שם אלבום: The Hawk Relaxes

אמןיםות: Coleman Hawkins

שנת יציאה: 1961

ז'אנר: ג'אז

בהיעדר מילים – צלילים מתוארים לעיתים כמו שמתארים דברים אחרים: טעם, מרקם ולעיתים קרובות – צבע. אפילו הבלוז, הרגש העגמומי שבו – מובע באמצעות הצבע הכחול. מה יש בו בכחול? מה יש באותן תמונות כחולות של פיקאסו שמעוררות דוקא את המלנכולי?  ומדוע התכלת, בניגוד לכחול הכהה, מביע חדווה ושמחה? אולי זו תחושת רדת הלילה, כששעון החורף מזמן את החושך וגווניו הכהים והכחולים, ממש כמו עכשיו.

קולמן הוקינס היה מפץ גדול בג'אז. ככזה, הוא לא רק הפך את הסקסופון טנור לפופולרי ולגיטימי בחזית של תזמורות סווינג, אלא היה גם נגן מוכשר עם מבע עמוק, מצייר את הצלילים עם סאונד מלא, רוטט, נינוח וסוחף.
כשהסווינג התחיל לפנות מקום לביבופ, נגני הסווינג לעיתים נדחקו להיות קוריוזים, אבל לא קולמן הוקינס. הוא הצליח לנתב את הסגנון שלו לתוך התקופה, לצד מאבק הולך וגובר באלכוהוליזם.

הסיבה שהתחלתי לאהוב כלכך את הוקינס היא האלבום הזה. מה ששומעים ב37 הדקות שהאלבום הזה רץ הוא ביטוי אחר ומחדש דאז, ביחס אליו כנגן. הצליל העמוק והעשיר של קולמן הקוינס, מוצג כאן בהקשר אחר מאד ממה שהוא היה מפורסם בו; אמנם הוא תמיד היה נגן בלדות מדופלם (למשל ההקלטה האגדית שלו את Body and Soul) אך כאן הבלדות שהיה מנגן תמיד זורחות אחרת, מופנם ואינטימי.

יש כאן שילוב מיוחד מאד של קני בורל – גיטריסט הביבופ האדיר בעל סאונד לירי בשרני ומלא – עם הכבדות של הוקינס ועם חטיבת קצב איתנה, שבולט בה רון קארטר הבסיסט המפורסם (אז בתחלית דרכו).האלבום הזה ממגנט מיידית – שופע קוליות וכריזמה בלוזית של הוקינס.

שם אלבום: לשה

אמןיםות: צוף\זהר\ענבל

שנת יציאה: 2025

ז'אנר: פולק אלטרנטיבי\ניסיוני, פריק-פולק

כמייצגים של הנפש – שירים, וכאלו מורכבים – יכולים להציע יופי ייחודי. שירים שיש בהם גם את הרוך והנוגות, גם את החספוס היומיומי, את השמחה, הייאוש, הבילבול והפליאה הפשוטה מהקיום. אלו השירים המסתוריים והמעודנים שמציעות צוף זהר וענבל.

באלבומן השלישי (לצד הטקסטים הללו) יש המשך ישיר לסגנון שלהן: תמהילים של אקוסטיקה רכה לצד כזו בועטת, עירבוב כלים עשוי כהלכה, בין גולמיות לעידון ותוצר קוהרנטי. מה שאולי קוראים לו באמריקה "פריק פולק". וכמו אלבום טוב, "לשה" מביא גם את ההנאה הפשוטה, אבל גם חווית פיענוח של חידה מרומזת, כתב סתרים של מוטיבים רעיונות ורגשות אל איזה רעיון כמוס. יש כאן פנינים נהדרות, כמו השירים "נשפך על אמריקה", "גם עם עצמי לא" ( עם סתיו בן שחר), "חנה'לה" וגם כמה קטעים אינסטרומנטליים מלאי קסם עם קריצה אפשרית לאליזבת' קוטן או ג'ון פהאי.
אבל בעיקר, טריו הירושלמיות מציעות חוויה עמוקה של התעטפות וצלילה אל מחשבות, התרגשות. זו מוזיקה פשוטה על פניו, אבל יש בה שינויים וכיוונים לא צפויים. החוויה, גם בהופעות – היא של השתתפות בסוד, יצירה כנה וחסרת פחד שמאפשרת התמסרות לרגש החד פעמי שהן מציעות – חווית יער מכושף באמצע תחנה מרכזית.

שם אלבום: Fred Neil

אמןיםות: Fred Neil

שנת יציאה: 1966

ז'אנר: פולק

"העולם הישן הזה אולי לא ישתנה לעולם מאיך שהוא היה. וכל דרכי המלחמה לא יוכלו לשנות אותו חזרה. אני מחפש את הדולפינים בים"

אחד מהשירים המפורסמים של פרד ניל הוא השיר 'Everybody’s Talkin, שיר הנושא מסרט הנפלא של ג'ון שלזינגר "קאובוי של חצות", בביצוע קאנטרי קליל של הארי נילסון (המכובד בפני עצמו). השיר הזה מופיע גם באלבום הזה בביצוע המקורי.

פרד ניל גדל בפלורידה והתגלגל לניו יורק בשנות החמישים, שם הפך לשם דבר בסצינת הפולק הצומחת, השפיע רבות על אמני התקופה והיה חונך חשוב למוזיקאים כמו  דילן וקארן דלטון הנפלאה, שגם הייתה חברה טובה שלו. שירים שהוא כתב גם בוצעו ע"י אחרים – קארן דלטון בעצמה, רוי אורביסון, קאנד היט ו טים באקלי.
פרד, בעל  קול בריטון שרמנטי ומהדהד, ניגן לרוב בגיטרת 12 מיתרים, איתה  היטיב לייצר אווירה אפלולית כחלחלה ומרנינה בעת ובעונה אחת. אחרי כמה אלבומים נפלאים, פרד ניל החל לאט להעלם מעולם המוזיקה ולהקדיש את חייו לשימור והצלה של דולפינים בעולם, פורש לביתו בפלורידה עד שנפטר ב2001.

האלבום הזה הוא אקזמפלר מושלם של פרד: מילים מהורהרות, שירה מלאת פאסון, המשלבים את ה"פולק" יחד עם קצת חשמל, פסיכדליה ורוקנרול. האלבום הזה מציג כמה מהשירים היפים ביותר שכתב פרד ניל, לצד כמה מהביצועים היפים שפרד ניל עשה (נגיד – Shake Sugaree היפה של אליזבת' קוטן, שבאלבום הזה נקרא I’ve Got A Secret), בלוז עגמומי ומגניב וג'אם פסיכדלי (עם השפעה הודית מוסיימת, ברוח התקופה) לקראת סוף האלבום.

האלבום הזה הוא הכחול העמוק ביותר: הכמיהה אל המסתורי של הים, של הקיום, של הפשטות, של העגמומי ושל שריקה שובבה של דולפין כחלחל

שם אלבום: Moondog and His Friends

אמןיםות: Moondog

שנת יציאה: 1953

ז'אנר: נסיוני

האמן שעומד מאחורי שם הבמה Moondog הוא לואיס תומאס הארדין, הקבצן המפורסם ביותר בניו יורק. הוא נולד בשנת 1916 בקנזס הכפרית. בתור ילד אביו לקח אותו לטקס ריקוד השמש של שבט האראפו הילידי אמריקאי. הוא ישב לברכיו של הצ'יף עגל-צהוב וניגן על תוף הטום-טום. בגיל 16 הוא התעוור מפיצוץ של דינמיט. הוא עבר בין מספר מוסדות לעיוורים, בהם למד מוזיקה בספרי ברייל. לבסוף קיבל מילגה בבית הספר למוזיקה בממפיס והפך למלחין באופן רשמי. בסוף שנות הארבעים התמקם הארדין ברחובות העיר ניו-יורק, מנגן מוזיקת רחוב ומוכר את יצירותיו המוזיקליות לעוברים ושבים. בתקופה הזו הוא אימץ את השם Moondog והפך את המראה שלו לאקסנטרי יותר ויותר (קסדה ויקינגית הייתה התוספת המשמעותית האחרונה). 

