שאלה אחת הרגיזה אותי הרבה מאוד זמן. כל פעם ששמעתי שיר חדש שהצליח מאוד בארץ בשנים האחרונות, או ראיתי איזה קליפ שגורף אלפי צפיות, הרגשתי איזה הרגשה משונה… מעין ריקנות. יש משהו בפופ הישראלי בשנים האחרונות… הוא פשוט מ"עלי אקספרס"… זה עניין מוזר מאוד – זה נראה כמו פופ, זה נשמע כמו פופ וזה מרוויח כמו פופ (לפחות ביחס לארץ…), ובכל זאת משהו חסר! משהו לא נמצא שם.

התהייה הזאת שיגעה אותי, עד שהבנתי, זה פשוט מוזיקה לילדים! מוזיקה לילדים בצורת פופ! בעצם, המוזיקה המצליחה ביותר בארץ בימינו, מה שאנחנו קוראים לו "הפופ הישראלי העכשווי", הוא ייצור כלאיים משונה מאוד.

 לפני שאתחיל להוכיח (והו כמה שאוכיח), חשוב לי להגיד שיש לי כבוד עצום לפופ. אני לא מאלה שמזלזלים בו, אני לא מכורה לנוסטלגיה, אני אוהבת המון מהמוזיקה הפופולארית שיוצאת בשנים האחרונות בעולם. מובן שיש בתוכה המון חרא, אבל יש בתוכה גם את צ'ארלי XCX ואת רוסליה, ואפילו, סילחו לי, את צ'אפל רואן (והמון המון אלופים אחרים שלא ציינתי עכשיו). יש הרבה אמנות פופולרית שיוצאת בשנים האחרונות שמצליחה לקבל פופולאריות חוצה יבשות, ועדיין להיות מלאת כישרון, אמת ורגש. מה בעצם הופך פופ לפופ? הרי הרגש, לצערנו, הוא לא העניין פה…

פופ הוא לא בדיוק ז'אנר, הוא מצב. ההבדל בין מה שהיה נחשב פופ בעבר לבין מה שנקרא כך היום כל כך עצום: הביטלס ייצרו מוזיקה שונה לחלוטין מביונסה למשל, ועדיין השניים נופלים תחת הקטגוריה "פופ". הפופ הוא הפופולריות (מן הסתם…) והיא המאפיין המרכזי שלו מרגע הווצרותו, כאשר הסגנון המוזיקלי שלו משתנה בין תקופה לתקופה.

הסגנון של מצב ה"פופ" כיום הוא בערך כזה: הפקה אלקטרונית נקייה, אוטו-טיון, תזמון מדויק הנעשה בידי מחשב וכמעט ללא הקלטה של כלי נגינה אמיתיים. הטקסט בפופ העכשווי נכתב בדרך כלל שלא בידי הזמרים עצמם ומאחורי כל שיר עומד צבא שלם של מפיקים, מנהלים וכותבים מוזיקליים. הקליפים של השירים מופקים בתקציבים גבוהים, הם צבעוניים, מושכים תשומת לב, ונעשית בהם השקעה גדולה בעיצוב אמנותי ובתלבושות כדי לייצר מראה כללי של מוצר חסר דופי.

כל אלה מובנים מאליהם, כמעט חבל שכתבתי אותם, אבל מאפיין נוסף של הפופ העכשווי בעולם הוא ביטויים של מיניות, או של כל מיני דברים "אסורים" כביכול… בין האמנים המשגשגים היום בארצות הברית עומדים אריאנה גרנדה, דרייק, בילי אייליש, דוג'ה קאט והרשימה עוד ארוכה. אצל כולם ניתן למצוא שירים וקליפים בנושאים כמו מין, כסף, סמים ואלימות, אשר הפכו עם הזמן למאפיין של הפופ בגרסתו הנוכחית. בפופ העולמי המגמה היא כזו – יותר ויותר חשיפה של האלמנטים הללו, שהם כביכול פרובוקטיביים, אך בפועל נמצאים במרכז התרבות הפופולרית כבר שנים.

