אחת מתרומותיו החשובות של מרקס להגות הסוציאליסטית היא תכנית השינוי הכלכלי שהוא מציע לחברה הקפיטליסטית המתועשת, ויסודות הניתוח התיאורטי העומדים מאחוריה. אלא שלפני הצגת תכנית זו יש צורך בהבחנה חשובה, לפחות עבור הקוראת שהיכרותה עם מרקס מתווכת דרך מאה וחמישים שנות פרשנות שלו.
עוד ב־1890, שבע שנים לאחר מותו של מרקס, כתב אנגלס לידידו הכלכלן קונרד שמידט, כי למרקס ׳ידידים׳ מסוכנים רבים. הכוונה הייתה לתגובתו של מרקס להגותם של ה׳מרקסיסטים׳ הצרפתים שהופיעה לקראת סוף ימיו: ״אני יודע רק שאינני מרקסיסט״, אמר מרקס. בכך התכוון לפער שבין הגותו העצמאית, שאינה חוששת מביקורת עצמית ומשינוי, לבין ניכוסה על ידי ׳המרקסיזם׳ ככנסייה אידיאולוגית. לשם הבנת פער זה יש, ראשית, להבחין בין הכרה מעשית להכרה אידיאולוגית.
- הכרה מעשית והכרה אידיאולוגית
ישנן שתי גישות יסודיות שאדם נוקט כלפי מושא: הכרה והערכה. בהכרה, האדם מבקש לדעת מה מצוי, מהן העובדות, ושואף להתאים את המושג שיש לו מהמושא, למושא המתקיים באופן עצמאי. כך, למשל, יכול ביולוג כלואי פסטר לחקור את הפקת היין ולגלות בו חיידקים הגורמים להחמצתו. הגילוי מצא ביין רכיב שלא נחשב כחלק ממנו עד אותו הרגע, ובכך שינה את המושג שיש לנו אודות יין. בהערכה האדם נוקט עמדה בעד או נגד מושא: הוא מחייב אותו כרצוי או שולל אותו כבלתי־רצוי, אוהב או שונא אותו וכו׳. ייתכן, למשל, שפסטר שונא יין, ולכן כלל לא חשוב עבורו אם היין מוחמץ או בר־שתייה (זה לא סביר משום שהוא צרפתי), ומכאן שהחיידקים שגילה כלל לא ׳מזיזים׳ לו.
ההכרה המעשית היא סינתזה ׳נקייה׳ של הכרה והערכה: האדם מעריך מצב אפשרי כרצוי עבורו ולכן מעוניין להגשימו – לשם כך עליו להכיר את האמצעים שיש לנקוט בהם. להכרה המעשית צורך בשימור עצמאות ההכרה וההערכה – המצב הרצוי מוכר כלא-ממשי (לפני הגשמתו), אחרת לא היה צורך בפעולה שתגשים אותו; ועל ההכרה להיות מדויקת ככל האפשר, אחרת האמצעים שהיא תמליץ עליהם לא יהלמו את הפעולה. כך, היינן שמעוניין בייצור יין בעל חיי־מדף ארוכים צריך להכיר את תהליך הפסטור (שפיתח פסטר) ומכאן גם להכיר במציאות החיידקים שהתהליך מחסל.
