האם העולם משתנה? ליד המיטה שלי יש תיק למקרי חירום. כשאני הולך לישון אני שואל את עצמי אם אקום מהשעון המעורר או מהצליל מעורר האימה של האזעקה.

כששורות אלה נכתבות, מרחפת מעל התודעה עננת מלחמה. כל מי שאני מכיר חי את זה איכשהו. יש שיאמרו שהמציאות האנושית כולה מוגדרת לפי מידת האלימות התקופתית שלה — כפי שתיאר ולטר בנימין בחיבורו על מלאך ההיסטוריה, הנסחף קדימה עם משק כנפיו על פני רצף הזמן, מביט לאחור, אל הזוועות וההרס הנערמים בערימה הולכת וגדלה אחריו.

"העולם הישן הזה אולי לא ישתנה לעולם מאיך שהוא היה. וכל דרכי המלחמה לא יוכלו לשנות אותו חזרה" (The Dolphins, 1966, Fred Neil).

האנושות — רצף הפרטים שאנחנו, מה נותר לנו לעשות בתוך כל זה? פרד ניל, כך נדמה, בחר בדולפינים. או לפחות חזה לעצמו את הבחירה הזו, בשירו הידוע והיפה The Dolphins.

1936, פלורידה, מגיח העולל פרד ניל. ים, שמש כמעט טרופית, שיא של משבר כלכלי וחברתי בארצות הברית. בשנות העשרים לחייו כבר היה לדמות דומיננטית בחבורות המוזיקליות שהתכנסו בניו יורק והשפיע על דורות של מוזיקאים: החל מבני דורו בלב סצנת הפולק של גריניץ' וילג' בניו יורק — קארן דלטון, בוב דילן, טים הארדין, דייב ואן רונק וג'ואן באאז — ועד לדורות שאחריהם: טים באקלי, גרהאם פרסונס ואפילו ניק קייב. ולמרות זאת, הוא עצמו נותר דמות אניגמטית, כמעט אלמונית ביחס להשפעתו העצומה. ניל הגיח לחפש משהו והמשיך הלאה. דילן מספר עליו באוטוביוגרפיה שלו: כשהגיע לגריניץ' וילג' המליצו לו לחפש את פרד ניל כדי למצוא הופעות — ואכן, השניים אף הופיעו יחד. קארן דלטון, חברתו הקרובה, ביצעה כמה מהשירים היפים ביותר שלו. שירים אחרים שלו בוצעו בידי אמנים כמו רוי אורביסון וקנד היט, בתקופה שבה עבד גם ככותב שירים לאחרים.

הרעיון המכונן של הסצנה שבה צמח היה חיבור לעממיות ולמעמד הפועלים, עם יסודות סוציאליסטיים ברורים: שירים על איגודי עובדים, שוויון, זכויות אדם ודאגה לאחר. רבים מהשירים היו גרסאות שונות לשירי עם, עתיקים וחדשים גם יחד. הסצנה הזו הייתה חלק מהחיפוש אחר אמריקה והאמריקאיות, הבסיס, היסודות הערכיים והעממיים של האומה. היא גם הושפעה עמוקות מדמויות כמו לד בלי (Lead Belly), וודי גאת'רי (Woody Gutherie) וחבריהם, וגם מהקלטות השדה של אנתרופולוגים-מוזיקליים כדוגמת אלן לומקס (Alan Lomax)— הקלטות של אמני בלוז שחורים בדרום ארצות הברית, שלרוב לא זכו לתמלוגים הוגנים. בממואר של דייב ואן רונק הוא מתאר את הפולק בגריניץ' ויליג' כחלק מהתנועה הפוליטית והסוציאליסטית לשינוי. חלק מהדברים מורגשים גם בכתיבה של פרד ובהתייחסות שלו לשירים האלה, תחילת תנודת הנפש לשינוי העולם ששלחה את פרד ניל לחפש.

סביר להניח שאתם מכירים את פרד ניל גם אם אינכם יודעים שאתם מכירים אותו. אחד משיריו המפורסמים ביותר, Everybody’s Talkin' (1966), הוא שיר הנושא של הסרט הנפלא "קאובוי של חצות" (ג'ון שלזינגר, 1969). יוצרי הסרט השתמשו בגרסה הקאנטרית-קלילה של הארי נילסון (אמן חשוב בפני עצמו) שהיא גרסה אירונית יותר, פסיכדלית פחות, המתאימה יותר לסרט. הגרסה הזו גם מפורסמת בהרבה מזו של ניל.