לא כך המצב בארצנו הקטנטונת. בארץ ניתן לראות ירידה ניכרת בביטויים ישירים למיניות, אלימות או סמים במוזיקה הפופולרית, לצד התפתחות של תת-ז'אנר שגבולות קהל היעד שלו מטושטשים יותר – הוא מותאם כביכול לקהל יעד נורמטיבי, כללי, אך בפועל הוא מוזיקה מכוונת קהל גיל צעיר– פופ זה הוא פופ-הילדים.

תחת הקטגוריה של "פופ-ילדים" עומדים אמנים כגון סטטיק ובן אל, נועה קירל, אגם בוחבוט ואנה זק שנמנים בין המוזיקאים המצליחים ביותר היום בארץ. כוכבים אלו הם בעלי שם בחברה ככוכבים, כסלבס לכל דבר, ולא ככוכבי ילדים. הם מסוקרים ב"גיא פינס" ועלולים להגיע אף למהדורה המרכזית של החדשות, הם שופטים בתוכניות ריאלטי של מוזיקה, אך בו בעת הם משתתפים בפסטיגלים, בסדרות ילדים ונוער ומוציאים ליינים של יומנים לתלמיד ותיקי בית ספר.

הטשטוש הזה בין מה שמיועד לילדים ומה שמיועד למבוגרים הוא דבר חדש בחברה הישראלית. ציפי שביט, לדוגמה, נחשבה באופן ברור כוכבת ילדים, גם אם השתתפה בפרויקטים שלא מיועדים לילדים. אמנים "למבוגרים" כמו יהונתן גפן, מתי כספי, יהודית רביץ ועוד, ייצרו אלבומים (או ספרים) ייעודיים לילדים במהלך הקריירה שלהם, תוך הפרדה בין קהל היעד הצעיר למבוגר.

אז איך זה קורה? איך זה שבחורה בת 25 יכולה להקשיב לנועה קירל ממש כפי שילדה בת 10 יכולה?  העניין הוא פשוט – הצורה. הפופ בארץ בעצם מחקה את הצורה של פופ עולמי, את הסגנון המוזיקאלי והויזואלי שלו, ומחליף את התוכן הפרובוקטיבי שלו בתוכן לילדים. ככה הוא מצליח להסתיר את העובדה הפשוטה שהוא בכלל לא פופ, הוא לא מיועד לקהל הרחב, הוא מיועד לילדים.

המיתוס של פופ-ילדים

ניקח את השיר "מי זאת" של אנה זק:

הקליפ לשיר מתרחש בבית ספר המעוצב בצבעוניות פסטלית מסוגננת ומזכיר מיד לקהל הצופים את הקליפ הידוע של בריטני ספירס לשיר "Hit Me Baby One More Time", שיר פופ שהיה נחשב פרובוקטיבי ביציאתו. בריטני ספירס רוקדת בלבוש מינימלי (לתקופה) ושרה בקול פתייני מילים בעלות אופי מיני.

אנה זק מציבה את עצמה בתוך השדה הסימנטי של פופ עם רפרנס אלמותי לבריטני, כדי להשתייך לאותה קטגוריה כמוה. היא מדמה את הקליפ שלה לזה של בריטני ספירס, הקליפ הוא קליפ זוהר, עם תלבושות אופנתיות, ההפקה המוזיקלית היא אלקטרונית ונקייה ממש כמו הפופ העכשווי. אמנם השיר כבר די ישן, אבל הדבר הזה נוכח עד היום.

תוכן השיר גם כיום מאוד פופולרי – השיר של זק עוסק בבחורה הדוחה קשר רומנטי עם בחור. היא משתמשת באזכורים ללבושה היקר "עם הלוק של הביוקר", -ובכך מסמנת לקהל שהיא נמנית עם אותן זמרות "העצמה נשית" מאמעריקע הנכספת, ששרות על הבגדים והממון כמו ביונסה, ניקי מינאז' קארדי בי ובעצם כל הזמרות… איך נראים השירים שלהן? קליפים הכוללים עירום חלקי עד מלא ושורות כמו ""Pussy all pink with a tan And I play with it ’til my middle fingers are cramped up", בשיר "Cyber Sex” של דוג'ה קאט. הרי לכן העצמה בנות ישראל! 

