מה שכתוב כאן הוא חלק ממסורת שליוותה אותי במהלך לימודי תואר ראשון בספרות. בכל פעם שהתיישבתי לכתוב עבודה הייתי מתחילה מלכתוב טקסט לעצמי, כדי לארגן את המחשבות שלי. מה שהיה קורה תמיד, זה שהטקסט הפך להיות הסבר מפורט על למה לא צריך לכתוב את העבודה הזאת, למה היא סיוט, רעיון שהוא שעמום אסטרונומי, עילה לחרקירי וכו׳, עד שאני מתחילה להנות. הטקסטים האלה שמורים אצלי בדוקס תחת הכותרת ״רפש ____ (שם הקורס)״. מה שתקראו עכשיו הוא פסגת התסכול האקדמי שלי, הוא ה״רפש״ שהרגשתי שממצה הכי טוב את חוסר המשמעות שבכתיבת עבודה בתוך עידן פסיכוזה ועודף מידע. טקסט זה הינו מסמך סודי ביותר, ראו עצמכם שותפים לסוד ולפשע שבגילויו. הסיבה היחידה לפרסמו היא, ובכן, כי איש בכל מקרה לא ממש יקרא אותו, וגם כדי לפלוט החוצה רפש מיותר בשביל הסטודנטים והסטודנטיות בעבר בהווה ובעתיד, למען יזדהו ובל ירָאוּ – התסכול הוא מנת חלקנו ואנחנו נחייה איתו באהבה ובשלום!
חשוב לי לציין שנהניתי מאוד מהתואר הזה, שהאנשים שלימדו אותי, כולל בקורס המדובר כאן, אדירים בעיני, אבל, ויש אבל — התכנים שעולים מהטקסט הזה הם כאלה שסטודנטים רבים כמוני היו מרגישים, וצוחקים עליהם בקפיטריה. יכול להיות, ואני אומרת את זה בזהירות (ובשיא היהירות) שאפשר לראות דרך מה שכתוב כאן צורך חדש שעולה במדעי הרוח, אולי יש דרך אחרת לכתוב ולחשוב את הדיסציפלינה המדהימה והגוססת הזאת? ואולי כל זה רק החירפון הפרטי שלי?
אלגיות דואינו, אחת היצירות המכוננות של המשורר ריינר מריה רילקה, המציגה את שיא מעברו משירתו הרומנטית המוקדמת יותר אל התקופה הנקראת "פרוטומודרניסטית" בשירתו. זו שירה פילוסופית, אמנם עדיין לירית באפיה, אך שוברת מבנים מוכרים וחוקרת דימויים סבוכים של קיום אנושי ונסיון הפקת משמעות. אם ניתן בכלל לסווג את עיקר המשמעות ביצירה, תהיה זו בעצם שאלת מהות הקיום, עד כמה שהדבר נשמע פתטי. כל ניסיון לגשת ליצירה כזו מנקודת מבט אקדמית יהיה בהכרח חלקי, ואף יחטוא למהות היצירה והקריאה בה. שכן כל טענה על יצירה שמהותה היא, וכבן, המהות, תהיה בלתי מהותית בהכרח.
הבא נטען טענה בלתי מהותית על המהות הזאת!
אני יכולה לכתוב את זה רהוט:
בעבודה זו אחקור את מושג האהבה באלגיות דואינו תוך התייחסות לייצוגן של הדמויות הנשיות בו. ברצוני לבחון כיצד נטיות להסתגפות והתנגדות לאהבה ביצירה וכן תפיסת האהבה אצל רילקה כ"כיסוי" לאמת עמוקה יותר, שאיננה בקיום הגשמי, מושפעת מאידיאלים חברתיים של גבריות שהתכוננו בתקופתו.
