1. משעמם

אני יושב ומשחק בנינטנדו – משעמם לי. אני מקשיב למוזיקה – ומשעמם לי. אני מחכה לאוטובוס – משעמם לי. אני רץ מהלימודים לעבודה – משעמם לי. אני מדבר עם חבר – משעמם לי. זה מרגיש כאילו לא משנה מה, בכל יממה אותה אני דואג למלא בגירויים כמעט בלתי פוסקים, אני עדיין מוצא עצמי נופל לשעמום.

כמה פעמים ביום זה קורה? זה מרגיש כמעט נצחי – היממה מתמלאת ברגעים מלאים, וכשריק תוקף אותה לרגע, מיד אני גולל באינסטגרם, טוויטר, וואטאבר. נוצר פה פער ממש מוזר – אין לי רגע ריק אחד, ובכל זאת, הכל משעמם. אבל משעמם זו מילה גדולה מאוד, ואף על פי שזה מונח מאוד טעון, ובמיוחד בכלכלה הניאו-ליברלית שנולדתי לתוכה, אני חושב שאפשר להפריד פה בין שתי תחושות ברורות – התלונה, והשעמום עצמו.

את השעמום עצמו אני כבר לא פוגש – הפכתי מומחה בהתחמקות ממנו: גם את הרגע האינטימי לפני השינה אני מצליח למלא בערוץ היוטיוב האהוב לאותו החודש – בכל פעם היסטוריון אחר עם מקורות מפוקפקים, שיכול להסביר לי בפירוט על האימפריה החיתית האבודה, על מהפכות ביבשות קרובות או רחוקות, או על תולדות הדמות ׳יהווה׳ באיזור כנען הקדם-עברי.

ניסיתי לחשוב – למה? ממה אני מתחמק? מה כל כך קשה לי בלקחת רגע? מה כל כך קשה בלנשום עמוק, ובאופן אקטיבי להחליט שאני לא רוצה לעשות עכשיו כלום, להחליט שאני רוצה להשתעמם? באותו הרגע נזכרתי איפה אני חי – חברה מערבית שמתפרקת תחת היסודות של עצמה, רצח עם שמתבצע במרחק יריקה ממני, ועוד אינסוף כותרות שרעדו לי בכיס, שאת התוכן שלהן אני לא זוכר; אולי מרוב פחד, מרוב חרדה קיומית, אני בורח מהשעמום בדיוק כדי לא לחשוב על זה.

יש גם דברים קטנים יותר, כמו ההומלס המעולף שפגשתי בדרך לבית הורי, ומחשבות על עתיד במקום הזה. אם אני לרגע מתנתק מתחושת ה׳משעמם לי׳ שעטופה בעשיה, באמירה שנועדה להעביר אותי אל המחשבה (או חוסר המחשבה) הבאה, מיד פולשים לתודעתי אינסוף דברים מפחידים כאלה.

אז מה רע בזה בכלל? אם השעמום האמיתי נעלם, מה בדיוק הלך לאיבוד? בתוך כל חוויה יש חוסר מסוים, משהו שאנחנו מנסים ׳לסתום׳ בעזרת הצרכים שלנו, המאוויים שלנו, התשוקות שלנו, והחור הסתום הזה מחסר עבורי את החסר – במקום לשים אליו לב, אני מסיח את דעתי ממנו, כמו בייגל שמפחד מהחור שלו בבעתה.

בסמינר 10 על החרדה, לאקאן טוען שהחרדה לא מופיעה כפי שמקובל לחשוב – כאשר חסר לנו משהו, אלא מ׳היעדר-מקום-עבור-החוסר׳, ״manque du manque״: כאשר אין עבורנו מקום בו יכול להתקיים חוסר. כשתודעתנו מלאה לגמרי בגירויים, זה לא נחווה כהקלה, אלא בדיוק המקום בו נחנקת התשוקה שלנו, ושמה שהיה אמור להישאר כמשאלה, כאיווי, הופך למועקה שלא ניתן להיפטר ממנה. זהו בדיוק המנגנון שפועל כאשר אני סותם כל רגע ריק בשנייה שהוא נפער: אני לא ׳פותר׳ את תחושת הריקנות, אלא מחסל את התנאי שמאפשר לי לרצות משהו – המרחב בו האיווי יכול בכלל להיוולד, כך שהפכתי למערכת סגורה בה לאיווי אין כלל מקום.

אם ככה, אני חושב שלפחות עכשיו, אני רוצה ללכת אל החור, אל השעמום האמיתי, לנסות לחפש אותו ולמצוא אותו, במקום רק להתלונן כמו שאני אוהב לעשות בדרך כלל – אני רוצה לעשות זאת לא רק כדי להתמודד עם הקושי שלי, ולא כדי לרפא את החור, אלא כדי לטפח אותו.

2. סירוב

את הדוגמאות שהעליתי קודם אפשר למיין ל-3 דרגות שונות. לשם כך, איעזר בהיידגר, ובאופן ספציפי ב״The Fundamental Concepts of Metaphysics״:  א) שעמום מדבר מסוים ב) שעמום בתוך מצב מסוים; ג) שעמום נטול מושא.