בכל מקרה הפרובוקציה היא רק אשליה, הרי כבר עשרות שנים שאנחנו "משחררים את המין", ובכל זאת איכשהו תוכן מיני בשיר עדיין נחשב פרובוקטיבי… אנחנו מלאים עירום ותיאורים מיניים מפורטים כבר זמן כה רב, אני באמת לא חושבת שבשלב הזה מדובר כאן באמת בהתנגדות למשהו. זו תופעה מצחיקה מאוד שאפשר לכתוב עליה עוד טקסט שלם. לא נכנס אליה, אבל אני כן אגיד- אם כבר פרובוקציה, שתהיה פרובוקטיבית!

עכשיו בואו נחזור ליצירתן של  בנות ישראל הצנועות שלנו: אנה זק ממש מתאמצת לעשות פופ העצמה נשית כמושצריך  – היא מעידה על לבושה וסגנונה המבהיק. היא אומרת על עצמה "אין אחד שלא מכיר", "בוא לפה, אל תגע". אלא שבניגוד לשירים אותם היא מחקה, כל האיזכורים המיניים מצונזרים לחלוטין. על סמך מה אנה זק מעצימה את עצמה? טיעוניה בדבר עליונות חברתית הינם: "הגננת כבר ידעה בגן / שהיא מבזבזת לי ת'זמן / לימדתי ת'מורה שלי לאן לצאת" –  כלומר, הערכה שייחסה לה הגננת בגן והמורה בבית הספר; פרמטרים משונים מאוד להערכה כאדם בוגר. או לחלופין – "כל המקרר שלי מגנטים", אזכור למנהג אולטרה-ישראלי בחגיגות כמו חתונה, או בת מצווה… כל אלו נועדו לייצר הזדהות בקרב קהל הילדים. גם השורה "לא צריכה לשאול את המראה במעלית אני יודעת מי הכי יפה בעיר (אני)", מצטטת את "שלגייה". אפשר אפילו לחשוב שהצבת הקליפ לשיר בבית ספר נועדה לייצר הזדהות בקרב ילדים על ידי הצבת הקליפ במקום מוכר. מקום שיזכיר למבוגרים את בריטני אבל לילדים את הטיקטוק בהפסקה הגדולה.  

אותה מגמה קיימת גם אצל נועה קירל בשיר "מליון דולר", גם הוא שיר שמחקה את ה"העצמה נשית" של חו"ל. קירל מעידה בשיר רבות על עישתה – עושרה, בגדיה היקרים וכולי. אבל מה חסר? סקס!

ההפקה המוזיקלית של "פנתרה" מרגישה כמו העתק של ההפקה האלקטרונית-לטינית של רוסליה, וגם הקליפ של "פנתרה" נראה כמו העתק לקליפ של רוסליה בשיר "SAOKO" בו רוקדת רוסליה על אופנוע בכביש מהיר. אלא שרוסליה מציגה בתקריב את ישבנה על האופנוע בקליפ. יחי ההבדל הדק…  קירל מצנזרת את עצמה לחלוטין. יש במוזיקה שלה רמזים דקים ביותר למיניות, והיא בעיקר "מדברת על" מיניות ואופל מבלי להזכיר את תוכנם מפורשות. קירל מעידה על עצמה – "אני ערה כשכולם ישנים", ואיך "אוהבת מוסכמות – שוברת", אך בפועל לא מציינת אף מוסכמה שהיא שוברת, מעבר ללישון אחרי כיבוי אורות…

רוסליה ב- SAOKO

קירל ב"פנתרה", העתק מצונזר.

בארץ, אמנים שמנסים להשתמש בשפת הפופ האמריקאי אליו הם רוצים להשתייך, מסמנים לקהל הצעיר שהם כמו בחו"ל – מייצרים קליפים ושירים באנגלית. סטטיק ובן אל בשיר "זהב" – מייצרים קליפ עם תפאורת עיירה אמריקאית בשנות ה-50, ועלילה שאמורה לחקות את הסרט "גריז". בשיר "טודו בום", הם מתייחסים לברזיל ומשווים אותה לתל אביב, כאשר המילים המיניות היחידות שנאמרות בשיר הן בפורטוגזית – "חריף איתך כמו קאפיריניה", "הגוף שלה למבדה". בשיר "נאדי באדי" של שחר טבוך ואגם בוחבוט קורה דבר דומה: השיר מלא במילים באנגלית, כאשר אזכורים מיניים נעשים רק באנגלית – "הבלונדה מימין, גם לה יש נאדי באדי". השימוש במילים זרות מאפשר הבהרה לקהל כי מדובר ב-"פופ" כמו באמריקה, תוך צנזור מיניות על ידי אזכורה בשפה זרה, אותה הילדים הישראלים לא מבינים.