ההכרה האידאולוגית, לעומתה, היא סינתזה ׳עכורה׳ בין הכרה והערכה: ה*.אדם מעוניין להכיר מצב רצוי כמצוי או הכרחי כדי להצדיקו, כדי למצוא נחמה וכו׳. להכרה האידאולוגית צורך בביטול עצמאות ההכרה וההערכה – המצב הרצוי מוכר כממשי או הכרחי בשל היותו רצוי, מה שמבטל את הצורך בפעולה שתגשים אותו; ועל ההכרה להתעוות לאור הרצוי כדי לאתר אותו במצוי גם כאשר הוא לא מצוי. כך, הערכת מצב־עניינים אפשרי כרצוי מובילה לשינוי בהכרת המצוי – כאילו הרצוי נובע בהכרח מהמצוי או כבר נמצא במובן מסוים במצוי, או כאילו עצם הקביעה מה רצוי והגשמתו אינם עניין של בחירה אלא אילוץ, ובכך הם ׳מצוי׳. כך, למשל, יטען היינן שלא שמע על תהליך הפסטור, כי יין חמוץ ממילא טעים יותר, ובכלל שקהל הלקוחות נעשה רגיש מדי – היין, תמיד, מצוין כפי שהוא. ההכרה האידיאולוגית, אפוא, מציגה את ההערכה כהכרה, כעובדה נייטרלית מבחינה ערכית. היא מעוותת הן את ההכרה, הן את הכרת הרצוי כנבדל מהמצוי, וכתוצאה מכך גם את אפקטיביות הגשמת הרצוי במצוי. מכאן, בעוד ההכרה המעשית מקדמת שינוי, ההכרה האידאולוגית, בפועל, מסכלת שינוי.
מחשבתו של מרקס, במיטבה, היא הכרה מעשית – היא תיאוריה המציעה כלים לניתוח המציאות הכלכלית, החברתית וההיסטורית ובכך מאפשרת לאתר בחברה המצויה את האמצעים לשינויה בכיוון רצוי: דמוקרטיזציה, קידום חירות אנושית ושוויון חברתי. אך כשאינה במיטבה, בניכוסה בידי כמה מאותם ׳ידידים מסוכנים׳ של מרקס, היא אידאולוגיה. היינו, היא הכרה מעוותת של המציאות החברתית לשם הצדקתה כרצויה – דוגמא לכך תהיה הגנה על המשטר הסובייטי. תכלית נוספת יכולה להיות הצדקת כישלונות בהשגת שינוי חברתי באמצעות הצגת השינוי כנובע ממילא מהמציאות החברתית – כמו הרעיון של הכרחיות המהפכה הסוציאליסטית בעתיד לא-מוגדר מתוך חוקיו של הקפיטליזם עצמו. מתודה נוספת תהיה הצדקת היעדים והמדיניות שהציבה הנהגת המפלגה המרקסיסטית כנובעים מ׳הכרח היסטורי׳ – ומכאן שלא ניתן לחלוק עליהם. מלבד ההכרה הלקויה, ומכאן גם חוסר האפקטיביות הפוליטית של המרקסיזם כאידיאולוגיה בקידום שינוי חברתי, תוצאה מעניינת במיוחד של האידיאולוגיה היא הסוואת מאבקים פוליטיים כמחלוקות תיאורטיות. כך, הוויכוח אינו על מה רוצים להשיג, אלא על מה ישנו.
- המרקסיזם כאידיאולוגיה
מגמה אידאולוגית זו אינה ייחודית למרקסיזם – כך למשל בדמוקרטיות יציבות רווחת הסברה כי המפלגות השונות שותפות לרצוי – הדאגה ל׳טובת המדינה׳ או ל׳אינטרס לאומי׳ לא־מוגדר, אך חלוקות על המצוי – האמצעים ההולמים להגשמתו. אך היא בולטת במיוחד במרקסיזם בשל ההילה ה׳מדעית׳ שלו, שרוב האידאולוגיות לא נהנות ממנה – הוא לא סתם ׳דיבור פוליטי׳ שגרתי, אלא תיאוריה חברתית-כלכלית מקיפה. כך, לדוגמא הנהגת מפלגה מרקסיסטית שתפסה את השלטון יכולה לטעון שמדיניותה נקבעת על ידי ׳חוקי ההיסטוריה׳ ומכאן הכרחיותה. את ה׳אינטרסים׳ וה׳חוקים׳ הללו מגלות הנהגות המפלגות בעזרת ׳הסוציאליזם המדעי׳ – מונח שנטבע בידי פרידריך אנגלס, שותפו של מרקס, לשם הנגדה בין תכניתם, כהכרה מעשית, לבין הסוציאליזם האוטופיסטי (שעוד נדון בו), אך שימש בדיעבד כאמצעי מרכזי להפיכת המרקסיזם לאידיאולוגיה (בניגוד לכוונת אנגלס).
