המסה הזו נכתבת מתוך היומרה – שיש בה מן האופטימיות חסרת התקנה – להנגיש לקהל הקוראים והקוראות הלכי רוח ורעיונות מתוך שדה המחקר האקדמי של הספרות העברית. מתוך הכרזה זו עשוי להשתמע כי המחקר האקדמי והקהל הרחב הם שתי ישויות זרות ונבדלות המחייבות מאמץ ניכר כדי לגשר על התהום שביניהן. בימינו חוקרים מובילים אינם מתפקדים עוד כקובעי טעם וכמבקרים בעלי סמכות כפי שהיה בעבר, ובכל זאת הגבולות שבין שני העולמות מטושטשים מאי פעם: לרבים מטובי הכותבות והכותבים בימינו יש דוקטורט בספרות (יערה שחורי, אלמוג בהר, עילי ראונר, נוית בראל, גלעד מאירי, עודד וולקשטיין, אילת שמיר ועוד ועוד), והמחלקות לספרות באוניברסיטאות מציעות מסלולים מפותחים לכתיבה יצירתית. דווקא בגלל עירוב התחומים הזה הנכחתן של מגמות עומק בכתיבה האקדמית רלוונטית וחשובה גם מחוץ למסדרונותיהם של מוסדות המחקר וההשכלה הגבוהה. אני מקווה כי החריגה מהנורמות האקדמיות הקשיחות לטובת צורת כתיבה פתוחה יותר תאפשר רפלקטיביות כלפי המחקר והמתרחש בו. בסוף דבריי אני אחזור גם לשאלת היחס בין מחקר הספרות והספרות עצמה ואנסה לראות אם הבנה טובה יותר של האחד עשויה לעזור גם במחשבה על השנייה. 

הדברים הבאים לא יתיימרו להעמיד תיאור מקיף וממצה של מחקר הספרות העברית כיום, אלא לעמוד על תהליך מתמשך אחד שניתן לזהות בו. זהו תהליך רב פנים המסתמן לאורך שני העשורים האחרונים לערך. אפשר לכנות את התהליך הזה "עליית המפה" ועיקרו השימוש הגובר במפות ככלי מוביל במחקר הספרותי. מצד אחד, דימוי המפה הפך לסמל מוביל בתיאור ההיסטוריוגרפי של תולדות הספרות העברית. מצד שני, נפוץ השימוש במפות של ממש ככלי עזר בפרשנות של יצירות. 

א.

נתחיל במפה כסמל המשמש בתיאור היסטוריוגרפי של הספרות העברית ושל תולדותיה. כדי להבין את החידוש הטמון בשימוש במפה לצורך זה יש לשקול מולו את אופן התיאור הקלאסי של תולדות הספרות העברית, שאותו דימוי המפה מבקש להחליף. בלב התיאור ההוא עמדה תפיסה של השתלשלות היסטורית, וחוקר הספרות ההיסטוריון נדרש להתחקות אחר הקו הישר־אך־החמקמק [U1] המוביל מתקופה לתקופה. כמה פרויקטי מחקר רחבי היקף נכתבו לאור תפיסה זו, כשבדרך כלל נוטים לראות בסדרה הסיפורת העברית החדשה 1880-1980 מאת גרשון שקד את התוצר הסופי והבשל ביותר שלה. כפי שמציינת החוקרת דינה ברדיצ'בסקי, "כל החיבורים האלה היו מאוחדים בתפיסתם ההיסטורית־פרוגרסיבית את הספרות הלאומית" ("החץ והמפה של ההיסטוריוגרפיה הספרותית", קתרסיס 37, עמ' 19). כלומר, תפיסה זו מניחה כי פרויקט הספרות הלאומי הוא תהליך הדרגתי שבכל תקופה נצרף ומשתכלל. תחילתו של המהלך הזה הוא בהולדתה של ספרות עברית מחולנת בגולה כחלק מתהליכי מודרניזציה של הקולקטיב היהודי, ומימושה המלא הוא בתוך מסגרת ריבונית בארץ ישראל, כשהספרות העברית משמשת עבור הגוף הריבוני זירה מרכזית לרפלקציה עצמית ומוסרית. בעשורים האחרונים מודל זה ספג ביקורת רבה שחשפה את האלימות הסמויה שלו, המתקיימת במעגלים שונים ומשתלבים. במעגל הרחב ביותר, היו שביקרו את עצם הקשר הגורדי שבין הספרות והלאומיות. לפי הרצף ההיסטוריוגרפי הזה הספרות היא נכס של הלאום, והיא אינה מוגדרת על סמך שייכות אזרחית או על פי השפה שבה היא נכתבת. מכאן עולה כי זוהי עמדה המוכרחת להפלות מיעוטים שאינם נכללים בלאום היהודי, הגם שהם אזרחים במדינה או דוברי שפתה. כך למשל, כיצד מודל זה יתייחס לכתיבתם של פלסטינים אזרחי ישראל הכותבים עברית, כמו אנטון שמאס, סלמאן מצאלחה או סייד קשוע? 