זק וקירל מציגות את עצמן כמושכות, ולא כמיניות. הן מייצרות שירי "העצמה נשית" לנערות וילדות, שעדיין אינן נשים, ולכן התוכן המיני לא קיים במוזיקה המיועדת להן. זה קצת כמו סצנות נשיקה בסדרות הנוער, שנועדו להנגיש תוכן מעולם הרומנטיקה לנוער, בלי להיות מיניות באמת. הן משקפות לנוער את השלב המיני בו הוא נמצא. הפרובוקציה המינית היא מאפיין מהותי של הפופ העכשווי, על כן כל השירים הללו הם כביכול בצורת "פופ", אך הם אלבום ילדים.

מן הסתם, השמטה של תכנים פרובוקטיביים במסווה של פרובוקציה נובעת מנסיון למתן את אותם תכנים, תוך שימור תחושת השחרור שבמעשה הרדיקלי. שמרנות במקרה של תוכן המיועד לגיל צעיר, איננה דבר פסול בהכרח. ריכוכו של תוכן השייך לחיי המבוגרים על מנת להנגישו לקהל צעיר הוא פעולה נורמטיבית הנעשית בכל ספר ילדים, אגדה, או שיחה חינוכית בין הורה לילד. הבעיה נוצרת כאשר התוכן המונגש מוצג כביטוי של חופש לכלל האוכלוסיה. אז ההנגשה הופכת שמרנות, משום שהתוכן של הפופ הזה איננו חופשי, ונמכר כחופשי בתוך חברה שמורכבת גם ממבוגרים, שלא זקוקים להנגשה הזאת. עבורם ההנגשה של המוזיקה היא צנזור של מושגים שמוכרים להם ומהווים חלק נורמטיבי ביומיום שלהם. אבל אותם מבוגרים מזהים את הצורה המוכרת, את שפת הפופ, ו"קונים את מה שמוכרים להם," שמים אותו בראש הפלייליסטים של גלגלצ ושולחים אותו לייצג אותם באירוויזיון. הילדים של היום, שגדלים בחברה בה המוזיקה הזו נחשבת "פופ" לכל הגילים, עתידים לגדול עם עולם מושגים מצונזר, שבה אין מקום לתוכן מורכב. והמבוגרים שמקשיבים היום לפופ הזה? מסכנים! הם נתונים להונאה עצומה, תרמית פירמידה של ממש – הם באים להקשיב לפופ פרובוקטיבי ומעצים, ונותרים מורעבים, לא מבינים על מה ולמה הריקנות העגמומית שהם חשים מההאזנה.

אפשר להבין מהתופעה הזאת הרבה על בעיות העידן הנוכחי. הבעיה של צורה ותוכן. כיום, כל מה שצריך כדי להצליח זה לחקות צורה של משהו מוצלח.  משהו שהתודעה המהופנטת של קהל הגוללים כבר הפנימה. אין צורך שיהיה בתוך הצורה הזו שום דבר, שום תוכן, היא שבלונה. כמו הטעות הקטגורית של החברה שלנו– "יוצרי תוכן", השם שאנו נותנים לכוכבי הרשתות שלנו הוא בדיוק הפוך ממהותם. הלא הם יוצרי צורה, ולא יוצרי תוכן! תמונות, סרטונים, סטורים וקולאבים, הם צורות של תוכן. תוכן הוא מחשבה, רגש, סיפור… כך, המילה "תוכן" איבדה את משמעותה המקורית, והפכה למילה המתייחסת לצורה, בעוד שהתוכן האמיתי נותר ללא שם או הגדרה. אותה תופעה מתקיימת בפרמטרים שונים של התרבות הפופולארית, עליהם ארחיב במסות נוספות. בפופ הילדים הוא נוכח ביתר שאת.  הרי הפופ הזה  רק מקיים אסתטיקה של פרובוקציה, ועדיין נחשב פרובוקטיבי. היוצרים של הפופ הזה מסמנים כי זהו שחרור כביכול, אך לא מציינים את המין כלל, ועדיין צוברים פופולריות- כלומר, אשליית השחרור עצמה היא החשובה, לא המין. צורת הפופ "המשוחרר" חסר המין מצליחה באותה המידה כמו הפופ "המשוחרר" המלא במיניות.