יומרת האידיאולוגיה ל׳מדעיות׳, מונופול הנהגת המפלגה על ה׳תיאוריה׳ (בעצם האידיאולוגיה) והצגת מאבקים פוליטיים בתוך המפלגה על דרכה כמחלוקת על הכרת הדרך הקבועה־מראש, מקנות להנהגת המפלגות לגיטימציה לנקיטת יד קשה כלפי מתנגדים פנימיים. כך, למשל, בוויכוח במפלגה הבולשביקית על עתיד כלכלת ברית המועצות בסוף שנות העשרים טענו סטלין ואנשיו כי זניחת ה׳תכנית הכלכלית החדשה׳ – שעיקרה שליטה מדינתית בתשתיות, בבנקאות ובתעשיות מפתח לצד עידוד יוזמה חופשית בתחום החקלאות – היא ׳הכרח היסטורי׳, וכי יש להחליפה בשליטה הדוקה וכפויה בחקלאות. "יוזמה" זו, כזכור, שעלתה בחיי מיליונים. המתנגדים חלקו על הטענות הללו בעזרת התיאוריה המרקסית עצמה: כך, למשלֿ מרקסיסטים סובייטים כמו ניקולאי בוכארין שכללו את ניתוח הכלכלה הסובייטית והציגו את החלופות הריאליות למדיניות של סטלין. מחנה המתנגדים הואשם בכפירה ובסילוף ׳הסוציאליזם המדעי׳. המתנגדים, כמובן, לא הספיקו להפריך זאת, כל שכן להראות שאין מדובר במחלוקת תיאורטית על מטרה זהה אלא במאבק בין שני מחנות על מטרות מנוגדות. הדיון החופשי חוסל עם הדחתם מהמפלגה או שליחתם למחנות עבודה.
כך, ניכוס מחשבתו המעשית של מרקס בידי האידיאולוגיים המרקסיסטים הפך אותה לניגודה: הוא הקהה את עוקצה התיאורטי ורידד אותה לסכולסטיקה תפלה; בלם את האפשרות להציב יעדים מנוגדים ולהתווכח עליהם; ומכאן הפך אותה מכלי לשינוי חברתי לאמצעי לשימור היררכיות סמכותניות ובלימת דמוקרטיזציה.
כשמבררים מיהם המוטבים העיקריים מהניוון האידיאולוגי של מחשבת מרקס מגלים שותפות־אינטרס מפתיעה. מחד, כאמור, אלו הם חלק מ׳חסידיו׳ (המוצהרים) הסמכותניים של מרקס, שעם תפיסת הנהגת התנועה חשים זכאות לתבוע מונופול על פירוש משנתו. אך לצידם מרוויחים מכך האידיאולוגיים הליברלים של כלכלת השוק, שיריביהם המרקסיסטים הופכים לדחליל מדולדל ומחריד פוליטית שקל להתנגח בו. זאת ועוד, לאור הדומיננטיות של המרקסיזם במחשבה הסוציאליסטית בכלל, ניתן להטיח גם בהוגים סוציאליסטים לא־מרקסיסטיים Guilt by Association. כך למשל טען הכלכלן הימני פרידריך האייק כנגד הכלכלן ג׳ון מיינרד קיינס, אבי מדינת הרווחה במאה ה-20, שהביטוח הלאומי הוא הצעד הראשון בדרך לגולאג.
