בשנת 280 לפני הספירה הקימו בני האי רודוס על חופי נמל רודוס פסל ברונזה ענק של אל השמש הליוס. הפסל, המתנשא לגובה של בערך 33 מטרים, הוצב לכבוד נצחונם על המקדונים שצרו על עירם במשך שנה. הפסל הידוע נשא את שמה של האומה למרחקים וקיבל את פניהן של ספינות רבות ממרחק, עד לקריסתו ברעידת האדמה של 226 לפני הספירה. כעת רק אגדה היסטורית – הפסל נחשב אחד מפלאי העולם העתיק.
ב25 במאי 2026, מת הסקסופוניסט האגדי ואחד מפלאי הג'אז – סוני רולינס והוא בגיל המופלג של 95.
רולינס נולד לא רחוק מענקית אחרת הנושאת את לפיד החירות ב7 לספטמבר 1930 הילד הצעיר ביותר להורים שהגיעו מאיי הבתולה הקטנטנים בקריביים, ליד פורטו ריקו. בילדותו היה מוקף בנגנים המדהימים של התקופה ומוזיקת הסווינג הסוערת של הארלם בה גדל. לימים סיפר שאנשי הרוח של התקופה, אנשי תנועת זכויות האזרח – כולם היו בסביבה.
בגיל 19 כבר הקליט כמה קטעים איקוניים לצד פאטס נבארו החצוצרן הידוע ובאד פאוול הפסנתרן פורץ הדרך. כמה קטעים שהם כמה מהקלטות הביבופ הגדולות של התקופה, סולואים קצרים אבל מרהי+בים. מאוחר יותר הקליט כמה קטעים שהפכו לנכס צאן ברזל כמו Doxy, Airegin ו Oleo עם מיילס דיוויס, לא לפני שנעצר ושהה 10 חודשים בכלא על שוד מזויין. 5 שנים אחר כן עבר גמילה מהרואין באמצעות מתדון.
משונה ככל שיהיה הפרט הזה בביוגרפיה שלו, הפרט הזה אולי קשור למסע הרוחני של רולינס, שאמנם פחד שהגמילה תזיק למוזיקה שלו, אך היה נחוש לאותה נקודה ארכימדית של קיום נוכח.
במהלך שנות החמישים הוא הקליט ללייבל ריברסייד אלבומים שכל אחד מהם הוא בית ספר לג'אז, ואילו ניתן לנו רק אחד מהם – דיינו. האהוב עליי ביותר (כרגע) הוא האלבום שלו שחלקו מלווה בחטיבת הנגנים שנקראת גם ה Modern Jazz Quartet עם כמה ביצועים שומטי לסת, דחוסים לתוך שלוש דקות של עוצמה ויופי טהור. הגדול מכולם באלבום הזה לטעמי הוא דוקא הבלדה של דיוק אלינגטון In a Sentimental Mood שם רולינס תווה נוגות בלתי תאמן שמקבלת גיבוי יפה על ידי הויברפון של מילט ג'קסון.
רולינס היה ידוע תמיד ביכולותיו הוירטואוזיות, צליל עמוק ונמוך של הנגינה שלו, אבל בעיקר ביצירתיות המופלגת שלו וחוש הקצב הדינמי והמופתי שלו. הוא משחק לא פעם על מוטיבים ריתמיים, מתגרה בציפייה המובנית של המאזין, לעיתים נשען על הקצב ופעמים ממהר ושועט לעבר נקודות הולכות ומתרחקות של קווים מלודיים עוצמתיים ומסחררים ביופיים ומחפש ללא הרף. הנגינה שלו היא כמו תצלום עם חשיפה ממושכת – מצייר את הרעיונות שלו באור.
ענק הג'אז.
ב1956, בגיל 26 הקליט רולינס הצעיר את אחד מאבני הדרך החשובות בקריירה שלו ובג'אז בכלל – האלבום Saxophone Colossus שם הוא מנגן את אחת מהקטעים הגדולים שכתב וניגן – St. Thomas, על בסיס שיר שאמו שרה לו בילדותו. ביצירה הזאת הוא מפאר את התרבות המוזיקלית הקריבית עליה גדל – קצב קליפסו חזק לסאונד הג'אז הגדול של הארלם. הקטע לא רק מרקיד ומסעיר בקו המלודי והקיצבי שלו אלא גם בכוח הבלתי ניתן לעצירה של האילתור המרחף של רולינס. כמו מנוע עוצמתי, ענק רוקד.