ההיסטוריה של פופ-הילדים

עכשיו נחזור לעניינו – אני רוצה להבין למה זה קרה? מה היו השלבים? אם אני מסתכלת על השנים בהם המוזיקה הזאת יוצאת, בערך ב-15 השנה האחרונות, אני מוצאת שני תהליכים נוספים המתרחשים בחברה הישראלית באותם זמנים: האמריקניזציה בישראל, והשמרנות בישראל. אלו שתי תנועות שמתרחשות בארץ במקביל, ולעיתים נושאות איתן רעיונות סותרים. 

כבר שנים שישראל מחקה את ארצות הברית, והדבר ניכר גם בתרבות, בכיוונים שונים, ולאו דווקא שמרניים, ואף נטו לכיוונים הפוכים לחלוטין של ליברליות חברתית, בתקופה שלפני עליית הימין בארץ בסביבות 2009 עם ממשלתו השנייה של נתניהו. במקביל נעשה בעשרים השנה האחרונות תהליך של עליה שמרנית בארץ, שאת ביסוסה אנו רואים היום בצורה מובהקת עם בן גביר וסמוטריץ', עם הפופולריות של ערוץ 14, ועם הצלחתם של יוצרים כמו חנוך דאום וחנן בן ארי (שלא נתחיל בכלל לדבר על הפופ האמוני!). 

מה עוד קרה העשרים השנה האחרונות? פופ הילדים! ניתן לראות קשר מובהק בין עליית קולות שמרניים, החורטים על דגלם את שלמות המשפחה, את המסורת והדת, לבין קיומו של פופ הילדים בישראל. מוזיקאי המעוניין להגיע לקהל הרחב ביותר, יתאים את תכניו לקהל השמרני כדי להגיע לפרסום נרחב. פרסומו של פופ מהסוג הזה נובע מהשמרנות הקיימת בחברה, וגם מסייע בשימורה. האמריקניציה אחראית לסגנון המוזקלי של פופ, ועל התוכן המצונזר אחראית השמרנות. 

סיבה נוספת לשגשוג של המוזיקה זאת בארץ היא כמובן הרווחיות של תעשיית הבידור לילדים. קהל הילדים הוא הקהל הרווחי ביותר שיש בארץ, עם הערצה כמו שרק ילדים יכולים. הם צורחים אחריך בקניון, הם מכורים אליך בטיקטוק, הם צופים שוב ושוב בקליפ שלך בבית ואחר כך בכיתה ובהפסקה, בגדול הם אנשים אובססיביים מטבעם. וכולנו מכירים את החופשים, את האמהות מרוטות העצבים ואת הצורך המשווע של ההורים לשעשע את סוהרסני האנרגיה הקטנים שלהם בחגים ובקיץ. הדרך הקלה ביותר של מוזיקאי בארץ להרוויח כסף גדול זה לרכב על גב תעשיית הילדים, וההורים המסכנים שמלווים אותם. ילדים, במדינת הפרו ורבו הזאת, הם קובעי דעת קהל במידה בלתי רגילה. 

אלא שיש לי תיאוריה מוזרה יותר…. אם קראתם עד הלום אולי כבר כדאי שתבחנו גם אותה:

בסביבות השנים 2012 עד 2016 התקיים בארצות הברית זרם של פופ המורכב מנערים וילדים, ומכוון לנערים וילדים – מוזיקאים כמו מיילי סיירוס, דמי לובאטו, ג'סטין ביבר, וואן דיירקשן וסלינה גומז. כל אלו החלו את פרסומם בעודם נערים בני 13-15 , חלקם דרך השתתפות בסדרות נוער או ריאלטי פריים-טיים לכל המשפחה. כולם ייצרו תוכן המסוגנן כ-פופ, אבל תוכנו מרוכך ממש כפי שהוצג בפופ הילדים המוכר לנו בארץ. 

