחת מהלהקות הבולטות בעשור האחרון. הם להקה של רכות, עומס סאונד ומתקתקות פופית מלאה באירוניה תחכום ונונשלאנטיות. האלבום הזה, הראשון שלהם, הוקלט בצורה מאד מוקפדת, מלווים במפיק ואיש סאונד דקדקן שהתעקש על כל סאונד ועל האווירה הכללית באלבום – חלום מהורהר וכיפי שקל להקשיב לו, קל לשקוע בו וחוזרים אליו שוב ושוב.
שם אלבום: Ravedeath, 1972
אמןיםות: Tim Hecker
שנת יציאה: 2011
ז'אנר: אלקטרוני, אמביינט
המוזיקאי הקנדי טים האקר (Tim Hecker) הוא אחד מיוצרי סגנון האמביינט (Ambient) הבולטים. בריאן אינו, שטבע את המושג ונחשב לאחד מאבות הסגנון הגדיר את האמביינט כך : "מוזיקת אמביינט צריכה להכיל מגוון רמות של הקשבה ותשומת לב מבלי לדרוש אחד מהם במיוחד. היא צריכה להיות ברת התעלמות ומעניינת בו זמנית"(תרגום חופשי שלי). הדרך הכי טובה להסביר את החוויה של הקשבה למוזיקה בסגנון הזה היא קצת כמו המעבר מהקשבה לפודקאסט להקשבה למוזיקה. כשאנחנו מקשיבים לפודקאסט אנחנו דרוכים ברמה מסויימת, המוח שלנו מבין שאם הוא מתחיל לנדוד אנחנו נפספס תוכן חשוב. לפעמים אנחנו נודדים ואז צריכים לחזור לנקודה בה נאבד הקשב. כשעוברים משמיעת פודקאסט לשמיעת מוזיקה המוח שלנו נודד ואנחנו מרגישים פתאום פספוס, אבל אז נזכרים שבעצם לא פספסנו כלום. את המעבר ממוזיקה "רגילה" לאמביינט אפשר לתאר קצת כמו צעד נוסף בכיוון הזה. המוזיקה היא עוד יותר "רקע", עוד יותר "עוטפת" את החיים ופחות מושא הקשבה בפני עצמה. נסו את זה, זו חוויה מגניבה.
אמביינט הוא סגנון מגוון מאוד. הוא נע בין מוזיקה רכה וכמעט לא קיימת למפלי סאונד ואלקטרוניקה רועשים, בין הורדת סף הרגש לכדי זרזיף מוזיקלי לדרמה גדולה ומתנפצת לתוך האוזן. הסגנון של טים האקר הוא חזק לכיוון הרגש, אבל כאילו בלי מטרה. בכלים יחסית פשוטים, בעיקר אורגן ועיוותים אלקטרוניים למיניהם, הוא נע בין רגעים מעוררי תקווה, עצובים ומפחידים מעט. אם מנסים להתרכז מדי ברגע מסויים המוזיקה מאבדת משמעות, אבל כש"הולכים אחורה" ומרחיקים ממנה את התודעה, אפשר לחוות את היצירה הזו בשלמות שלה. זו לא הקשבה "קלה".בשונה מאלבומי אמביינט אחרים, זה לא משהו שאפשר לנוח או לעשות איתו מדיטציה… אולי יותר מוזיקה לימים טרודים שצריך לכבות בהם את המוח.
שם אלבום: Nouns
אמןיםות: No Age
שנת יציאה: 2008
ז'אנר: Pאנק, נויז
המתופף דין ספאנט (Dean Spunt) והגיטריסט ראנדי ראנדל (Randy Randall) הם צמד הקרוי No" Age". הם המשך לשושלת ארוכה של מוזיקאים ששיחקו על הטריק המיוחד של שירים מתוקים עטופים ברעש ולכלוך. אפשר לומר שהאבות המייסדים של תת-הז'אנר הזה היו הVelvet Underground בשנות ה60, עם ממשיכים כמו The Jesus and Mary Chain בשנות ה80.
האלבום הראשון של הצמד מלוס אנג'לס לוקח את זה כמה צעדים קדימה. וזה ממש נפלא. מפלי גיטרות משוכפלות ותיפוף אגרסיבי מחביאים תחתם לחנים מתוקים וקצרצרים, עם הרמוניות קוליות מחופפות. לעיתים האלבום זולג לכיוונים המופשטים, נע בין שירים שיכלו להופיע בסרט תיכון אמריקאי (Eraser) לקטעים שנשמעים כמו סיור במפעל מתכת בלילה (Keechie). עטיפת האלבום זכתה בזמנו בגראמי על העיצוב הטוב ביותר. אז זה כנראה היה חדשני, היום זה נראה כמו כל שלט של גלידריה בתל אביב.
בזכות המעבר בין רעש למתיקות, בין ישיר למופשט, בין פופ, Pאנק ואמביינט – המוזיקה ממש לא איבדה את זה. ממליץ להקשיב לזה בווליום הכי גבוה שאפשר.
רדיו לבלירי הוא פרויקט עצמאי של המלצות מוזיקה שבועיות. מוזמנות ומוזמנים להצטרף לקבוצת הווצאפ "רדיו לבלירי" בה אנחנו ממליצים בכל שבוע על אלבום משנה אחרת מ1950 ועד היום. קישור:
