ספרו השלישי של רון בן־טובים, "אבק", הוא חידה נהדרת. ככזה אני לא מתיימר לפתור אותו (כנראה שחסר לי הרבה ידע בספרות מלחמה, ספרות עברית, ספרות קודש, ספרות בכלל, ובמוזיקת מטאל בשביל  לפתור אותה). אבל אנסה להצביע על חלק מהדברים שהופכים אותו לנהדר.^[1]

יש בספר שתי פעולות מלאות תנופה. הראשונה היא ההליכה קדימה, פעולה שמשותפת (אני חושב) לכל הדמויות בספר ומושכת אותו קדימה. כך היא מתוארת כבר בפסקה הראשונה: "הילדה הצנומה הניעה מחדש את קפיצי רגליה והמשיכה ללכת, נלחצת בין האנשים, עד שכפות רגליה נוגעות בקו המים […] היא ממשיכה, הרגליים נעטפות גלים קרירים של משהו כמו אוקטובר. המים מגיעים אל הגב, ועכשיו גם מקיפים את העורף" (עמ' 11). ההליכה קדימה מתחילה כאן ונמשכת הלאה והלאה לאורך הספר, כשאף כח לא יכול לעצור אותה –  לא הים, גם לא "משהו כמו אוקטובר".

הפעולה השנייה היא ההתבוננות. בפסקה שצוטטה למעלה, לאחר שהמים כבר עוטפים את הילדה שלא מפסיקה ללכת, המצלמה עוברת לעיניים: "העיניים שלה ירוקות ועזות. ועכשיו חומות, בעולם רטוב חלקלק. היא מצמצה פעם אחת, שלחה מבט חטוף אחורה אל גגות בנייני העיר. על גג אחד הייתה אנטנת טלוויזיה, ובמרפסת מתחתיה גבר צעק על אישה. האישה עמדה כשכפות ידיה עוטפות את פניה. היא בוכה" (עמ' 12). המבט של הילדה מגלה לקורא את הרקע לסיפור, מסביר לו מהיכן הגיעה הילדה (ובעצם מדוע היא הולכת בעקשנות כזו). ובתום המבט, חוזרת מיד ההליכה: "הילדה החזירה את הראש קדימה והמשיכה ללכת הלאה, עמוק. אלמוגים זזים לכבודה, חול ים מסתחרר" (עמ' 12).

שתי הפעולות האלה – הליכה והתבוננות – הן לכאורה פשוטות ובנאליות, אך הן אוצרות ביניהן מתח אדיר, בין התקדמות להשתהות. הדבר נכון במיוחד, כמובן, כשהמבט מופנה אחורה, נגד כיוון ההתקדמות. המתח הזה מתגלה בכמה מהסיפורים המכוננים של התרבות המערבית, וביניהם אשת לוט ואורפיאוס.

אשת לוט מדגימה את סכנת המבט, ובאופן פרדוקסלי, ניצבת כעדות מלוחה במיוחד לחטא שבמעשה העדות עצמו. אלוהים הוא הרואה היחיד באיזור ("ארדה נא ואראה"); אף אחד אחר לא יכול להפר את ריבונות המבט המעניש שלו, מבט וידיעה שממטירים אש וגופרית "מאת ה' מן השמים". אברהם, בן־בריתו של אלהים, משקיף ומסוגל לראות רק את "קיטר הארץ כקיטר הכבשן" – העיר השוקקת הופכת, בחסות המבט האלוהי, לכמה גחלים עשנות.^[2] אשת לוט המתבוננת בניגוד למבט האלוהי ומפרה את הכיוון שלו קופאת והופכת בהרף עין מסובייקט מבט לאובייקט מבט.

אורפיאוס, שהציץ מאחורי כתפו כדי לגלות את אהובתו אורידיקה חוזרת לתהומות השאול, הוא דמות טראגית אפילו יותר, כיוון שהוא מראה שבלתי אפשרי להימנע מחטא המבט. במטמורפוזות של אובידיוס מסופר שאורפיאוס הציץ כדי לוודא שאורידיקה הולכת מאחוריו ממש רגע לפני שהם חצו את קו הסיום וחזרו לעולם החיים. ובכן אובידיוס, let me call bullshit. אין סיכוי שהאלים היו נותנים לאורפיאוס לנצח את המוות. יש כאן טריק מלוכלך במיוחד: אורפיאוס לא היה חוצה את הגבול לעולם החיים עד שהוא לא היה מביט אחורה. וכמו בפרדוקס זנון אכזרי, רק ברגע הזה אורפיאוס מגלה שהוא כבר היה, בעצם, ממש על קו הגבול, שהוא כמעט הצליח לחצות.

