הגעתי לפתיחת התערוכה "מקראה" בצהרי יום שישי העמוס, עליתי לקומה העליונה בגלריה גבעון. בחלל הלבן והניטרלי הוצבו שלושה מקרנים, כל אחד מהם פונה אל קיר אחר ומקרין טקסטים פרי עטה של היוצרת, שמתגוללים באופן שמזכיר קרדיטים בסוף סרט. מול כל הקרנה עמדו כסאות שעליהם ניתן לשבת ולקרוא. תפסתי לי כיסא מול המקרן הראשון וקראתי: הטקסטים הינם קטעי מחשבות, פילוסופיות על יהדות, על אהבה, על תקשורת בין אנשים, על כתיבה ועוד. אני קוראת יחסית איטית והתחושה הראשונית הייתה שהטקסט בורח ממני בעודי מנסה להעמיק בו – רוצה לקרוא משפט שוב ושוב אבל הוא ממשיך לרוץ עד שחומק ונעלם מבעד לגבולות המסך. כשהטקסט הראשון שקראתי חזר והופיע, נשארתי על הכיסא לסבב נוסף, כדי להצליח לא לפספס שום דבר. לאחר מכן קמתי והמשכתי למקרן הבא רק כדי לגלות שהוא למעשה מקרין את אותו הדבר, רק בתזמון מעט שונה.
הנוכחות בתוך התערוכה דרשה ממני להתרכז בכתוב. לא הייתה באמת אפשרות להסתכל עליו במבט חטוף משום שוויזואלית הוא היה מוצג בצורה שמקדשת אותו כטקסט ותו לא. הוא לא היה מסוגנן בצורה שמאפשרת להסיח את הדעת ממנו.
המחשבה הראשונה שעלתה לי היא שיש כאן ערבוב של מדיומים שמצד אחד הוא מתסכל ומצד שני מעורר עניין. שאלתי את עצמי: "מה מקומה של כתיבה בתוך גלריה או מוזיאון?". בזמן שישבתי מול המסך וקראתי, שמעתי בחצי אוזן את בעלת הגלריה פונה אל שני בחורים שהיו שם, כנראה אמנים, ואומרת להם: "אמנים אף פעם לא קוראים מספיק, אז הנה, הבאנו קצת טקסט לשטח שלכם כדי שתקראו סוף סוף". שני הבחורים עיקמו פנים למשמע הביקורת ולא נשארו לקרוא הרבה זמן. מצד אחד אפשר להבין אותם, הרי כשאת באה לתערוכה את מצפה לראות אמנות חזותית. את מצפה לראות אמנות שמתייחסת לחלל שבו היא נמצאת, שאפשר להסתכל בה על יצירה סטטית ולהתעמק בה, או לחוות משהו אור־קולי שמגרה את החושים. כאן, על פניו אין שימוש בחלל או התייחסות אליו, יש רק טקסט רץ, שחור על גבי לבן. אין אפילו סיבה שתסתובבי בתוך החלל כי המקרנים מקרינים את אותו הדבר, ויש סימן שאלה גדול בסוף השאלה: האם החוויה הזאת משרתת את התוכן? מצד שני – אטען בפני אותם שני בחורים שברחו חיש מהר – למה לא בעצם?
