האנרגיות ממהרות להכריע אותי. הנפש הסחופה הולכת ונסחפת, נמוגה אל תוך קליפות הבצל הסדוק שאני ממשיך לראות מכל עבר. כדור האור באגן מזעזע אותי במערבולת, לוקח את כל הקיום שלי, הרטט הבלתי ניתן להכלה נסתם מאחוריי פניי החתומות. כל הגוף שלי רוקד, כוחות מעולם אחר, התאים שלי שרים ביחד שיר בשפה שאני לא מבין. אני עושה כאילו אני נוהג, בזמן שאני נוהג, ומישור המדבר נפתח משני צידיי הכביש המרחף. אין לי שם. אין לי בית. אין לי חלום. אין לי ישות. יתד היקום נעוצה ישר בקודקוד ראשי ואני ממשיך להיות ולברוח. מגלה את עצמי דרך המחיקה המוחלטת. ואז מזכיר לעצמי שגם מזה צריך לשכוח. מי מזיז אותי עכשיו? שחקן של מי אני? איזו מלחמה קדושה הגעתי לכאן לשרת, ולמה עליי לעבור את המסע הזה.
גלגיליות האור מסרקות את שאריות גבי, חוליות שדרתיות משילות עצמן ברעד, כל ישותי מיטלטלת. ידעתי שאני בדרך לימים כאלה כבר לפני שנסעתי. המשכתי במדיטציה קדחתנית לחשוף את האור הפנימי ולשכוח את עצמי, עד שבקע ממני, חסר מילים. עברתי את גבולות גופי ויצאתי לעולם, נותן לשלוחתי להתפייס אל תוך הקיום. זיכרון מתוק. בכל זאת רציתי לנסוע, לא לשכב חסר אונים בתוך האינטנסיביות של התהליך.
החוויה הפנימית שאני הכי נהנה ממנה בשנים האחרונות היא החיוך הקטן שאני מחייך לעצמו. חיוך נצחי, רק שלי, בקושי חיוך אפילו, אבל בדיוק, שמי שמכיר אותי היטב מכיר אותו (לא, לא פניי הג׳וקר המוצאות תדיר). ואני מחייך אותו לעצמי עכשיו, מתחת להר המדברי, ליד הכניסה לקיבוץ סמר.
גם השער לקיבוץ סמר, וגם השער לנאות סמדר היו סגורים. לא ביקשתי מאף אחד להיכנס. מגיע להן השקט. בשחרות עשיתי סיבוב, מביט על זוג צובע את הבית, על מוסכניק מתקן מכונית בין המון מכוניות הרוסות, על חמור לבן ועל חמור חום אפור. שני כלבים קרם נבחו על הרכב בטירוף. מגרש הכדורסל היה נטוש וגם גן השעשועים (”שעשועים”). איש אחד חיכה לאוטובוס. וזה היה נראה לי מוזר כי הוא ממש נראה כמו איש שיש לו אוטו. גבר צעיר יצא מהבית לשים דברים במיחזורית. סימן לי את וי השלום עם היד. הרמתי את היד לשלום מהוסס. אני כל כך קשוח וקשה.
אחרי זה אכלתי גלידת יוגורט עיזים בפונדק נאות סמדר. חמוץ. טעים.
עוד יום ריק בעצם, כצפוי איכשהו. התזמור המוכר שלי עם עצמי, גלגלי שיניים מעץ, גלגלי שיניים מברזל. מבנים גדולים מאור שמתחילים לפעול. אותו שיר ישן שמתחזה לחדש, תוך כדי התבלות בלתי נלאית, בעודי חי.
זה מזכיר לי משפט של הלאו דזה, ׳איזהו המתבלה במלוא כוחו׳ – אני חושב שזה הניסוח (בתרגום דן דאור ויואב אריאלי). בראש שלי זה תמיד היה משפט חיובי. הרי מה יותר טוב מלהתבלות במלוא כוחך? אחרי זה הבנתי שהמשפט שם לשלילה.
המון ממני בנוי על הדאו. ישבתי עם הספרים האלה שנים, קורא שוב ושוב, משנן בראשי, מנסה להבין, מפנים. ספרים קשים ומדכאים. כוחו של המת והתנשאות שולטים בהם. הם מבקשים מהקורא לזרוק אותם הצידה, להשליך אותם בפאתי הדרך בסוף השימוש. הם נתנו לי המון – איך לזוז. איך להבין. איך לפעול מינימלית. משפט אחד שהתעלמתי ממנו היה ׳שוב והזקק אל האור׳ – כלומר בתוך המסע של הדאו אל הכלום, אל האין שממנו נולד היש, מה שהוא במידה מסוימת לפני האור וגם חסר אנרגיה (ועדיין מצויה בו כל האנרגיה), שוב והזקק אל האור. ושכחתי להיזקק אל האור. הלכתי אל החושך ונשמתי את החושך וחייתי את החושך. חיפשתי בחושך, עיוור, שולח ידיים קדימה, סובל. במידה מסוימת זה עבד לי. מצאתי כל כך הרבה בתוך החושך הזה. כל כך הרבה ממה שחשבתי שאבד.
בשנה האחרונה קצת נזכרתי לשוב ולהיזקק אל האור. פתאום נראה שבחושך הזה אין ממש. שיש שובל ברור של אור לעקוב אחריו, כמעט ידוע מראש; שיש דיוק פשוט לדברים, שרק צריך לרכוב עליו, ולהגיע. אני לגמרי רוכב. זו רכיבה כיפית למדי, מלאה ברוח. לא רע לי בחיים הלא ברורים האלה. יש לי זמן ויש לי מקום, ובעיקר יש בי אמת ברורה. גם בתוך סימן השאלה.
אני שואל את עצמי הרבה מה מסב לי סיפוק. יש לי הרבה תשובות, אבל בנסיעה הזו אני מבין שאולי כל התשובות נכונות. זה מפחיד אותי מבחינה כלכלית, אבל הי, זין על הכסף המחורבן. שיחנק מעצמו.