כדי לצייר קו רציף של המשכיות נדרש קאנון מוגדר ומצומצם יחסית של כותבים המקיימים ביניהם קשר ושיח. לעתים נדירות ההשתייכות לקאנון הזה נקבעת אך ורק בזכות האיכות הספרותית של הכותבות והכותבים, ובמקומה ניכרת השפעתם של גורמים כמו הזדהות עם הלאום, עיסוק ישיר בשאלות ציבוריות והשתייכות לקבוצה ההגמונית (המגדרית, העדתית, הפוליטית ואף הגילאית). ספרות שנכתבה על ידי מי שלא זכו להימנות על הקאנון קיבלה מעמד של שחקן משנה המוגבל לנישה שלו, ואינו מתחרה עם הגיבורים הראשיים, הסופרים הקאנוניים כמו עמוס עוז או א"ב יהושע. כתיבתם של סופרים מזרחים כמו שמעון בלס או סמי מיכאל, הוגדרה כ־"ספרות עדתית/פולקלוריסטית". סופרות כמו עמליה כהנא־כרמון זכו לכותרת המצמצמת "ספרות נשית". לצד זאת, גם סופרים מסוימים שאינם משתייכים לקבוצת מיעוט מובהקת הודרו מהקאנון בגלל הנטייה שלהם לעסוק בנושאים מינוריים ובספירה האישית, ובהם דוד פוגל וישראל ברמה.

במעגל הפנימי ביותר נשמעה ביקורת על האלימות המופעלת לפי התפיסה הזו גם בתוך הקבוצה המצומצמת של הסופרים הקאנוניים. כדי לשרטט כרוניקה של התקדמות בין־דורית המודל הזה הציב במרכז הנראטיב ההיסטוריוגרפי שלו את המרד של הדור האחד בדור שקדם לו. התסביך האדיפלי הקובע כי האדם קונה עצמאות בעזרת רצח (ממשי או סימבולי) של דמות האב שלו הועתק לשדה הספרות והוצע כסיבה העיקרית להתפתחותה לאורך זמן. המרד של "דור המדינה", בהובלתו של נתן זך, בנוסח של "דור תש"ח" ובמקור ההשראה העיקרי של שירתם – נתן אלתרמן, שימש כדוגמה מובהקת לרגע מכונן כזה שבו נדרשה אלימות לשם התחדשות פואטית.

השימוש במפה הוא אפוא ניסיון למציאת מודל אחר שיציע תמונה עשירה ומקיפה של הספרות העברית ושל עברה, מבלי להעמיד את האלימות וההדרה ככוח המפעיל אותה. ברדיצ'בסקי כותבת: "תחת התבנית הדיאכרונית של הכרוניקה, מתפתחת כאן התבנית המרחבית המשולה לרקמה ולאותו מצע שעליו היא נרקמת – המפה" (שם, עמ' 23). החידוש העיקרי של דימוי המפה הוא הסינכרוניות שלו. כלומר, המודל הזה מוותר על תיאור היסטורי מתפתח ובמקומו מבכר תיאור של רגע מסוים על שלל הפנים השונים שלו. תיאור המגוון הספרותי וההתרחשויות השונות המתקיימות בו זו לצד זו נסמך על רעיון המפה המשחזרת את פני השטח ואת התופעות השונות המייחדות אותם (הרים, ערוצי נחל, נקודות יישוב). המפה, בניגוד לרצף ההיסטורי השואף לאחדות, מניחה כנקודת מוצא ריבוי מוקדים וקיום הרמוני שלהם זה לצד זה.