באותו אלבום מפורסם, מציג רולינס יפה גם את כוחו כליריקן הגדול שהוא, כמו ההמלצה הקודמת כאן – הבלדה You Don’t Know What Love Is. (בערך מ2:14 עד 2:40 כדוגמא למדקדקים)
אחד הדברים שהופכים את רולינס לענק הסקסופון שהיה הוא ההתייחסות הרוחנית שלו ליצירה. הוא הגדיר זאת פעם כחיפוש בלתי נגמר – ניסיון להיות נוכח לחלוטין, במובהק מחובר לרגע היוצר ללא הסחות דעת, יצירה של הרגע הטהור.
רולינס היה מתנסה ומחפש כיוון חדש בכל פעם, הוא נהג לבחור "סטנדרטים" שהיו לא סטנדרטיים לתקופתו – שירים שלא היו נפוצים בהקלטות. היו תקופות שהוא ויתר על פסנתר ככלי ליווי: עודף ההרמוניה שיוצר הפסנתר הרגישה לו ככזו שמגבילה את אותה יצירה ספונטנית של אילתור ג'אז. הפסנתר התחלף לעיתים בגיטרה (כמו האלבום המופתי The Bridge) – פחות צלילים בליווי הרמוני, יותר מרווח דמיון, אבל גם עליה ויתר לטובת פורמט חביב עליו של טריו של קונטרבאס ותופים. היו קטעים בהם ניגן רולינס בליווי תופים בלבד ובפעמים לא נדירות מדי – סולו סקסופון – מלוא החופש, מלוא הריכוז המדיטטיבי של אלתור ספונטני מלא עוצמה ותשוקה למוזיקה. כמו ב"הענק וגנו" של אוסקר ווילד – החומות הגבילו את הגן הפורח של רולינס, שהיה צריך מרחבים. ענק, על-אדם כמעט.
בשנת 1959, לאחר רצף מסחרר של הקלטות והופעות, שעל כל אחת ניתן לכתוב רבות, יצא רולינס לתקופת שבתון של כמעט שנתיים.
רולינס בתקופה ההיא היה מתוסכל – מצד אחד הוא היה מוכר, מוערץ וקיבל שבחים אדירים על היצירה שלו, ומן הצד השני – הרגיש שהוא מוגבל יצירתית, ואינו מממש את הפוטנציאל היצירתי שלו. מכיוון שהשכנה שלו הייתה אמורה ללדת בקרוב ולא רצה להפריע את מנוחתה עם ניגונים אינטנסיביים, החליט רולינס שהוא יוצא לנגן בגשר הקרוב לביתו – גשר וויליאמסבורג – ולנגן שם, בכל מזג אוויר, לעיתים 16 שעות ביום.
הוא יכל להמשיך כך כל חייו אבל אחרי כמעט שנתיים החליט לחזור לחיים אמיתיים (ולהקליט עוד כמה אלבומי מופת מעט ניסיוניים). הוא רצה להפוך להיות ראוי בעיניי עצמו להערכה שקיבל. הוא התאמן עוד ועוד כדי להגיע לנקודת הענק שלה הרגיש ראוי. עד היום מתקיים נסיון לשנות את שם הגשר "וויליאמסבורג" לגשר על שם רולינס.
אני חושב שמכל הנדיבות האומנותיות שסוני רולינס העניק לכל הדורות האנושיים, אני נוטה להרהר הרבה גם במתנה המטאפיזית. מה הופך אותנו לראויים לתואר "ענקים"? מה מגדיל אותנו לכאלה שהם הצורה העצומה של מידותינו הצרות? איך ניתן לפרוץ את מגבלת אותה הגדרה עמומה של עצמיותינו? אמנם המוזיקה שהשאיר היא כזו שאי אפשר ממש לשבוע ממנה, להכיל אותה בצורה מלאה, אך לצידה השאיר רולינס הזמנה כמעט ניטשיאנית – להיות ענקים לעצמינו, להפך למה שאנחנו יכולים להיות.שנת 2026 היא שנת לכתו של ענק הג'אז, ענק הסקסופון טנור סוני רולינס, מפלאי עולם המוזיקה והתרבות האנושית, שכנראה לעד יעמוד כסמל.