"כולם מדברים עליי, אני לא שומע מילה ממה שהם אומרים — רק את ההדים של התודעה שלי" (Everybody's Talkin', 1966).

באמת נראה שכולם דיברו על פרד ניל ובאמת נשמע מעדויות הקולגות והחברים שלו שהוא לא התעניין בכלל באגו, במוניטין. יש שמספרים שהוא סירב לעלות על הבמה בהופעה האחרונה של The Band ,אותה הופעה מדהימה שתועדה בסרט "הוואלס האחרון" של סקורסזה. הופעה עתירת מוזיקאים ואורחים. הוא כנראה בכלל לא אהב להופיע. הבליח בעולם המוזיקה ונעלם לחפש דולפינים.

פרד ניל שילב קול בריטון שרמנטי, עמוק ומהדהד עם נגינת גיטרת 12 מיתרים ושר שירים בעגמומיות כדי ליצור תמהיל מוזיקלי חד-פעמי, אפל ומכשף. באווירה קודרת, לעיתים מנחמת, לעיתים משעשעת, ועיבודי פולק פסיכדליים קמעה שהותירו חותם עמוק. פרד ניל שר על מחשבות אקזיסטנציאליסטיות, בלוז, אהבה ושאלות חיים עמוקות.

בשיר Blues On The Ceiling (1965) מתאר ניל (ויש גרסה יפה מאד גם של חברתו הקרובה קארן דלטון), בפשטות הישירה האופיינית לבלוז – איך הכאב הקיומי הזה קשה כל כך שהוא כבר הוזה אותו כחלק מהבית שבו הוא חי, מהעולם בחוץ. דיסאוריינטציה. תיאור מחריד כמעט של חוויית חוסר אונים. אפילו את המילה "אהבה" הוא לא מצליח לספור (Love is just a dirty five letter word to me).

באותו אלבום, מורגשים עוד צדדים של ניל: יש ביצוע יפהפה של שיר העם המסורתי The Water Is Wide, נוגע ללב ומעניין בעיבוד הפשוט שלו. ועוד שיר, המחובר למוטיב הסודות של ניל (כמו למשל הביצוע שלו לשיר של אליזבת' קוטן – I’ve Got A Secret, 1966): Other Side To This Life – שיר גרובי, עדיין באווירת הבלוז ובו מתוודה פרד על הסוד שלו: אין לו מושג לאן הוא הולך או מי הוא יהיה. העולם גם הוא בבלגן, הנפש משוטטת. ניל אפילו עורג להפליג למפרץ מקסיקו (היום מפרץ אמריקה…) אולי לחפש כמה יונקים ימיים. עוד צד, צל, של פרד ניל.

הפילוסוף הסטואי אפיקטטוס טוען בתחילת הספר המאגד את אמרותיו "המדריך" (הוצאת נהר) שאדם צריך להבחין בין מה שבשליטתו ומה שלא בשליטתו – ולא לבלבל ביניהם. אני קורא את השורות האלו ותוהה אם זה מסיר מאיתנו את האחריות. האם כך? היכן תם תחום האחריות שלנו על העולם, אם נרצה שהוא כן, איכשהו, ישתנה? אם בחירותיי הן בשליטתי (כמו טענתו של סארטר על כך שהאדם נידון להיות חופשי) – האם להסתפק בלארוז תיק חירום? לנסות לשנות? 60 שנה עברו מאז שר פרד ניל את ההרהור המיסטי בדבר שינוי העולם. נותר להמשיך לתהות ולהמשיך לנסות. "כל שאני יודע הוא ששלום יבוא כשכל השנאה תעלם".

פרד ניל הוא סך כל צדדיו (Othe Side To This Life), אלה שניתן לראות ואלה שלא. הפולק העממי, הרדיקלי, הבלוז הקיומי, הרוק הפסיכדלי, המילים, האנשים סביבו, קול הבריטון, גיטרת 12 המיתרים ומתחת להכל – אותו ים שחור ועמוק.

לאחר 4 אלבומי אולפן, פרד ניל החל להיעלם בהדרגה מעולם המוזיקה. הוא הקדיש את שארית חייו להצלת דולפינים והגנה על סביבתם, פרש לביתו בפלורידה, ונפטר בשנת ב7 ליולי, 2001.

אם היה עוד חי, היה ניל חוגג ב־16 למרץ השנה את יום הולדתו ה־90. אחרי מותו של פרד ניל, האם נפסיק אי פעם לנסות לשנות את העולם העייף הזה בדרכי המלחמה?

If I should leave you
Try to remember the good times
Warm days filled with sunshine
And just a little bit of rain