קריאה היא ברוב המקרים מאוד אישית. את קוראת ספר לבד עם עצמך וברוב המקרים הספר הוא שלך ובבעלותך. את יכולה לקרוא בקצב שלך, להפליג בדמיונות, לפרשן, לחזור על פסקה שוב ושוב, גם במשך עשרים דקות אם תרצי. מרחיקות הלכת אף יכתבו לעצמן הערות בצד הספר, או יסמנו דפים חשובים. כך נראה רוב הפעמים מדיום הקריאה – את צוללת אל תוך עולם של מחשבות ודימויים דמיוניים ומערבבת אותו עם מחשבותייך שלך. בתערוכה הזו צועדת לפתע חוויית הקריאה על חבל דק בין האישי לציבורי. אין לך שליטה על המהירות שבה הטקסט חולף על פנייך ואין לך יכולת לקחת את הטקסט איתך לשום מקום. הטקסט מתקיים כדבר זמני וחד פעמי, אך ורק בתוך חלל התערוכה. יכולת ההעמקה בו היא מוגבלת יותר ולדמיון יש פחות לאן להפליג. במדיום החזותי הרגיל את עומדת מול יצירה פיזית שעשויה מחומר כלשהו ומביטה בה. את יכולה להסתכל על הפרטים הוויזואליים, להתרשם מהטכניקה ולבחון את התחושות שעולות בך בזמן ההתבוננות. באמנות חזותית ישנה משמעות גדולה לשימוש בחומר הנבחר ולדרך שבה עובדים איתו – בין אם אלה צבעי שמן, חמר, גזרי נייר או מצלמה. לעומת זאת, ב"מקראה" החומר הוא האותיות, המילים, המשפטים, והם מוצגים בצורה הכי פשוטה שניתן לבחור בה: פונט Times New Roman, בגודל סטנדרטי ונוח לקריאה, שחור על גבי לבן. ללא הדגשות, ללא הנפשות. פשוט טקסט. כאמור, הוא מוצג בצורה שאינה מסיחה את הדעת מהתוכן שלו, ולכן כצופה את נמצאת על הגבול שבין התייחסות אליו כטקסט ספרותי השייך למדיום הקריאה, לבין צפייה בו כיצירת אמנות השייכת למדיום האמנות החזותית. "הדמיוני הוא הוודאות והסמלי הוא הספק", כותבת אורנה קסטל, וזה גורם לי לחשוב מה בתערוכה הזאת מעורר דמיון ומה כאן הוא סמל שמעורר ספק. לא הגעתי למסקנה חד משמעית.
יש משהו מסקרן בפלישת הטקסט לתוך המרחב המוזיאוני. זה נותן לו מקום של כבוד שלאו דווקא נתקלנו בו מקודם. הרי גם כתיבה היא אמנות. גם בטקסט ניתן להעמיק. הטקסטים עצמם המוצגים בתערוכה הינם מעוררי מחשבה ומסקרנים, ובו זמנית יש להם אופי מניפסטי באופן לגיטימי, לטעמי. לרגעים הרגשתי חסרת אונים מול הפסקאות הנגללות, מעין תחושה של חוסר תקשורת עם מה שאני עומדת מולו. אני קוראת מחשבה שאינה שלי ולא יכולה להגיב אליה. "אהבה היא לא כאב", משדרת לי הכותבת דרך המסך, ואני נותרת פרוקה מנשקי אל מול האמירה. מצד אחד אני רוצה לדבר עליה, מצד שני היא קביעה סופית. ומצד שלישי, הרבה פעמים כשאני מוצאת את עצמי מול יצירת אמנות חזותית במוזיאון, אני מקבלת תחושה דומה ואף חמורה יותר, שהאמן זרק עליי משהו מהעולם הפנימי שלו מבלי להתחשב בי. הטקסט מעמיד אותך בפני בחירה גורלית: האם להתמסר ולקרוא, או לא להיכנס לזה בכלל? אין כל כך אמצע, ויש בזה משהו נחמד. אחד הטקסטים שהכי תפסו את תשומת לבי היה על קומוניקציה:
"כשעונים או כשמוסרים אפשר לשפוך ערימת חול ואז הנמען יברור אותו בעמל וילך לאיבוד ויטעה ויחשוב שזה זהב אבל בסוף זה לא, זה לכלוך או עוד חול דבוק שבתוכו אולי ואולי לא גרגיר זהב. זו הקומוניקציה שמחברת אנשים; חוסר הבנה, כעסים, פנטזיות על אודות הנאמר."
אני חושבת שהתערוכה עצמה עוסקת במידה רבה במה שמתואר כאן. הצורה הזאת של העברת מסר היא גולמית ומינימליסטית, אבל דווקא זה מה שהופך אותה לפורצת דרך במובן מסוים. לא צריך קישוטים ויזואליים ואביזרים, וגם לא צריך תחושת בעלות על הטקסט. מספיקות העבודה הנדרשת כדי לכתוב משפט ראוי לקריאה, ותשומת הלב הנדרשת כדי לקרוא אותו ולחשוב עליו ברגע נתון.
—-
התערוכה "מקראה" מוצגת בגלריה גבעון עד ה-22.11
שני-חמישי בשעות 11:00-16:00
שישי ושבת בשעות 11:00-14:00
רח' גורדון 35, תל אביב