כדאי לציין כי דימוי המפה אינו דימוי הכרחי או אקסקלוסיבי לתיאור תופעות מרובות ובו-זמניות. היו גם חוקרים שנעזרו בדימויים אחרים: אבידב ליפסקר דיבר על "אקולוגיה של ספרות" ויגאל שוורץ זיהה בפרויקט ההיסטוריוגרפי של אבנר הולצמן פואטיקה של "דיוקן רב־צדדי" ("המוהיקני האחרון", פנס 45). עם זאת, נדמה כי המפה עדיין משמשת כדימוי המוביל. הדברים הבאים של דן מירון, מתוך מאמר שכתב על הפואטיקה של דורי מנור, עשויים להסביר מדוע:

ה'מפה' הספרותית והאמנותית, כפי שהיא משורטטת עכשיו, מציגה הן בתחום הז'אנרי הן בתחומה של הפואטיקה ההיסטורית, סבך של קווים הפונים בכיוונים שונים, חותכים זה את זה, או גם רצים במקביל זה לזה, משלבים את החדש בישן ואת הישן בחדש. על פי דימוי אחר ניתן לתאר את המציאות שה'מפה' הזאת מייצגת כנוף הרים ובקעות, שערוצים רבים חורצים אותו לאורכו ולרוחבו. לאחדים מהערוצים אלה זורמים מסיבות היסטוריות מסוימות מרבית המשקעים של עונת גשמים זו או אחרת; אך אין הדבר אומר כלל, שהערוצים האחרים חרבים, או שהם מכילים רק מי אפסיים. לא אחת יקרה, ששטיפי מים חיים וסואנים מגיעים ממקור בלתי צפוי ומוצאים את דרכם דווקא אל אחד מהערוצים האלה.

 ("הפרח הנעדר מן הזרים", מתוך אמצע הבשר, עמ' 330).

מדבריו של מירון עולה כי מפה אינה מכילה רק מקומות רבים ושלל נקודות, אלא גם מציעה יותר מאפשרות אחת להגיע ממקום למקום. בניגוד למרחב האוקלידי, בפני שטח ממשיים אין קו ישר המוביל בין שתי נקודות, כי אם כמה מסלולים ונתיבים: דרכים ארוכות שהן קצרות ודרכים קצרות שהן ארוכות. כך מתאפשרת מחשבה על זיקות מגוונות ומשתנות בין תופעות שונות. דימוי המערכת האקולוגית שמציע ליפסקר מניח כי הזיקות שאותן התופעות השונות מקיימות ביניהם מצרפות את התופעות הללו למערכת הדוקה אחת. גם דימוי הדיוקן של שוורץ־את־הולצמן מניח שלם הנוצר מחלקים שנאספים יחד. לעומת זאת, המפה אינה מניחה תלות בין תת-המרכיבים המצטרפים יחד לתמונה גדולה. סבך הערוצים המסומנים על המפה, מדגיש מירון, פותח את אפשרות ההפתעה ההיסטורית, המסלול הבלתי צפוי, ובה בעת הוא גם מכיר באפשרות של תופעות סמוכות אך לא משתלבות. 

ב.

כדאי לציין כי "מפת הספרות העברית" נותרת אך ורק בגדר הדימוי, ואף אחד עוד לא ניסה – למיטב ידיעתי בכל אופן – לשרטט אותה הלכה למעשה. לעומת זאת, תופעה נוספת הנכללת בעליית המפה במחקר הספרות נדרשת לא פעם למפות של ממש ומבקשת להשתמש בהן לפרשנות של יצירות ולזיהוי תופעות בקורפוסים יצירתיים. תופעה זו, יש להודות בריש גלי, עדיין ספורדית יחסית אך הולכת ומתחזקת בשנים האחרונות. התחזקות זו הקשורה בטבורה לשתי מגמות נרחבות יותר שקונות להן שביתה במדעי הרוח בשנים האחרונות. 

מגמה אחת היא "המפנה המרחבי", מגמה שעיקרה הפניית זרקור למרחב ולאופן שבו הוא נתפס, מתוך ההבנה כי מרחב לעולם איננו ניטרלי אלא נושא משמעויות קריטיות ליחיד ולחברה (לדוגמה בכינון הדיכוטומיות פנים-חוץ, מרכז-פריפריה, יישוב-פרא). מקורותיה של תופעה זו בתיאוריה הביקורתית במדעי הרוח והחברה, למשל בכתיבה של פוקו המצביעה על האופנים שבהם עיצוב המרחב מבטיח הבדלה בין התנהגות נורמלית והתנהגות חריגה. 

