עין בוקק. 20:15. קיה פיקנטו תפלה. שכורה. 104 fm. אם כבר נסיעה אל תוך המטריקס אז עד הסוף. ברדיו משוחררות החטופות הראשונות בעסקה. התקשורת מאוננת על הסבל, מתפלשת בו. כולם רוצים להיות חלק מהרגע הזה. גם אני. אני מרגיש בתוך האוטו את הפסיכוזה שהן מביאות איתן מהמנהרות; העולם האחר שמחכה לכולנו מתחת למעטה הכל כך עדין ופריך של העולם הבטוח והגאה שאנחנו מנסים לקיים.

יהודייה אחת = שלושים ערבים. סולם גזע עליו כולם מסכימים.

יהודי חי = מחבלים שרצחו הרבה אנשים.

יהודי מת = מחבלים שרצחו מעט אנשים.

אבל לא, זה לא הזמן לסוריאליזם. הכאב שלהן אמיתי. בלתי נתפס. אני חושב שאני מרגיש את הקצה של הרעד המטורף הזה, הבלתי אפשרי הזה; ועכשיו כל עם ישראל הולך לעטוף אותן, לנסות להפיג ולמוסס את תמצית הסבל לתוכו.

אבל כל אחד חי בגיהנום שלו, והן יחיו בגיהנום משלהן; גיהנום שמשתכפל בוִירוּסִיוּת כמעט בלתי ניתנת לעצירה, מחויב לשכפל ולשעתק את עצמו עד שיהיה לדמות החברה עצמה. לא. אבל זה לא הזמן. זה לא זמן הוירוס. זה הזמן שלהן, של האמת שלהן, של השבי שמזעזע את קירות התודעה, של הבלתי אפשריות של הקיום.

אני סב סביב זה, מרגיש שנוגע-לא-נוגע. קשה לכתוב את זה, יש בזה משהו מהמם. העוצמה שלהן לחיות דרך זה. אני רוצה לחבק אותן בנפשי, ולא מעז. אני ממש לא בטוח שהן רוצות חיבוק נפשי מזר כעת. אני לא בטוח שהן רוצות את עם ישראל.

אני בעצם שמאלני מתנשא. מאוד. עד סחי. חושב שאני יודע הכל, ומבין הכל, וחכם מכולם, ושיש לי פתרון. מגעיל. מבוצר בעירי תל אביב, הולך גאה ודמי דם השליט הלבן. נסעתי לים המלח דרך ירושלים על כביש תשעים. במחסום לצאת מהארץ שלהם (ששלנו) לארץ שלנו (ששלנו) לא עוצרים אותי לתשאול. ישר יודעים; הכל כתוב על הפנים.

אבל האמת היא שאין בי כעס. לא על עצמי ולא על אחרים. אני יוצא למסע בארץ ישראל לנסות להבין מי מתגוררים פה (אם זה בכלל אפשרי). כנראה שלא אכיר יותר מדי משיטוטי הקצר. בינתיים השדרנית מתחננת לשדרן השטח שיתן לה לשמוע את המסוק של החטופות נוחת מהגיהנום. למה זה מחליא אותי כל כך? אולי כי שום דבר לא השתנה בגיהנום? לא, הן באמת בחוץ. הן באמת בחוץ. עכשיו הן נשארות רק עם הגיהנום שממשיך לחיות בפנים, שימשיך לחיות בפנים, ולעולם לא ימות.

אני גם מתרגש בשביל החטופות. בשביל המשפחות. ועדיין לא יכול לשאת את המסיבה. לא יודע מה הייתי רוצה להרגיש. לא יודע מה הייתי רוצה שהחוויה הקולקטיבית תהיה // (אולי חוויה של שתיקה). אני לא יודע.

הן מחייכות מהמיניבוס. איך זה מרגיש לחייך את החיוך הזה? מלא בשוק, בלבול – הלב זז לכל הכיוונים? למה אני כל כך רוצה להבין? לחדור אל לב החוויה. בגלי צה"ל הכינו ג׳ינגל מיוחד לרגל הארוע. אחרי זה ראש לשכת עורכי הדין מנסה למכור לי עורכי דין משרתי מילואים. אולי זה זה. הרי כולם רוקדים על הדם; מנסים להרוויח נקודה קטנה, להרוויח איזו נקודה קטנה מהסיטואציה.

אולי זה יותר עמוק. מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר הוא קריעה של עולם המציאות. כל המילים במהדורות, כל ההפצצות מהאוויר, כל הניצחונות המוחלטים; כולם היו ניסיונות עקרים לתפור במהרה את העולם בחזרה לעולם שהיה. לא הפנמנו כלום. לא הבנו כלום. נפערה לפנינו באר הגיהנום המוחלט, ופחדנו להביט פנימה. החטופות גרו בבאר הזו. נשמו אותה. שתו אותה. הפכו אליה.

אנחנו מקבלים משלוח של הבשר החי מהעולם האחר. איך מתמודדים עם זה?

החברים שרים עכשיו למיניבוס של החטופות ׳עם ישראל חי׳. הם ממשיכים להוכיח את טענתי ברעיונות דלים לכסות את הפער.

עם השנים האמונה שלי בשתיקה רק מתחזקת. אני חושב שהגיע לחטופות שנקבל אותן בשתיקה. לא בשתיקה של אבל. בשתיקה של הקשבה והכלה; היכולת לקבל את השיר הקטן שהן בטח שרו לעצמן כל תקופת השבי, השיר הפרטי שהשאיר אותן בחיים, שלבטח ממשיך להיות מושר בלחש קטן. לתת להן לבוא אל מי שהן רוצות, לחבק כשהן רוצות. מקום לעצמן משלהן.

אבל עכשיו הן בשביו של עם ישראל, ועם ישראל יחליט מה יתנגן.