את הדרגה הראשונה אפשר לתאר כשעמום בזמן אמת ("Becoming Bored by Something" – §19–23): אני ממתין לאוטובוס בידיעה שכל מה שאני צריך לעשות הוא להעביר את הזמן, כך שהעולם עצמו כמו מעכב אותי בתכניות שלי – הוא שם עבורי מכשול של זמן, בצורה שאינה מותירה לי ברירה אלא לחכות ולרטון. את הזמן אני יכול למלא בגלילה בפיד, בפודקאסט, סודוקו, ספר, ובעצם כמעט באינסוף דרכים. המצב פשוט מסרב לתת לי עניין, וכל מה שעלי לעשות הוא לחכות.

הדרגה השנייה (“Being Bored with Something" – §24–28) קצת יותר חמקמקה, כשאני משועמם במצב מסוים אני לא תמיד אשים לב לזה – רק אחרי שאסיים סשן ארוך מדי בנינטנדו אבין כמה זה היה לי משעמם, ושהמסלול הזה ״במריו קארט״ יישאר בדיוק אותו דבר גם בפעם הבאה שאשחק בו. במקרה הזה לא בהכרח הרגשתי את השעמום אקטיבית תוך כדי הפעולה: הזמן עבר מהר, ולא ניסיתי להעביר אותו במחשבה אקטיבית – השעה 3 בלילה פשוט הגיעה, ולא רציתי שתגיע. השעמום הזה הוא עמוק יותר דווקא בגלל שאני לא מודע אליו בזמן אמת, ומלווה בתחושת האשמה המגיעה לאחריו על הזמן שאבד. תחושת האובדן והאדישות נופלת עלי בבת אחת, ככה שהישים (כמו המשחק ששיחקתי) לא נעלמים או מקבלים ערך שונה, הם עוד שם במלואם, אך הם מסרבים להציע לי כל דבר בעל ערך – כך שמה שמגיח אלי אינו השעמום מהמשחק (הרי ש׳היה כיף׳), אלא השעה 3 בלילה – רק השעון הוא שמזכיר לי שאבד לי משהו – רק אז נולדת התלונה.

הדרגה השלישית ("Profound Boredom as 'It Is Boring for One'" – §29–36) היא השעמום שאותו איני פוגש – הרגע הריק לפני השינה, הרגע שאמור להיות המשעמם ביותר, והוא כזה באופן מבני, אבל גם אותו אני סותם בחברי ההיסטוריון שמספר לי סיפור לפני השינה, שבאותו הזמן שמסיח את דעתי מההירדמות עצמה, הוא לא מספר לי מעשיות מומצאות כמו שאמא שלי סיפרה לי כל כך יפה, אלא סיפורים שמגוללים בתוכם זוועות, כאב, מוות. הזמן לפני השינה – שאמור היה להתמלא בפנטזיה או מחשבה אודות היום שהיה – נסתם בעובדות יבשות, ככה שלא רק השעמום נסתם, אלא גם המרחב הדמיוני עצמו.

אני רוצה להתעכב על הרגע הזה – הרגע בו אני מסרב להצטרף למעמסה האנושית שהיא לחכות לחלום – היידגר כותב ש- "All telling refusal is in itself a telling", ככה שכל סירוב מכיל בתוכו אמירה. על כן, עולה השאלה – מה הסירוב אומר? לפי היידגר, הסירוב ׳מודיע׳ על אפשרויות שלא מומשו עבורנו (ספציפית עבור ה-Dasein). הסירוב לא מצביע ישירות על אפשרויות אלה, אבל הוא קורא אליהן בעקיפין, באופן ריק ונטול-תוכן עליו ניתן להצביע (כמו שניתן להצביע על השעות שבוזבזו ב״מריו קארט״).

3. מיסוך

עכשיו, כשאני מגלה שהחבר ההיסטוריון הוא לא בריחה פשוטה כפי שהיה נדמה לי בהתחלה, אלא מהווה בעצם ׳התקרבות עקיפה׳ למושא, כל שאר הדברים איתם אני ממלא את היום שלי מקבלים צבע שונה – כולם ממסכים מרחק מהמציאות אותה אני חי – במקום ללמוד, החלטתי לנסוע במהירות עם דמויות מצוירות עד 3 בלילה; במקום לנצל את הזמן שאני מחכה לאוטובוס כדי לחשוב על יום ההולדת שהיה וחלף, על קשיים ועל דברים טובים שעברתי, אני מנצל אותו בגלילה אינסופית בפיד, ברגעים שכבר היו לאנשים שאני מכיר יותר ופחות, עם השיר שהם בחרו שהכי מתאים לסטורי הזה. ההיסטוריון לא מציל אותי מהשעמום – הוא מחליף לי אותו: המתנה לשינה נהיית המתנה לאוטובוס שיקח אותי לארץ החלומות, ועד אז עליי רק לרטון. הרי סיפור על האימפריה החיתית לא דורש ממני דבר, צריך רק להקשיב – לא להכיר.