במבט ראשון המפנה המרחבי נדמה זר למחקר הספרות – הרי המרחב בסיפור הוא לא מרחב קונקרטי אלא פרי הדמיון. גם אם ניתן לקשור בין המקומות המתוארים ביצירה ובין מקומות של ממש, המרחב של הסיפור מתקיים רק בתודעתה של הסופרת (בשעת הכתיבה) ושל הקוראת (בשעת הקריאה). המפנה המרחבי במחקר הספרות מניח אפוא כי ניתן לזהות דפוסים מעוררי עניין באותם מודלים מופשטים של המרחב בסיפורת, ולהפיק משמעות מההשוואה בין המרחבים המדומיינים ביצירות ספרות שונות. בעיון זה יכולות להיכרך שאלות רבות המזוהות עם מחקר ספרותי קלאסי, כמו מעמד הדמויות, היחסים ביניהן והאידיאולוגיה של היצירה, תוך בחינת ההיטל שלהן על המרחב המסתמן בטקסט.

דווקא משום שהמרחב הספרותי הוא מרחב מופשט ומדומיין לא מיהרו חלוצי הגישה הזו "להשליך" אותו על המציאות ולהשתמש במפות של ממש במחקריהם. כך למשל, בספרו החלוצי של גבריאל צורן טקסט, עולם, מרחב (הקיבוץ המאוחד, 1997) שביקש להעמיד לראשונה בעברית תיאוריה מקיפה של ייצוג המרחב בספרות ניתן למצוא מספר רב של תרשימים סכמטיים המייצגים תהליכי חשיבה ואינטגרציה אך אף לא דוגמה אחת למפה או לייצוג מרחבי. 

מה שהוביל בסופו של דבר לפנייה למפות ככלי לקריאה מרחבית הוא הרגע שבו מפנה מרחבי זה התלכד עם המצוקה שנולדה לנוכח תהליך זניחת הנראטיב ההתפתחותי-ההיסטורי של הספרות שתוארה למעלה. הספקנות העמוקה שהשתלטה בעשורים האחרונים בשדה המחקר כלפי נראטיבים גדולים המבארים מגוון רחב של תופעות הכניסה למבוכה דור של חוקרים שהיו אמונים על דיסציפלינות מחקריות שהעמידו את הנראטיבים האלה במרכזן. מבוכה דיסציפלינרית כזו התקיימה כאשר היה מדובר ב"עלילת העל הציונית" של הספרות העברית, אך גם אם סביב קריאות מרקסיסטיות של תולדות הספרות העולמית. 

דוגמה לחוקר בעל נטייה מרקסיסטית שהתמודד עם סוגיה זו הוא פרנקו מורטי, חוקר ספרות המאה התשע עשרה האירופית המוערך. בספרו המהפכני Atlas of the European Novel 1800-1900 שיצא בשנת 1997 מורטי קובע "המרחב אינו חיצוני לנרטיב, אלא כוח פנימי המעצב את הנרטיב מבפנים. או במילים אחרות: ברומן האירופי המודרני, מה שמתרחש תלוי במידה רבה בשאלה היכן הוא מתרחש" (התרגום לקוח מתוך: איתי מרינברג־מיליקובסקי, מילים שקולות: צעדים ראשונים במחקר הספרות החישובי, למדא – ספרי האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 317). כלומר, בניגוד לגישה השואפת לתאר את התפיסה המרחבית שהסיפור יוצר בתודעת הקוראים שראינו למעלה, מורטי הופך את הקערה על פיה ומבקש להוכיח כיצד המרחב הוא זה שמכונן את הסיפור ואת אפשרויותיו. הוא מנסה להוכיח את קיומה של חשיבה מרחבית המשותפת ליוצרות וליוצרים הפועלים ברגע מסוים, שניתן להבחין בה רק בשעה שמשווים בין מגוון ייצוגים ספרותיים של המרחב כשהם משורטטים זה לצד זה על גבי מפה. כך למשל, בעזרת מבט רוחבי בנקודות השונות על גבי מפת אנגליה שבהן מתרחשים הרומנים של ג'יין אוסטן, מורטי קושר בין הטקסטים האלו ועליית מדינת הלאום האנגלית המודרנית.

אין זה פלא כי בשנים שלאחר פרסום הספר מורטי הגה את מושג "הקריאה הרחוקה" ובמידה רבה הפך למבשרם של מדעי הרוח הדיגיטליים ושל הספרות החישובית. ברמה הבסיסית ביותר, ההתפתחות הטכנולוגית של מדעי הרוח הדיגיטליים העניקה גישה מיידית וקלה למפות, לסימון עליהן ולניתוח אלגוריתמי שלהן. אך כאמור טמון פה עניין עמוק יותר: מורטי מעמיד במרכז הגישה שלו את התקת הדגש מאקט הקריאה האנושי וההסתמכות דווקא על כלי מלאכותי (מפה, טבלה, גרף) להבנת ההיגיון המכונן הניצב מאחורי הטקסט, וחידוש זה הוא שפרץ בכלל את הדרך למחקרי ספרות בעלי מימד חישובי-דיגיטלי.