קיומו של הפופ הזה והצלחתו הכבירה, עלולה להיות קשורה בכך שדור ה-Z (וסוף דור ה-Y) – הראשון שגדל עם אייפונים ואינסטגרם – היה אז דור של ילדים. לכן, התוכן הזה שהופץ דרך יוטיוב ואינסטגרם, בכוונה להיות פופולארי, הוכוון מראש לילדים ונערים, שהיו אז הצרכנים העיקריים של הפלטפורמות האינטרנטיות. כאשר דור ה-Y ודור ה-Z התבגרו בארצות הברית (בסביבות 2016-2020), והתבגרו אותם כוכבי פופ בעצמם, ושכך הזרם המוזר הזה, עד שהיום הוא בקושי קיים. אותם אמנים הפסיקו להוציא מוזיקה מרוככת וקלילה, והחלו להוציא גם הם תוכן המותאם לגילם ולמצב הפופ הנוכחי – הנוטה לביטויי מיניות, סמים ואלימות. אלא שבארץ, נותר פופ-הילדים הזה במרכז עד היום.

פופ הילדים הישראלי התפרסם בצורה דומה לזה שבארצות הברית, ובשנים מקבילות. תחילת הקריירה של הרבה מהזמרות המפורסמות כיום התחילה בעודן נערות: זק התפרסמה כשהייתה בת 13, בתוכנית "הבנים והבנות" ששודרה בערוץ הילדים ב-2014. קירל התפרסמה אף היא בגיל 13, כשהוציאה ב-2015 את השיר "מדברים", עם הראפר איזי (האב הרוחני של הז'אנר!). בוחבוט התפרסמה לראשונה כילדה בת שמונה (וחצי) כשזכתה בריאלטי "בית ספר למוזיקה" ב-2013. כל אלו דומים מאוד לכוכבות האמריקאיות שעשו את דרכן למרכז הבמה דרך סדרות הילדים, בהיותן ילדות בעצמן בשנים מקבילות.

אל תוך התנועה החדשה הזו שסללו הילדות-נערות האלו בין 2013-2015, נכנסו ב-2015 הצמד סטטיק ובן אל. אמנם שניהם בגירים, אך הם ממשיכים בקו האמנותי שלהם את סגנונן של קירל ובוחבוט המאופיין בקליפים צבעוניים ובשירים מונגשי ילדים. בכניסתם של צמד המבוגרים לתוך אותו סגנון יצירה, נעשה קהל היעד שלו מטושטש ובלתי ברור. כאשר קירל, בוחבוט וזק התבגרו, הן המשיכו לייצר את אותה מוזיקה מרוככת שהביאה להצלחתן קודם לכן, וכך בניגוד לפופ הילדים האמריקאי, פופ הילדים הישראלי  שרד, כאשר הוא מורכב עתה מקבוצת יוצרים בגירים, ולכן עוד יותר קשה לסווגו כמוזיקה לילדים, על אף תכניו. בזמן שג'אסטין ביבר התקעקע בכל הגוף, התמכר לסמים והוציא שירים ההולמים את גילו, נועה קירל המשיכה לייצר תוכן דומה לזה שיצרה בגיל 13.

יש לזכור שפופ הילדים האמריקאי צמח בתוך תרבות עם היסטוריה מוזיקלית פרובוקטיבית בהרבה מזו של ישראל, ולכן לא שרד. פופ הילדים הישראלי ענה הן על הצורך רב השנים של התרבות הישראלית להדמות לארצות הברית, והן על הצורך לשמרנות שהלך והתגבר בארץ, לכן שגשג.

ועם מה נשארנו? עם קליפה של פרובוציה נטולת פרובוקציה. עם פופ חסר פופ ועם חור גדול בלב, כי אין מי שישיר לנו על הבעיות האמיתיות שלנו, אין מי שישיר לנו על סקס. (או על ההתמכרות ההולכת וגוברת בחברה לסמים, או על טראומה במלחמה או על רצח עם בעזה!!!!!! או על כל תוכן אמיתי).