שותפות-אינטרסים זו מתחזקת, כפי שנראה במאמר הבא, לאור ניגוד שתי ההשקפות – הסוציאליזם הסמכותני והליברליזם הכלכלי – להצעתו האופרטיבית של מרקס למדיניות כלכלית סוציאליסטית, שבדומה ל׳תכנית הכלכלית החדשה׳ ולמחשבתו הכלכלית של קיינס לא שואפת להלאמה מיידית של המשק, אלא, כשלב ראשון, לכלכלה מעורבת שהמדינה מווסתת באמצעות שליטה במערכת הפיננסית ובתשתיות מפתח. התנגדות האידאולוגים המרקסיסטים ל״הגיון הניתוח הקיינסיאני״ ברוח זו, כותבת הכלכלנית המרקסיסטית ג׳ואן רובינסון, הוביל אותם ״לברית עם הנוכלים הפיננסיים שקיינס תקף״.
מכאן מאפשר הניוון האידאולוגי של המרקסיזם להציב דיכוטומיה כוזבת בין אלטרנטיבות לא-סימפטיות: כלכלת שוק מופקרת הנוטה למשברים כלכליים ופוליטיים, מחד, וכלכלת פיקוד ריכוזית, הנוטה לסטגנציה כלכלית לאורך זמן ולהזדקקות למדינת משטרה. מהלך זה זכה לרוח גבית מאז קריסת ברית המועצות ומחיקת תנועת הפועלים העולמית. מלבד מיעוט סטליניסטי שהמשיך לדבוק באידאולוגיה המרקסיסטית ובכך להצדיק את הדיכוטומיה הכוזבת, רוב המרקסיסטים והסוציאליסטים קיבלו, במובלע או במפורש, את זיהויו של מרקס עם הסוציאליזם הסמכותני, ולכן דחו את משנתו או דיללו אותה במידה ניכרת.
אלא לפני שנפנה לבירור הצעותיו המעשיות של מרקס ויסודותיהן התיאורטיים, יש לברר כיצד התאפשרה דיכוטומיה כוזבת זו. מדיוננו עד כה מובן כיצד קל לשמרה מרגע היווצרותה: ההגמוניה הסוציאליסטית-סמכותנית רודפת את מתנגדיה הפנימיים, וההגמוניה הליברלית מזהה מתנגדים אלו, כמו מתנגדיה שלה, עם ההגמוניה הסוציאליסטית-סמכותנית. גם את היווצרות ההגמוניה הליברלית ניתן להסביר. כפי שכתב מרקס באידאולוגיה הגרמנית, ״אותו מעמד שאמצעי-הייצור החומריים עומדים לרשותו – אף הפיקוח על היצירה הרוחנית מצוי בחזקתו״. אך כיצד נוצר התנאי השני לדיכוטומיה זו, כלומר הגמוניה סמכותנית במחנה הסוציאליסטי עצמו – מחנה שעד המאה ה-20 הצטיין בפלורליזם רעיוני? ודאי שמשברים חברתיים ופוליטיים (כמו קשייה של ברית המועצות הצעירה, עליית הפשיזם וכו׳) השפיעו גם על קורות תנועה זו, אך כדי להסביר שינוי קיצוני באופייה כמו זה שתואר לעיל, יש להצביע על סוכנים פוליטיים בעלי יוזמה שניצלו את המשברים כשעת־כושר לתפיסת עמדות ההנהגה.