הגנרל-פילוסוף-היסטורין היווני קסנופון שחי במאה ה4 לפני הספירה מתאר בכתביו את הדרך חזרה מפרס ליוון לאחר נסיון לא מוצלח לכבוש אותה. בעוד הוא וחייליו נמלטים הם חונים לילה אחד ליד הריסות. בבוקר הם קמים ורואים כי חנו ליד עיר אשורית עתיקה. הפסלים והמבנים שהם רואים שקועים בחול, אז בני כמעט 1,000 שנה, הם בלתי נתפסים מבחינתם. החיילים לא יכולים לתאר לעצמם איזו תרבות אנושית הצליחה לבנות מבנים כאלו שהציביליזציה שהם עצמם חיים בה לא מסוגלת להם.

ככה אני הרגשתי כשנחשפתי לראשונה למוזיקה של Moondog. לא נתפס שזו מוזיקה מ – 1953,שהוקלטה בחלקה כבר בשנות ה-40, ממש כאילו היא נשתלה שם מהעתיד. שילוב הזוי ויפהפה של מוזיקה קלאסית, ג'אז, נויז (Noise) מוזיקת טקסים ילידית אמריקאית ומשהו שנשמע כמעט כמו אלקטרוניקה. הוא נע בצורה מעוררת השתאות בין סשנים של נקישות ותופים, הקלטות טבע משולבות עם קטעי כינור במקצבים ייחודיים ופסנתר שנע בין מוזיקה ערבית לאמביינט מרחף.

שם אלבום: Tortoise

אמןיםות: Tortoise

שנת יציאה: 1994

ז'אנר: Post-Rock

כשהייתי בשנת שירות באזור ירושלים בשומר הצעיר הייתה מסורת של קייטנות פסח שקראו להן בשם הנורא "פסחיות". בכל שנה בכל אחד מהקנים היו עושים פסחיה בנושא כלשהו: פיראטים, חלל, מסביב לעולם, האדם הקדמון וכו' וכו'. בגדול זו תמיד די אותה הקייטנה, אבל התפאורה שלה שונה. באותה השנה הייתה מדריכה גאונה בשם נעמה שוחט שהחליטה לעשות בקן מרכז ירושלים פסחייה בנושא "קרטון". בהתחלה הרמנו גבה אבל היא ממש הפיקה הכל והביאה ארגזים מכל מקום בעיר אז הקומונרים שלה זרמו עם זה. בלי ספק זו הייתה הפסחייה הכי טובה שהייתה אי פעם באזור ירושלים. נעמה המשיכה לתחום האמנות ולאחרונה זכתה בפרס רפפורט היוקרתי. בדיעבד היא עשתה לנו שיעור חשוב ומעניין באסטטיקה, באומנות וביצירתיות באופן כללי. 

כשחושבים על זה גם במוזיקה יש את המוזיקה "עצמה", ויש את האסטטיקה סביבה. בדיוק כמו קייטנות יש מוזיקה בנושא קאובואים (ניל יאנג, The Band), ומוזיקה בנושא פנטזיה (King Crimson), ומוזיקה בנושא חופשות ביוון (עומר אדם) וכו' וכו'. זה לפעמים ממש חלק מהמוזיקה והרבה פעמים זה באמת התפאורה – העטיפה של האלבום, הקליפ, הלבוש של האמן/להקה וכו'. אבל אין ספק שזה עושה לנו משהו.

הסגנון Post-Rock הוא קצת כמו אותה פסחיית קרטון – מדובר בז'אנר שפרח בסוף שנות ה80 ולאורך שנות ה90 שניסה לייצר רוק ללא נושא. הז'אנר ניסה ומנסה עד היום לענות על השאלה – "איך תשמע מוזיקה שמנגוגנת על ידי להקת רוק (באס, תופים, גיטרה, קלידים) שפשוט עושה מוזיקה, בלי אסטטיקה?".

הלהקה Tortoise היא ממובילות הז'אנר והיא מצליחה גם לעשות מוזיקה ממש יפה שכיף להקשיב לה, מעבר לשאלה הפילוסופית המורכבת שהיא מציפה. 