כי המציאות צריכה מרחק, היא לא מותירה ברירה. אולי זה בכלל בריא לכלכלה הנפשית: אולי לכל אחד יש את הסף בו המים מגיעים עד קנה נשימתו, ועליו לרחף על כנפי דימויים, קרובים ורחוקים יותר מהמציאות. אם אוותר עליהם, אמצא עצמי שחי בין הקטבים של הריסת בניין לבין קריסה תחת יסודותיו, כמו רהיט שנשכח. השלב בו אני חושש מהשעמום יותר מכל רגע, ה׳ללכת-לישון׳, הוא השלב בו אני קורא לחברי ההיסטוריון – מחול כנפיו מצליח להשכיח ממני ידיעת מעלה-מטה, מציאות ובדיה, וכך אני נרדם.

אבל אולי ההיסטוריון מצביע לי בדיוק על הנקודה ממנה אני מתחמק, על הפעולה שאותה אני לא לוקח – ובאופן פרדוקסלי דווקא לשמוע על הפעולות שכבר נעשו, ככה שהיא מנגנת באופן מדויק על שרירי האשמה שלי, אך במרחק ממוסך מספיק שכמו אומר לי ״שן, חברי, תתנגד בחלום״.

אני מודע לכך שמבנה הקריאה הזה בעצמו מסוכן – הרי שגם היידגר השתמש בדיוק באותו מבנה קריאה כדי ׳להתעורר׳ ולהצטרף למפלגה הנאצית ב״נאום הרקטור״ (1933), קריאה שכזו הפונה אל ׳עם׳ או ׳ייעוד׳ מתחפשת להתעוררות. אך לעומתה, הקריאה האמיתית פונה אל אחר קונקרטי עם פנים קונקרטיות – אל ההומלס הספציפי שראיתי שרוע על המדרכה בדרך לבית הוריי, כ-200 מטר מאיכילוב. את פניו אני לא זוכר: הוא הפך לעובדה גיאוגרפית.

אבל בכל זאת, נותרת כאן שאלה: מה בשאלת הלאום, באלימות, ובזהות הדתית – שאלות מופשטות ורחוקות ממני – גורם להן להיות ממשיות וקרובות יותר מאשר האדם שנמצא מולי? אצל לאקאן והיידגר אני מוצא תשובות מאוד ׳א-היסטוריות׳, תשובות הקשורות במבנה הנפש בין אם כשלעצמה (בפנומנולוגיה של היידגר) או לפי כלכלת המאוויים הסטרוקטורלית (בפסיכואנליזה של לאקאן) – התשובות שלהם לא מסבירות לי למה דווקא אלה פולשות אלי, ולמה אני בוחר בהן – הן מסבירות לי את הפנטזיה שלי, את הסוף הטוב אותו אני רוצה לדמיין, אבל לא מדוע הן בכלל עולות.

4. חובות

״השעמום הוא ציפור-החלומות, הדוגרת על ביצת הניסיון. הרשרוש ביער הדפים מגרש אותה.״ (״המספר״, הרהורים ב׳, עמ׳ 183, ולטר בנימין, ת: ד. זינגר)

אצל בנימין, השעמום לא רק ׳חושף׳ משהו כמו אצל היידגר – השעמום הוא כוח יצרני: זמן ריק ממושך הוא התנאי שבו חוויה יכולה בכלל להתגבש. המרחב שמאפשר לאיווי להיוולד הוא גם המרחב בו החוויה יכולה להיאסף – אף על פי שמדובר בדברים שונים, הם דורשים את אותו הריק.

החוויה המקוטעת, כמו הגלילה באינסטגרם, המשחק בנינטנדו, ושאר המאפיינים המודרניים לא רק גונבים מאיתנו את חוויית השעמום, אלא אפילו הופכים את החוויה עצמה לבלתי-ניתנת-לסיפור: איך אני יכול להסביר כמה נהניתי באותו הרגע, חוץ מהמילה המשעממת ״כיף״? איך אני יכול להסביר כמה כאב לי לקרוא חדשות, חוץ מהמילה הקטנה-מדי ״נורא״? חוב שאיני יכול לספר עליו הוא חוב שאיני יכול לפרוע.

האלימות, הקריסה, הזהות הדתית שלי – לא פולשות אלי באקראי, אני בוחר בהן מכיוון שהן החובות שעוד לא פרעתי: אלו הפנים שלא הסתכלתי בהן, הכותרות שרעדו ולא נפתחו, השעות שהגיעו בלי שרציתי. כל אלה עוד דורשים ממני הכרה – שאדע לספר אותם. אני חי ׳קרוב׳ מאוד אליהן, והן משיקות לי בכל רגע בו אני חי – הן ׳מהבהבות׳ כמו נוריות בצג הרכב. עיגולי הסטורי הצבעוניים, משחקים שמעלים את קצב הלב, וכותרות יוטיוב מפוצצות הם הרשרוש ביער הדפים. השעמום שאליו אני בורח, והתלונה שמנסה לנתק אותי מהמציאות, הם הביטוי שלי לבריחה מההיסטוריה עצמה, ולא רק בריחה מעצמי: המקומות מהם אני בורח הם בדיוק המקומות בהם אני מוצא את עצמי.