מחקר שהושפע ממורטי הוא הספר הידעת את הארץ שם פורח הלימון (דביר, 2008). ספר זה, שנכתב על ידי יגאל שוורץ ועוסק ביחסים שבין תפיסת האדם ותפיסת המרחב בספרות העברית לדורותיה, כולל פרק מיוחד מאת יפעת הכט ובו שרטוטי מפות המבוססים על היצירות המנותחות בספר. באופן הזה שוורץ מצליח לייצר נראטיב היסטורי רחב של הספרות העברית. שוורץ קושר בין יצירות מתקופות שונות – המוקדמת שבהן אהבת ציון לאברהם מאפו משנת 1953 והמאוחרת היא נוודים וצפע מאת עמוס עוז מ1963 – לא בעזרת השתלשלות של סיפור אדיפלי, אלא תוך הצבעה על "מחשבת המרחב" המשותפת להם.

ברוח דומה, מאמרה של לילך נתנאל "הגאוגרפיה של הבדיון: עיון בספרות היהודית המודרנית 1920-1860" (מכאן כ"ג) מבקש לשרטט את "הגאוגרפיה של הבדיון [ש]היא טווח ההתרחשות של הספרות היהודית המודרנית" (עמ' 71). מחקר מעניין נוסף בסגנון הזה הוא המחקר של זף סגל על הרומן אח'טיה מאת אמיל חביבי, היורד לעומק היחס הייחודי של הספר לעיר חיפה. ראו להלן מבחר מהמפות שעליהן סומנו מקומות בעיר המוזכרים בחלקים שונים בספר הלקוחות מהאתר של סגל:

ג.

עד כה הוצגו שתי עלילות מקבילות המתארות כל אחת פן מסוים בעליית המפה במחקר הספרות העברית – המפה כדימוי והמפה הממשית. ההסבר לתהליכים אלו נשאר בתוך שדה המחקר הספרותי, ונכתב כאילו הוא משתלשל באופן טבעי מתוך השאלות המעסיקות את התחום. מקריאת תיאור זה נדמה כי עליית המפה כתופעה רחבה היא לא יותר מצירוף מקרים, התלכדות לא מתוכננת של שתי מגמות שהגיעו כל אחת לשימוש במפות כחלק מניסיונות שונים בטבעם למצוא דרכים חדשות למחקר של הספרות העברית עם ההתפוגגות של הנראטיב ההיסטורי־ציוני. האם בכל זאת אפשר למצוא קשר עמוק ביניהן, לראות בהן תהליך אחד? נדמה כי לשם כך נדרשת הרחבת מבט מעבר לגבולות המחקר האקדמי.

מתוך ההנחה שבה פתחנו את הדברים, לפיה הגבולות כיום בין מחקר הספרות ובין הקהל הקורא והכותב מטושטשים למדי, מסתמן כי אולי על ידי בחינה מדוקדקת של ההתייחסות למפות בספרים חדשים נוכל להבין משהו על מקומן בשדה המחקר השוכן לצד הספרות העכשווית ומעורב בה. למרבה הצער, סקירה מקיפה של תיאורי מפות הלקוחים משלל יצירות היא בלתי אפשרית לכיסוי במסה אחת (לכן, למשל, לא נוכל לגעת בתופעה המעניינת של הדפסת מפות בספרים, כמו למשל בנחמיה של יעקב צ. מאיר). ננסה לראות אם בכל זאת ניתן להפיק משהו גם מתוך עיון במקרה בוחן אחד, שנבחר באופן (כמעט) שרירותי. להלן קטע קצר מתוך הנובלה "בדרך" מאת דרור בורשטיין, שהיא בעיני אחד משיאיה של הספרות העברית בשנים האחרונות:

בגיל שלושים קיבל קביעות במחלקת גנים ונוף בעיריית תל־אביב.

בסתיו היה צריך לספור ולסמן על המפה את כל החצבים בעיר. העירייה שיתפה פעולה עם האוניברסיטה. הוסבר לו פשר המחקר הרב־שנתי. הוא לא הקשיב. היה הולך ומסמן אותם, סופר בטבלאות. התושבים אף התבקשו לשלוח מסרונים עם מיקומי חצב בעיר. לכל מקום שחצבים צצו בו גם הוא הגיע. מדד, ספר, ציין גם איזה חרקים מטיילים על הפרחים.