האלבום הוא פשוט מעולה, והעטיפה שלו היא ממש מקרטון יבש וללא צבע. מוזיקה ללא מילים, שבאמת מרחפת כאילו ללא ז'אנר. היא לפעמים רועשת, לפעמים רגועה ומלודית, הכל מקצועי ומנוגן ברמה גבוהה והרבה פעמים, דווקא בגלל הגולמיות, ממש מצליח לגעת ברגש עמוק. זו מוזיקה לנסיעות ארוכות, לרגעים של הרהור ומחשבות – מזכירה במידה רבה סוג של צלילה למים עמוקים מאוד, שוטטות בין הכחול העמוק לחוסר הצבע המוחלט.

שם אלבום: Bass Culture

אמןיםות: Linton Kwesi Johnson

שנת יציאה: 1980

ז'אנר: רגאיי, דאב

אחרי שהסתיימה השבעה על אבא שלי שנפטר ב 2024 אני ולירי נסענו באוטו ושמענו כל מיני שירים שאבא שלי אהב. לירי שאל אותי: "איך היית מגדיר את המוזיקה הזו?". חשבתי מעט ועניתי: "מוזיקה גברית". חשבתי על זה עוד קצת אחרי זה והגעתי למסקנה שזו לא פשוט מוזיקה גברית, זו גבריות ספציפית, עצובה כזו. 

את Linton Kwesi Johnson הכרתי דרך ההורים שלי כבר בתור ילד, והאמת שכמעט שלא שמעתי עליו מאז. הקול הנמוך (מאוד) של ג'ונסון, לצלילי מוזיקת דאב (רגאיי חללי ואיטי מאוד) מסמלים עבורי בדיוק את אותה גבריות עצובה. בתור ילד עטיפת האלבום Bass Culture תמיד סקרנה אותי, והסיפור על ההופעה שההורים שלי היו בה יחד, בה גילו שג'ונסון בעל הקול הנמוך בעצם היה איש קטנטן עם משקפיים, נחרט עמוק בין שלל זכרונות ילדות. 

ג'ונסון נולד בעיירה באזור הכפרי של ג'מייקה ב1952 והיגר עם הוריו בתור ילד לשכונת הפועלים בריקסטון בלונדון. הוא הצטרף בצעירותו לתנועת הפנתרים השחורים והיה קול דומיננטי במחאות נגד גזענות ואפליה של שחורים-קריביים באנגליה של אמצע שנות השבעים. ג'ונסון הוא קודם כל משורר – המשורר השני אי פעם שיצירותיו פורסמו עוד בחייו בהוצאה היוקרתית  Penguin Modern Classics. ההופעות שלו כוללות שירת דאב מעולה, לצד הקראת שירה וסיפורים על ההיסטוריה של מחאות השחורים באנגליה. 

האלבום הזה הוא לא פשוט, ודורש כמה האזנות כדי להכנס אליו, אבל זו השקעה ששווה לעשות דווקא בעידן הדופמין שלנו. הקול העמוק של ג'ונסון לא תמיד נגיש, והוא כל הזמן נע על הציר בין שירה להקראת שירה. השפה האנגלית מתמזגת עם סלנג ג'מקייני ולפעמים אפילו זולגת לאנגלית ג'מקיינית (שזה בעצם ניב ייחודי של אנגלית). בסופו של דבר כשצוללים ההאזנה מתגמלת מאוד. הלהקה של ג'ונסון פשוט מעולה, ומנגנת רגאיי איטי, אקוסטי ברובו, עם הרבה סולואים מעולים. המילים, אחרי ששומעים כמה פעמים ומצליחים לעקוב, לרוב מצמררות ונוגעות. אם נכנסתםן לזה ונהניתםן – אני מאוד ממליץ על ההופעה החיה של ג'ונסון והלהקה שלו מ1985 – In Concert With the Dub Band. שם הוא גם מרחיב בסיפורים והקראת שירים ואפשר ממש לקבל את החוויה המלאה, כמו שההורים שלי קיבלו אי שם בהופעה הבלתי נשכחת שלהם עם ג'ונסון הנמוך.