מתעורר בשמונה בבוקר, אל תוך הכעס המוחלט שתמיד מעיר אותי. מחשב צעדים בזהירות – לא לעצבן אותו, ושהוא לא יעצבן אותי. כואבות לי הברכיים מלישון באוטו הקטנטן הזה. אישה הפכה לכיכר לחם, בחלום. כל הזמן הייתי צריך ליווי. מנומנם ואגרסיבי, מיישר את הרגליים בישיבה של ילד, עוד חצי ישן בתוך עצמי. השמש באילת חזקה מאוד, עולה לאט מעל התכול אפור של הים העמוק הזה. אין פה שקט. יש פה בדידות.
עושה את הטעות של להיכנס לטלפון. מסתכל בווצאפ. בפייסבוק. סרטונים מצחיקים. אני אוהב לצחוק. אנשים עם מבטא סקוטי כבד עושים שטויות. שיכורים. למי יש כוח להיות שיכור.
אני רוצה לצאת מאילת. להתחיל לזגזג את המדבר. קודם צריך למלא דלק. וצריך הרבה פירות. חייב הרבה פירות. מעניין אם הפירות באילת טעימים. ברלין של לו ריד מתנגן ברקע. אכלתי אגוזי מלך. תכף נעשה סיבוב בים, ואז נחתוך מהעיר המפגרת הזו.
לא יודע למה אני כועס אפילו. אתמול בחושך נסעתי ליד המלונות, ליד חוף המעבדה, בראשי מתגלגלים כל אותם אחרי הצהריים. מה מזה היה לי כיף? בטח לקפוץ מהמזח אל הים האדום. יותר מזה אני לא זוכר, מלבד את השאיפה הטוטאלית להגנה – זה מה שעניין אותי. אולי זה מה שמעניין אותי עד היום. קפוא בתוך עצמי, מסודר, מאורגן, מחושב. מוריד את הקלפים בדיוק בזמן ולא שנייה לפני. אבל האמת שגם לא אכפת. כבר באמת לא אכפת לי להיפגע. זו רק פגיעה. זה רק כואב ומרגש ומרטיט ומחייה; לשחק את המשחק עם כל השחקנים פתוחים.
איך הייתה נראית ישראל אם היא הייתה מרשה לעצמה להיפגע? מורידה את הראש אל פני השטח? אולי היא לא הייתה קיימת יותר. אויביה היו ששים על הישות החלשה. מה זה להיפגע בכלל? מה מביא ליותר אובדן בחיי האדם – הפגיעות או הגאווה? מדינה שמדברת שפת מלחמה, הלא יענו לה בשפת מלחמה? לדמיין את ישראל פשוטת ידיים, כלי הנשק נמקים על הרצפה, החזה יורד מהחזה, יורד מהלב. קשה לדמיין את זה. בתמונה הזו אולי, ישראל יפה, וזקנה, ואפשר לראות בה את הזוהר המקורי.
עיניה של ישראל חומות או כחולות? כחולות. פיה פתוח קמעה, שואף אוויר מיקום אחר שאנחנו לא יכולים להבין או לראות. שיערותיה שואבות אנרגיה ממעמקי האדמה, הכוח שלה פועל בכל הארץ שהופכת מישורית תחת עיניה. היא חמה. אולי אפילו חרמנית; חרמנות שאין בה מיניות, רק הטירוף להשחית. על מי היא כל כך כועסת? על מה? כולם עשו בה כבשלהם. זה אכן מכעיס. מי הקשיב לה בפעם האחרונה? שאל? שמע? חיכה לתשובה? דחפנו את אלוהים לגור בתוכה עמוק בתוך האבן, וכידוע לכל האלוהים שלנו שונא נשים. רוצח נשים. הכנסנו את הרוצח אל תוך הגרגר שלה, אפילו לא רואים את הקיום שלה בפנים. זה מסכסך את התאים אל תוך עצמם. אלוהים והיא במלחמה; כל אחת מנסה להרטיט את החוט אל הרצון המקורי.
האם יש עדויות למי היא הייתה לפני? איפה אפשר למצוא את הרוח המקורית, הלא פגועה, השלמה בתוך הטבע? רוח מדבר, רוח הר, רוח שפלה, רוח צפון? בעבר בני האדם ידעו את מי לעבוד. אולי במערות הפרה-היסטוריות, בהן השתכן האדם בצאתו מאפריקה אפשר לראות סימנים. אני מנסה להרגיש את זה, וכועס. למה. אולי בגלל השבר הסורי אפריקני הזה, המלא במתח. אפריקה לא רוצה לפגוש את אסיה. אסיה שונאת את אפריקה.
ואולי זו עוצמה, עוצמה חסרת שיעור, שאין להכיל; עוצמה שאני מתרגם לכעס. אני מאוד פוחד מהעוצמה של ישראל. להרגיש אותה יכול לגרום לשיגעון. התדר כל כך עתיק עד שאי אפשר להניח עליו את עמוד השדרה. אולי המהפכה של ישראל עוד לא הגיעה, עוד לא התחילה. אולי כל המונותאיזם היה טעות, ובכלל יש לנו עוד מה לתת לעולם חוץ מכותרות שוברות לב ואכזריות; כמו חייל בדיל במלחמת עולם.