שוחח עם החצבים. בשש, חמש בבוקר, איש לא האזין. ולאחר־מכן היה חוזר הביתה ואוכל פרי וחוזר לישון.

היתה תקופה שכאשר היה צלו מוטל על הפרחים שספר, היה מוציא את הטלפון ומצלם את הצל על רקע הצמחים. היתה לו כבר סדרה של מאה או מאתיים תצלומים. והוא היה בכל אחד מהם, ולא היה באף־אחד.

פעם חלם שמישהו אמר לו, "ואותי שכחת?" זה היה חצב מוזר, סגול, שהתברר כי צמח ממש מתחת לבניין שלו. ודווקא את האחד הזה, את הנדיר הזה, הוא לא כלל במפה שלו. ובחלום הגיע הדבר לידיעת ראש מחלקת הגנים בעירייה.

(דרור בורשטיין, בדרך, הספריה החדשה, ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד, עמ' 133).

למה הדמות המתוארת משרטטת את מפת החצבים העירונית? זו אמנם העבודה שלו, אבל מתיאור הקשר בינו ובין החצבים שאחריהם הוא עוקב ברור כי עבורו מדובר ביותר מסתם מקור פרנסה. מה גם שהקורא יודע שזו אינה באמת משרה מתקבלת על הדעת, ובוודאי אי אפשר לממן חיים בתל אביב כשאתה עובד כממפה חצבים ורק בסתיו. מוזכרת מטרה גדולה, מחקרית־אקדמית, הדורשת שיתוף פעולה בין האוניברסיטה והעירייה, כלומר שילוב ידיים של הריבון ושל האינטלקטואל. אבל גם היא לא באמת מעלה או מורידה מבחינתו. הוא פשוט התאהב בעצם מלאכת סימון החצבים ובתשומת הלב שהיא דורשת. אפשר לחשוב באופן דומה גם על המפות הספרותיות. במקום לבחון את המפות דרך ההתמקדות במניעים הנפתלים שלהן או במטרה הסופית שהן מבקשות להשיג, כפי שעשינו עד כה, צריך לחשוב על העונג האספני הכרוך בשרטוטן ועל הקשב העדין הנלווה אליו. כאמור, המפה הכתה שורש בתוך שדה מחקרי שניסה למצוא חלופות ל־"עלילת העל הציונית", והיא אפשרה לו לוותר על היומרה הכוללנית של עלילה כוללת וממשמעת. נדמה כי הגדולה של המפה – ומקור הפיתוי שהיא מציעה – הם דווקא היעדרו של מה שבורשטיין מכנה "פשר".".

הסבר כללי אחר לתופעה יכול להרחיב עוד יותר את היריעה, ולחפש את הסיבות לה בשינויים שעברו על מעמד המפה בעשורים האחרונים. חישבו לרגע כיצד היינו מנווטים בשעת נהיגה לפני פחות מעשרים שנה: בדרך כלל היו ברכב כמה מפות או "ספר מפות" הכורך אותן יחד והנהגת (או מי שישב לידה) נסמכו עליהם כדי להבין מה הדרך המתאימה. כלומר, מערכת היחסים בין האדם למפה הייתה קבועה וקשיחה – המפה הייתה קאנון חתום והאדם התאים את עצמו אליה. הופעת ה־GPS, הנווטן האישי, הפכה את ההיררכיה הזו על פיה וכעת המפה סרה למרותו של הנוהג ולגחמותיו. השלב הבא בתולדות המיפוי והניווט, ההשתלטות של WAZE על התחום, יצרה תלות הדדית ומורכבת עוד יותר בין המפה ומי שמשתמשת בה. הWAZE לא רק מתאים את המפה למנווט כמו הGPS, היישומון אף לומד על הדרך מהלקוחות המשתמשים בו. אפשר לומר כי האדם מכונן את המפה מעצם הפנייה אליה. מצד שני, WAZE גם מוחקת במידה רבה את הסוכנות של האדם היחיד. המפה אינה נוצרת בזכות מאמציה של מישהי מסוימת, אלא על ידי שיתוף פעולה של אינספור משתמשים חסרי פנים. השימוש הנרחב בה גם גורם לרבים מאיתנו לאבד את יכולות הניווט וההתמצאות האישיות שלנו. תהליך זה לא התרחש רק בתחום המיפוי, ניתן לראות במעבר מספר מפות דרך GPS ועד WAZE התפתחות מקבילה למעבר מאנציקלופדיה דרך הוויקיפדיה לGenAI. מנועי הבינה המלאכותית הגדולים שהולכים וצוברים תאוצה בנויים על חוזה מקביל לחוזה שלנו עם WAZE, תמורת מענה המותאם לצרכינו הספציפיים והייחודיים אנחנו מסכימים לתרום לפרויקט שבו האישיות הייחודית לכל אחד מאיתנו נבלעת בתוך קרביו של האלגוריתם. כמו עם יכולות הניווט שלנו, גם השימוש בצ'אטים למיניהם מאיים עבורנו בטווח הארוך על יכולת עיבוד המידע וקליטתו.

