~
בימים שעישנתי סיגריות יכלתי לעקוב אחר מספר השאיפות והנשיפות שביצעתי ביום. לתוך. לחוץ. לתוך. לחוץ. לתוך. לחוץ. לתוך ושחרור אחד גדול לתוך הכלום שהרכיב אז את שגרת יומי. הדי הנשיפות התעגלו מעלה לאוויר והתאחדו עם פרפרי העש שהתגלו לעת ערב.
מאז שאני לא מעשנת, הזכרונות שלי מבוששים לבוא. ואיתם הכאבים.
אני צועדת ברגל וסוטה באחת הפניות שמאלה אל הבניין שלי שחזיתו אינה מסגירה את תפקודו הנוכחי. דלת צדדית נשארה פתוחה קמעה ואני נכנסת ברגל שמאל אל תוך המסדרון הצר. הבזקי הפלורסנט הולמים בראשי ואני ממהרת להיכנס לחלל שמעבר לדלת.
העשן מסתלסל מפתח המנעול בדלת הדירה ואדים ממלאים את ריאותיי. פתאום כמתוך הרגל אני סופרת שוב; לתוך. לחוץ. לתוך. לחוץ. לתוך. לחוץ. לתוך.. אני כמו משום מקום נשנקת כאילו שאפתי את הדי הסיגריה עמוק מדי ומהר מדי לתוך ריאותיי.
Flowers are the things we know
Secrets are the things we grow
Learn from us very much
Look at us, but do not touch
…שמה של הזמרת ששכחתי התגלגל על לשוני עד שנמוג בדמיונותי.
~
בימים שעישנתי סיגריות עמדה כדרך קבע מאפרה כבדה שירשתי מסבי על קצה המיטה. הייתי לא פעם נרדמת עם בדל הסיגריה שעדיין דולק בין אצבעותיי. ידעתי אז מה וכמה יעלה לי הוידוי שהתוודתי אל מול הקהל.
(תגיד בבקשה שוב את מה שאמרת, לא ברור לי כרגע מה הטון של דבריך, אם רציני או מתבדח.)
אני במרפסת עם ז׳אק מביטים כל אחד אל עבר עתיד ריק משלו.
המדיח הנסתר שלי היה מודיע על סיום פעולתו בטפיחה קלה, בעקבותיה אדים חמים הסתלסלו מעלה והתערבבו עם ….
אני מוציאה את הכוסות.
ז׳אק היה מחייך אלי את חיוכו הנודע, אני כמובן לא זוכרת את המילים שאמר לי לאחר מכן, שנדמו נלעגות בעיני מאחר ולא היה בהן טעם של אמת. מאז שנשבר ביננו החוזה. אני קמה וצועדת מהסלון למטבח, חוזרת לספה. מתחרטת וקמה, בודקת את המנעולים בדלת. חוזרת לספה, קמה, הולכת למטבח. זהו ריקוד קבוע שאני מבצעת:
הדלת, האמבטיה, הכיור במטבח, הקומקום, האור הגדול, האור הקטן, המתג החשמלי בחלון הגדול בסלון, המתג החשמלי בחלון הקטן במטבח, שוב הדלת, המפתחות, השולחן, הכסאות שמסביבו. שוב שקעתי לכתיבה, וכמו הקצתי מחלום, הגרביים שלי היו ספוגות זיעה.
~
כל יום שבת, והיום אינו שונה ממנו בתכלית, אני מתיישבת לסדר את הכדורים לשבוע הקרוב. קופסאות על גבי קופסאות, ממספרת אותם;
אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע,
ושוב
אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע,
וסוג שלישי של כדור,
אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע,
וכדורי הלילה שאינני נרדמת בלעדיהם,
אחת שתיים שלוש ארבע חמש שש שבע,
הכדורים נחצים לשניים, אותם אני מניחה בתאי החלוקה בקופסא הכחולה, בה כתוביות הבוקר, צהריים, ערב, לילה הטשטשו זה מכבר.
אני חייבת לעקוב, אולי לקחתי אולי לא…
הלילה יורד, אני מחליטה ללכת לישון. מעל ראשי מתפשט כמו סרטן טחב ירוק, עם כל נשימה שלי הוא גדל ואני אומרת לעצמי שלפחות אינני לבד יותר. אני יורדת מהמיטה, רק הפעם, אני אומרת לעצמי, אבדוק רק ליתר ביטחון, למקרה שנשכחה מעליי משימת ההגנה הבלעדית. אני בודקת שצרור המפתחות מונח על השולחן כפי שהנחתי אותו בפעם האחרונה. כן, דבר לא השתנה, הם שם, באותו המנח. אני חוזרת למיטה ומניחה את הראש, שומעת רחש, מסתובבת, שמעתי משהו מחור המנעול שבדלת, אני בטוחה שהוא סובב. אם אקום ממיטתי הפולש/הצל ידע שאני פה ויגלוש לעברי במהירות. אני אוזרת אומץ לקום, לגשת אל הדלת ולבדוק. שלושת המנעולים אכן היו נעולים. אני עוברת עליהם בידי, לוודא את נעילתם. אני מרגישה שאני צריכה לכתוב משהו. אני מתכוונת לכל מה שאני כותבת. הכל אמת. לא לפתח אשליות שאני מעבר לדבר הזה… צעד אחד על השטיח, ועוד אחד חזרה למיטה. אני נושמת, לתוך. לחוץ. לתוך. לחוץ. לתוך. לחוץ. לתוך. לחוץ. לתוך. לחוץ…
החלונות אטומים לגמרי למקרה שמישהו ייכנס בעדם. ואולי אמות מגז שידלוף, שאינני מודעת אליו. אני נופלת לשינה, העפעפיים כמו חלונות נפתחים ונסגרים באחת, ואני מנסה שלא להירדם. להחזיק את עצמי מעבר לכדור. הרי שאם אשן, אהיה חשופה לכל מה שמתרחש וזומם להפיל אותי סופית. כבר לילה ונדמה שנקלעתי למלכודת אותה הכינו במיוחד עבורי. מי מלבד ז׳אק ידע על מצבי? איך זה ייתכן שרגליי הוליכו אותי אל מקום זה, בו אין במה להאחז מלבד הגירודים שפוצעים את כפות ידי. האותיות מתפתלות, מגדלות את עצמן לפיתוחי עץ שאינני מזהה כשלי.
השירים הם אותם שירים שכבר נהפכו להמנון המצוקה הבלעדי שלי.
+ נשיר ונמות +
נדע בעל פה את הכאב האוניברסלי המנוכר של התהום הזה. התריסים החשמליים נתקעים…… מנח השינה שלי הוא תלוי – מה התנוחה שתאפשר לי לברוח במהירות הגדולה ביותר. מעולם לא שקעתי בשינה לפי התנוחה שהגוף רצה, אלא לפי מה שאימנתי אותו.
~
אתמול היה יום טוב, הוא לא מרמז לי דבר על יום המחר. המבט שלי תמיד יופנה שוב בפעם אחת אחרונה לוודא שהסדר על כנו. אני יודעת כעת שמה שבנה אותי יכול גם לגמור עליי, להפיל עליי את הקץ. איך אני מתמודדת עם כך. זהו פרויקט חיי. לייצר את ההגנות כי הן לא קיימות.
*Some Velvet Morning, Nancy Sinatra & Lee Hazlewood 1967
מיטל אבירם, 2025