באבק, באמצעות המתח שבין ההליכה והמבט, רון בן־טובים ממקם אותנו על הסף שבין הגיהנום למציאות שלנו, שהיא, כמובן, גיהנום. הדמויות, ובראשן המספר, מנסות לצעוד קדימה עבור הילדים שלהם, בתקווה שיהיה שם איזשהו עתיד: "הוא פילס לעצמו דרך, סמרטוט רטוב זרוק אפור הרטיב את מכנסיו, ומקל מטאטא שבור עד כדי חוד כמעט שיפד את צדדיו. כעת השלב הבא, צבר צפוף ומיוזע של הורים שמחכים לסוף החוג של ילדיהם. חוג ג'ודו, חוג היפ הופ, מחול^[3] יצירתי, ג'ו ג'יטסו, כדורגל, כדורסל, שחמט […] העגלה נלחצת קדימה, הילד יושב מבוהל, מכנס את רגליו הצרות אל חזהו ובוכה מבלי שיראו כי אבא לא יכול לראות" (עמ' 107). אבל אבא יכול לראות דברים אחרים, והמבט שלו מגלה לנו שדה קרב בלב המתנ"ס: "הוא הסתכל על עורפו של בנו היפה בעת שהתגושש במלחמת קיום אכזרית בבליל העמוס של הורים של ילדים בחוג ג'ודו, חוג היפ הופ, מחול יצירתי, ג'ו ג'יטסו, כדורגל, כדורסל, שחמט […] גופות בני אדם לא חדלות מלסבך את העלייה לקומת הספרייה, צועקים ומדברים על מלחמה […] בקומת הספרייה כולם נדחסים עוד יותר, גוף כנגד גוף, והיו מגוידים עד כדי כך שלא היה אפשר להכירם". ואם עוד היה לנו ספק שמדובר בתיאור של שדה קטל, מגיעה כאן הערת שוליים עם ציטוט מיוסף בן מתיתהו: "כי נחנקו ונרמסו ברגלי האצים אחריהם, עד אשר לא ניכרו עוד פניהם ולא נשאר אף חלל אחד אשר ידעו בו קרוביו כי זה הוא, לקברו עם אבותיו".^[4]

תוך כדי הליכה המבט חושף את המלחמה שרוחשת כל העת במציאות הישראלית. אנחנו הולכים לגן, לחוגים, לבית ספר, לאוניברסיטה, לעבודה, לבתי חולים ולבתי קברות,^[5] ממשיכים קדימה את החיים כאילו הם מתקדמים לאיזה אופק. אנחנו מסרבים להסתכל, כמובן, בגיהנום^[6] שאנחנו יוצרים יום־יום (עדיין) בזמן שאנחנו הולכים קדימה,^[7] בניסיון נואש להדוף את המבט, לדחות אותו לעתיד, לזמן שבו כבר לא נוכל לראות. אנו מסרבים להסתכל גם אחורה, על מה שקרה לנו בטבח השבעה באוקטובר, על המוות שהתפרץ לחיינו ונשאר שם מאז. וכך כבר שלוש שנים שאנחנו הולכים בשדה קטל, גופות נערמות סביבנו ובתוכנו, המוות נמצא בכל פינה. רון בן־טובים מאלץ אותנו להסתכל, או לפחות להכיר במתח שבין ההליכה קדימה והמבט אחורה, ובמה שהמבט הזה עשוי לחשוף. הוא ממקם אותנו כל הזמן בגיהנום של המציאות, גורם לנו להסתכל סביב ולהבין שאין אופק שנוכל לחצות ולהתאחד עם אורידיקה כדי להביס את המוות; ההליכה נכלאת במבט שמשאיר אותנו על סף הגיהנום, בלי יכולת לחצות אותו.

לא במקרה בן־טובים עושה זאת דרך ספרות. ולא סתם ספרות, ספרות חידתית, קשה, מלאה בהערות שוליים, כזו שצריך לוודא מה אתה קורא בה ומה קורה בה, לחזור אחורה, להתעקש לעקוב ולא תמיד להצליח. גם בן־טובים נאבד לפעמים בתוך הטקסט: "הוא הסתכל אחורה על מה שכבר כתב, בהאמינו שרחש תקתוק המקשים יספיק כדי להדוף את המפלצת מצאוורו. הוא סקר את עשרות ומאות הערות השוליים שהוסיף ברגעים של מכאוב וחוסר דרך, הוא תקתק בין מאגרי מידע מקוונים וחיפש עוד ועוד גידים שבעזרתם יוכל לשזור את עצמו אל עץ החיים" (עמ' 137). למרות הקושי בכתיבה – וכנראה גם בזכותו – היא מתוארת כאן כפעולה של מאבק, דרכה הכותב "הודף את המפלצת". ובכן, למה? מה מה הופך את הסבך הטקסטואלי ל"עץ־החיים"?