האופן שבו האדם בעת ובעונה נוכח ונבלע, תורם ומנושל, כאשר הוא משתמש בWAZE או באלגוריתם לומד אחר מהדהד את התחושה של ממפה החצבים אצל בורשטיין, החש מול תצלומי הצל החמקמק שלו כי "הוא היה בכל אחד מהם, ולא היה באף־אחד". זה גם הרגש המתעורר אל מול המפה המחקרית: אם היא יכולה להכיל את הכל, כיצד היא מתייחסת לתופעה מסוימת? כאשר המפה היא דימוי לרפובליקה הספרותית, בשלב מסוים כבר קשה להצביע על תופעות ייחודיות מפני שהן נבלעות בתוך שטח פנים שהופך יותר ויותר רחב וצפוף. כאשר מנסים בעזרת מפה לשחזר תודעה מרחבית כמוסה ובלתי מודעת, היצירה האחת עשויה להיבלע בתוך ההנחות המכוננות אותה.

הספרות העברית היום אינקלוסיבית הרבה משהייתה בעבר, וקשה שלא לראות בכך תופעה מבורכת. פתיחת השערים הזו מתקיימת הן בשדה האקדמי סביב השאלה מה היצירות שזוכות לתשומת לב מחקרית, והן בכתיבה עצמה ובמגוון היצירות היוצאות לאור. ניקח לדוגמה את פרס ספיר, שהוא כנראה הדבר הכי קרוב לקאנון שמתקיים כיום בסצינה הספרותית ושחבר השופטים שלו מורכב על פי רוב משילוב של נציגי האקדמיה, עולם היצירה וקהל הקוראות ה"כללי". מעיון בזוכים מהשנים האחרונות עולה כי הפרס פתוח בהרבה לסגנונות שבעבר לא זכו להתקרב לקאנון, כמו ספרות ז'אנר (שכול וכשלון וזומבים, מסכת תהום) או ספרות שמעמידה במרכזה חוויות נשיות מובהקות (מה קרה להגר באילת, איך לאהוב את בתך).

עם זאת, קשה לי שלא לחשוש שמדובר באינקלוסיביות נוסח WAZE. אמנם יותר קולות נשמעים היום מאי פעם, אך קולה של היוצרת האחת הולך לאיבוד בתוך ההרמוניה (אם בכלל נוצרת הרמוניה ולא, כפי שככל הנראה קורה, קקופוניה מחרישת אוזניים). המפה עמוסה ועשירה כל כך, עד שכבר אי אפשר להתמצא בעזרתה, והיא מאבדת את המטרה שלשמה נוצרה מלכתחילה. הניסיון של המפה שלא לסמן דרך מלך וכך להבחין בינה ובין דרכים צדדיות, מביא לטישטוש הגבולות שבין המעולה, הטוב, הבינוני והגרוע. נראה כי ממפה החצבים של בורשטיין חש בכך בעצמו, כאשר החצב הייחודי בא אליו בטענות שדווקא אותו הוא פספס, הגם שהוא צומח מתחת לביתו ממש.

מי שחש במשבר הביקורתי הזה וניסה לתת לו מענה מסוים הוא יגאל שוורץ. במחקר שהוא פרסם לאחרונה על הספרות העברית בשנות השמונים הוא ניסה לייצר מודל המשלב בין המפה ובין הנראטיב ההיסטורי‏־התפתחותי. וכך הוא כתב:

כל המפות הספרותיות שניסו לתאר את שנת 1986 הספרותית, וגם המפה הרב־שכבתית שמקבלים כאשר מניחים את כולן אותן זו על זו, משקפות את מצב הדברים ברגע נתון אחד; כלומר, אנו מקבלים תמונת מצב סטטית. בחיבור הזה אני מבקש לנייד את המפה הזאת; כלומר, אם לשאול מושג מתחום המימון, להציג מפת תזרים. כוונתי למפה דינמית שתעקוב אחר התנועות של כמה מהסופרים המרכזיים במהלך שנת המהפך.