- האוטופיזם
אלא שסוכנים אלו, ובעיקר האידאל הסמכותני שהנחה אותם, נהנים מנוכחות היסטורית ממושכת בקרב תנועת הפועלים, ואף בתנועות שחרור חברתי הקודמות לה. אידיאל זה הוא האידיאל האוטופי, וסוכניו הסמכותניים הם האוטופיסטים. מרקס ואנגלס, הקדישו חטיבה לביקורת הסוציאליזם האוטופיסטי ב׳מניפסט הקומוניסטי׳, אך יש לפרש מושג זה במשמעות רחבה יותר. בעוד תוכנן של האוטופיות החברתיות מסעיר את הדמיון ונוגע ללב, שלושה מאפיינים צורניים מרכזיים להן, קוסמים פחות: ראשית, פירושה המילולי של ׳אוטופיה׳ הוא ׳שום־מקום׳ (׳או־טופוס׳ ביוונית). האוטופיה מציעה סדר חברתי השונה בתכלית מהסדר הקיים ואף נראה בלתי אפשרי תחת התנאים הקיימים. אלא שאם האוטופיה היא תפאורה מצוינת לספרי פנטזיה, הרי שהיא מתכון לאסון כתכנית פוליטית. זו הרי נוגעת לתנאים הריאליים, וככל שהאוטופיה לא מאתרת בהם אפשרות ממשית לשינוי יחד עם קבוצה חברתית המעוניינת בו, היא נדונה לכישלון. לעתים, כמובן, הכישלון בהגשמת האוטופיה אינו תוצאה מצערת ומפתיעה אלא תוצאה צפויה של המדיניות, הנלקחת בחשבון – כך מדינאים יכולים לנטוש את מדיניותם המוצהרת לטובת מדיניותם האמיתית, ולהצהיר על הנטישה כ׳הכרח מצער׳. שנית, האוטופיה סטטית – היא מציעה סדר חברתי אידאלי המבוסס לרוב על ביטול הקניין הפרטי, שבהגדרה מייתר כל שינוי. ניתן לכנותה, לפיכך, שינוי שלאחריו אין כל שינוי. ומכאן, שלישית, ככל שהאוטופיה מוגשמת, היא לובשת בהכרח צורה של משטר דיכוי – עליה לחסום כל יוזמה לשינוי הסדר ׳האידאלי׳ שהושג. דיכוי לרוב אינו אפשרי בלא מדכא, ולכן מהסדר החברתי השוויוני ונעדר הקניין מוחרגים כעילית בירוקרטית שלטת יחידים מובחרים האמונים על אכיפתו, ׳לטובתם׳ של כל השאר.
מקורו המוכר של האידיאל האוטופי, אם לא בתנ"ך, אז לפחות ב״פוליטיאה״ של אפלטון. חיבור זה משרטט קווי יסוד לחברה הרמונית המאורגנת בהיררכיה נוקשה על ידי מלכים־פילוסופים. אלו שולטים מכוח הכרת אידאות היפה והטוב, בעזרת קורפוס מיתוסים הנרקחים להצדקת היררכיה זו ומעמד שומרים חסרי-רכוש הממשטר את האוכלוסיה העובדת. בחיבור ״אוטופיה״ (1516) של תומאס מורוס הבריטי, שגם טבע את המונח, מתוארת מדינה אבסולוטיסטית שהפקיעה לידיה כל רכוש שהוא, ומשתמשת באחזקותיה כדי לקבוע לתושביה את מקום מגוריהם, את שעות השינה שלהם, את לבושם, את השכלתם ואת משלח ידם. כמובן שסלונים פוליטיים אסורים, משום שהם יכולים לשמש לקנוניות, ומפגשים פוליטיים מורשים רק בימי הבחירות, כמו בחירת השליט, המכהן לכל חייו. למזלה של מדינת אוטופיה, ישנם אזרחים שלא מצייתים להנחיות המדינה, ואלו, בזכות תקנות העונשין, נעשים לעבדים האמונים על המלאכות הדוחות במיוחד.