הטקסט הכתוב מציע סינתזה של ההליכה קדימה ושל המבט אחורה – בתור אובייקט מרחבי שמתאר, לרוב, התקדמות כרונולוגית, הוא מציע לעין "ללכת קדימה" לאורך השורות והעמודים, אך גם להביט אחורה, לחזור על הטקסט ולהבין אותו מחדש. לא סתם הדמויות באבק מדברות טקסט, שיוצא להן מהפה כאובייקט פיזי ממשי – הדמויות האלה חיות את הדינמיקה של התנועה בטקסט הכתוב והן נשזרות למארג הזה. לכן המילים שהן מפיקות נולדות לחלל העולם כאובייקטים הניתנים לראייה דווקא, ולא לשמיעה. באופן הזה ניתן להביט בהן, אבל גם "ללכת" בכיוונים שונים בקריאה שלהן. וכך המבט מאפשר להביס, במידה מסוימת, את הזמן ואת המוות.^[8]

רון בן־טובים גורם לנו לבצע את ריקוד המבט, ההתקדמות והחזרה. אבק דורש מהקורא תשומת לב מיוחדת, כזו שלא רק נעה קדימה בשטף של קריאה, אלא גם מדפדפת אחורה, חוזרת מתעכבת. הוא עושה זאת במיוחד באמצעות רכיב גרפי אהוב^[9] – הערות השוליים. ההערות הפזורות לכל אורך הטקסט מייצרות תנועה של העין מלמעלה למטה, לתחתית הדף, וגם קדימה (לרשימת הטקסטים מהם לקוחים הציטוטים שבהערות) ואז חזרה אחורה, ולצדדים, כדי לבחון את הספרים מהם לקוחים הציטוטים, ושוב חזרה, ושוב למעלה, ולמטה, קדימה ואחורה ובסיבוב. נוצר כאן כוריאוגרפיה של מבט (יש שיקראו לה פזילה) הנע בתוך הטקסט ומחוצה לו.

בתוך כל המוות התנועה הזעירה הזו מייצרת חיים. תחת הכובד העצום של שדה הקרב שבו אנו לכודים מתאפשר להזיז מעט את העיניים כדי לשזור יחד טקסטים של אנשים מתים וליצור מהם משהו חדש, חי ומתנועע. בעזרת התנועה הזו בן־טובים מחווט מחדש את המוח הלח של הקוראת, וכך "בורא עולמות ומחריבן".^[10] בסופו של דבר, הטקסט הספרותי הוא שמאפשר לאורפאוס לחיות^[11] לנצח עם אורידיקה שלו. אבק אמנם מראה את המוות שעוטף כל צעד קדימה, אך גם מציע לנו את אפשרות מסוימת להתמודד איתו. בקיצור, כדאי לכם לקרוא.

---

^[1]  לפחות בשבילי.

^[2] כלומר, שום דבר לראות.

^[3] [סליחה על השמטת הערת השוליים שבספר מופיעה ממש כאן]

^[4] ועוד וריאציה (אלימה) על המתח בין הרגל לעין – כאן הריצה מוחה את הפנים ומשבשת את היכולת לזהות אותן, וכך גוזרת על הגופות מוות אנונימי, חסר מבט מייחד. לא ניתן לראות אפיו שום אורידיקה.

^[5] ואף מילה על מי שהולך לצבא.

^[6] ג'נוסייד, רצח עם, טיהור אתני, יו ניימ איט.

^[7] את המנגינה הזו אי אפשר להפסיק, מוכרחים להמשיך לנגן.

^[8] כאן תבוא הערת שוליים מלומדת על פיידרוס לאפלטון, בית המרקחת לדרידה, וההיפוך של הניגודים דיבור־כתב חיים־מוות.

^[9] לפחות על כותב שורות אלה.

^[10] הוא כותב: "אני כיסיתי את השמש, אני הנעתי את הירח. אני חישלתי את הציפור, ואת הסלע, אני כתבתי את האנשים, אני טבחתי בשור המחוצף, אני רקעתי את הרקיע, אני המטרתי את המים" (עמ' 38, וראי הערת השוליים שם).

^[11] ולמות.