 (יגאל שוורץ, "1986: שנת מהפך בסיפורת הישראלית סדרת ספרי ה׳אשכבה׳ וספרי ׳הגל השמן׳", מתוך: זיוה שמיר ואבידב ליפסקר (עורכים), ארצות הצבי: מחקרים על נוף ואדם בספרות העברית מוגשים לצבי לוז, כרמל, עמ' 342-343. נוסח כמעט זהה ניתן למצוא גם ב: יגאל שוורץ, מתקומה לשואה: 1985-1995 עשור המהפך בסיפור של הישראלים, ידיעות ספרים ומכון מופ"ת, עמ' 33.)

מתוך דבריו של שוורץ עולה כי הניסיון "לנייד את המפה" משולב לגמרי בסימונם של "הסופרים המרכזיים". ללא תפיסה של מי מרכזי ומי לא, הניסיון לצייר מפה דינמית קורס מראש לתוך עצמו מעודף מידע וריבוי נקודות שאחריהן יש לעקוב. השאיפה לתנועתיות נוצרת רק מרגע שבו ברור לך מי מעניין אותך ולכן תרצה לעקוב אחריו לאורך זמן ובהקשרים משתנים. בכל זאת, המפה הדינמית נותרת מעשה כלאיים שמסובך להסתמך עלין לאורך זמן, ושוורץ משתמש בה רק באופן ספורדי במחקר ולא הופך אותה למושג מפתח בכתיבתו.

מעניין להתעכב על הדימוי הפיננסי שבו שוורץ משתמש. למראית עין זהו דימוי תמים, שבעזרתו שוורץ מבקש להדגים את רעיון ניוד המפה. אך אפשר בין השיטין לקרוא מתוך הפנייה דווקא לתחום המימון כאסוציאציה מיידית אמת עגומה על עליית המפה בספרות העברית ועל הקשר שלה לתהליכים ניאו ליברליים העוברים על החברה הישראלית כולה.

את עקבות המציאות הניאו ליברלית בספרות הלאומית ניתן לראות בזניחה של מערכת ממשמעת לאומית, ובעלייתה של תפיסה אוניברסלית שבה אישיותו של היחיד נמחקת. זהו כאמור, ההיגיון המנחה העומד גם בתשתית WAZE ומערכות אחרות המבוססות על אלגוריתמיקה מתקדמת. עם זאת, במובנים מסוימים החוזה של הספרות העברית עם היוצרים ועם היוצרות קשה יותר מזה שדורשות המערכות ההן. המשתמש בWAZE כמעט ואינו חש במחיר שהוא משלם, שהוא הלמידה המתמדת של האלגוריתם בעזרתו, ובכל זאת הוא מרוויח מענה מפותח ומותאם אישית. חוזה זה מתאפשר, כאמור, דווקא בגלל שכמוהו ישנם עוד אינספור משתמשים הפונים למערכות הללו ומסכימים על אותם התנאים. לעומת זאת, הספרות העברית לעולם לא תוכל להגיע לכמות אנשים כזאת, ולו רק בגלל מספרם הזעום של קוראי העברית (אני סופר פה את כל מי שיודעים לקרוא בשפת הקודש, בין אם הם מנצלים את כישוריהם לקריאת ספרות ובין אם לא. מספר זה שקול, בחישוב מהיר, למספר תושבי ניו ג'רסי לבדה). לכן, הספרות העברית דורשת יותר ממי שמעוניין להצטרף אל שורותיה, ואינה מסתפקת בעצם הנכונות להשתתף. הביטוי המובהק ביותר של המחיר הזה הוא המחיר הממשי שאותו נדרשות יוצרות לשלם מכיסן כדי שהספר שכתבו יצא לאור. תופעת הספרים במימון המחברים הולכת וצוברת תאוצה בשנים האחרונות, כולל בהוצאות נחשבות ואיכותיות. תמורת אלפי השקלים מקבלת הכותבת את מה שהיא למעשה הייתה יכולה לקבל גם מWAZE – את התחושה שהיא נעה במסלול ייחודי המותאם לה, כשלמעשה היא עומדת עם כולם באותו הפקק.