כדי שלא נטעה לחשוב שחזונות אלה נותרו בבריטניה של הנרי השמיני, נזכיר גם את רב־המכר ״במבט לאחור״ (1888) של האוטופיסט האמריקאי אדוארד בלאמי. גם שם האומה היא המעסיק היחיד, המיישם ״לגבי בעיית העבודה את העיקרון של חובת שירות צבאי כללי״. המשמעת החמורה בצבא־התעשייה מבטיחה את יציבות הייצור, ושביתה נחשבת כמרד. ההמפקד אמנם עומד לבחירה, אך כמובן לא בידי העובדים שהוא אוסר עליהם לשבות, אלא על ידי נכבדי התעשייה – אנשי המעמד הבינוני. קשה שלא להבחין בדמיון אוטופיה זו לחזונו של טרוצקי על ״המיליטריזציה של העבודה״, כ״שיטה שאין להימנע ממנה בארגון העבודה״: אין להימנע מכיוון ש״אין הוא [האדם] רוצה לעבוד, אולם הארגון החברתי מניף עליו שוט ואונסו לכך״. דחף אידיאליסטי זה לא מוגבל לתחום הפילוסופי והספרותי, אלא, דווקא בחברה המודרנית, פרץ לזירה הפוליטית. כך, למשל, מתאר מרקס את חזונו של רובספייר, מנהיג המפלגה היעקובינית במהפכה הצרפתית: הוא תופס ״את העוני הרב והעושר הרב כמכשול להגשמת הדמוקרטיה הטהורה. משום כך הוא מבקש להנהיג הסתפקות במועט ספרטנית כללית״. הטרור היעקוביני שאף לשמר בכפייה סדר חברתי שהנסיבות החברתיות מערערות בהתמדה. היעקובינים, יש לציין, היוו אידאל עבור מנהיגי הסוציאליזם האירופי במאה ה־19, ביניהם אוגוסט בלאנקי, מנהיגם של מסדרים קונספירטיביים שחתרו לתפיסת השלטון וביסוס ׳דיקטטורה מהפכנית׳.
מקורותיו של הדחף האוטופיסטי עמוקים: כבר אפלטון מרחיב את שלטון השכל המתכנן על הגוף העובד, או של בעל העבדים המורה על העבד המבצע, לזירה החברתית כולה – הפילוסופים החושבים מפקדים על היצרנים העמלים. רוח הקפיטליזם גיבתה דחף זה באתוס האינדיבידואליסטי של היזם, המצליח להקים אימפריה כלכלית בזכות חזון ותעוזה. בדומה, האוטופיסט הוא ׳יזם׳ המקים חברה מאפס ומפקד עליה לפי תכנית גאונית שרקח מוחו הקודח.
- מרקס ואנגלס נגד האוטופיזם, האוטופיזם נגד מרקס ואנגלס
פעילותו הפוליטית והעיונית של מרקס כוונה, במידה רבה, כנגד זרם אידאי ופוליטי זה. לאור התפתחויות תיאורטיות, ולאור התוועדותו לתנועת העבודה האנגלית במחצית המאה ה-19 – הגדולה והחזקה שבתנועות הפועלים עד אז – חתר מרקס למודרניזציה של התנועה הסוציאליסטית האירופית: ממסדרי סוד אליטיסטיים וחמושים השואפים לדיקטטורה מהפכנית, לתנועת המונים דמוקרטית השואפת להגבלת כלכלת השוק באמצעות רפורמות. כך, מבקרים בחריפות מרקס וממשיכי דרכו את שלושת רכיבי האוטופיזם שנדונו לעיל:
ראשית, את האידיאל שמקורו ב׳שום־מקום׳ מחליף מרקס בסובייקטים חברתיים ממשיים, בעלי צרכים ורצונות ממשיים. במניפסט הקומוניסטי מנגידים מרקס ואנגלס בין ״התארגנות חברתית מלאכותית שנרקחה במיוחד״ לבין ״התארגנותו ההדרגתית של הפרולטריון״.
שנית, את הסדר החברתי האידיאלי והסטטי מחליפים מרקס ואנגלס בחברה הפתוחה לתמורה ולחידוש. כך, כשנשאל אנגלס מהי מטרתם הסופית של הסוציאליסטים הגרמנים, השיב ״הרי אין לנו מטרה סופית, אנו אבולוציוניסטים. אין בכוונתנו להכתיב חוקים דפיניטיביים לאנושות״. מרקס, במאמר ׳מלחמת האזרחים בצרפת׳, קובע כי ״אין מעמד הפועלים חייב בהגשמת אידיאלים, עליו רק לשחרר אותם יסודות החברה החדשה שכבר נתפתחו בחיק החברה הבורגנית״.
שלישית, את האליטה הבירוקרטית המפקדת על החברה מבקש מרקס להחליף במשטר פדרטיבי וביזורי. כך, באותו החיבור, כשהוא מתאר את הקומונה הפריזאית – ממשל עצמי סוציאליסטי של פועלי פריז כ״נציגתם האמיתית של כל היסודות הבריאים בחברה הצרפתית״ (של כל היסודות, מאחר שלא הלאימה את כל הרכוש הפרטי), הוא מנגידה ל"צמיחתה הפרזיטית״ של הבירוקרטיה. את הבירוקרטיה הוא מתאר בתור ״שלטון מוציא־לפועל זה, על ארגונו הבירוקרטי והצבאי העצום, על מנגנון־המדינה המורכב מאוד והמלאכותי[…] יצור-טפיל עצום זה, המלפף כמו ברשת את כל גופה של החברה הצרפתית וסותם את כל נקבוביותיו״.
פעילותם הפוליטית והעיונית של מרקס ואנגלס אמנם הגבילה את תפוצתו של הזרם הסמכותני, אך לא סילקה אותו. הוא המשיך ליהנות מחסידים רבים במחנה הסוציאליסטי שחתרו להתגבר על המהפכה הדמוקרטית של מרקס. יסודות ממנו אף חלחלו לתנועה המרקסיסטית עצמה. מרקס וממשיכי דרכו נאלצו, אפוא, להמשיך במאבקם. ניקולאי בוכארין, ממנהיגי הבולשביקים ומיוזמי ה׳תכנית הכלכלית החדשה׳ הדגיש ניגוד זה בקבעו כי ״קומוניזם או סוציאליזם פרולטרי הוא קהילה קואופרטיבית עצומה[…] יש להבדילו[…]מ׳סוציאליזם׳ לכאורה קפיטליסטי מחזיק־עבדים בקנה מידה גדול״. ׳סוציאליזם׳ זה מקושר במישרין למסורת האוטופיסטית: ״כזה, דרך משל, היה הקומוניזם של אפלטון[…] קו האופי המכריע של שיטתו היה שארגון בעלי העבדים ינצל 'במשותף' ו'באורח חברי' את העבדים[…]אשר יוחזקו כבקר". ל׳סוציאליזם׳ דומה, ״הטיפו פרופסורים בורגניים מסוימים בשם ״סוציאליזם ממלכתי״[…]" בעיני בוכארין וחבריו, מדובר למעשה ב"קפיטליזם ממלכתי המבוסס על עבודת כפייה״. עם חיסולם של בוכארין ותומכיו על ידי מחנה סטלין, ניצח בברית המועצות ה׳סוציאליזם הממלכתי׳ של בעלי העבדים, שמרקס שאף לסלקו. מחנה זה ששורשיו עוד ב׳פוליטיאה׳ הצליח להכפיף את התנועה המרקסיסטית העולמית למרותו, תוך סירוס עוקצה התיאורטי והפוליטי ועיוותה לניגודה. כאידיאולוגיה, היא לא עיוותה רק את הכרת המציאות החברתית, אלא גם את הכרת רעיונותיו של מרקס. הפרדה זו בין מחשבתו המעשית של מרקס לבין האידיאולוגיה המרקסיסטית העומדת בשירות מתנגדיו הפוליטיים של מרקס, מכשירה את הקרקע לבחינת תכניתו הכלכלית־חברתית בלא דעות קדומות.