אבל אני יכולה גם להגיד פשוט שרילקה לא נראה לי ידע ממש לאהוב, שאיך שהוא תופס אהבה זה כל כך סגפני, לא רואה את האחר, מאוד גברי ואפילו די נרקיסיסטי (אולי טיפה שוביניסטי,אבל כמעט שלא, בטח ביחס לתקופה). יש כמה בעיות בטענה שלי. האחת היא שהיא לא מעניינת. היצירה מעניינת דווקא, שווה לקרוא את היצירה, באמת! הטענה שלי, לעומת זאת, לא מעניינת. כי רילקה כתב מדהים, ומה אכפת לי מה ומי ואם הוא אהב, ואפילו אם הוא היה שוביניסט ונרקיסיסט, אז מה? גם סבא שלי היה. הבעיה השניה בטענה שלי זה שהיא מהותנית, עניין לא אהוד במיוחד בחוג למגדר ולא בשאר חוגי מדעי הרוח. גם עליי מהותניות היא לא אהודה. אבל גם לא אהודים עליי החיים בעולם בו שום דבר לא מהותי, ואין ניסיון להבין דברים שורשיים ומפוצצי מוח כמו נגיד – מה הקטע הזה של גבריות ונשיות אה?! יש שם איזה משהו! יש איזה עניין שם, יש איזה ה ב ד ל, שהוא, סלחו לי, מהותי. יש שני ארכיטיפים, מצבים של קיום, שמשפיעים על העולם! והם משפיעים גם על טרנסים והם משפיעים גם על טרנסיות ועל הומואים ועל לסביות ועל סטרייטים ועל חתולים גם כן. ולא כי אני חושבת שמגדר הוא מהותי ולא קונסטרוקט חברתי, זה פשוט שהוא חתיכת קונסטרוקט! כל כך קונסטרוקט שזה כמעט לא משנה שהוא קונסטרוקט. כמו אדם שהפך לפסיכופת מרוב שהתעללו בו בילדות, אפשר להבין שאם נחפש עמוק, תהיה לזה סיבה שאפשר לטפל בה, אבל בינתיים הוא פסיכופת, ויש משהו בגבריות (להבדיל אלפי הבדלות [או לא בהכרח אלפי, אבל לפחות מאות]) שהיא, מ נ ו ת ק ת קצתתתתת. האמת שאת זה דווקא מותר לי להגיד את זה בחוג למגדר. מותר לי לטעון טענה עם ניחוח מהותני בנוגע לגברים, כל עוד אני מוסיפה דיסקליימר שאומר:
"כוונתי איננה טיעון מהותני בנוגע לגברים ככלל, אלא בנוגע לאידיאל החברתי של ההגמוניה הפטריארכלית המשפיעה על גברים ומתנה את התנהגותם ויחסם לרגשותיהם".
אני יכולה גם לכתוב סתם, בשביל הכיף, "כל קשר בין הדמויות למציאות הוא מקרי", והוא אכן מקרי, כי אני חלילה לא אגיד שום דבר על רילקה עצמו, בשביל זה יש ב י ו ג ר פ י ם, להם מותר להכנס לג'וס רכילותי ולנסות להבין מי היה הבנאדם. אני יכולה לצטט אותם בקאז׳ואליות, ואז לעשות כאילו אני ממש ממש לא מדברת פה חלילה על האופי של הכותב, אלא טוענת טענה מאוד עניינית וחשובה.
אם אני רוצה להתעסק בכל זאת ברילקה האדם, יש לי רק האפשרות הבאה: להיכנס לו לעורק הראשי, כלומר, לעשות לו קריאה פסיכואנליטית, לגלות איך האמאמאמא שלו הייתה כוסית בעיניו, או כל ניתוח ספקולטיבי ופולשני אחר. זה בעצם אומר שאני מניחה שכל מה שרילקה כתב אי פעם היה בטעות, הוא לא ידע מה הוא עושה, יצא לו, ככה נפלט לו פרוידיאנית יצירה מכוננת על מהות הקיום האנושי. כי חלילה נגיד שמשוררים וסופרים יודעים משהו על הקיום. לא ולא, הם רק במקרה מתייחסים לתופעות שמזיזות את הקישקע של האנושות כבר אלפי שנים, זה רק סמפטום שיוצא להם בזמן שהם שוקדים על ניסוח מדוקדק של המחשבות שלהם. פרויד גילה הכל והשאר היסטריה. כל נסיון אחר לגעת בנבחי הנפש האנושית בצורה שסותרת אותו תהיה ״התנגדות״.
האופציה היותר טרנדית שלי תהיה לעשות "קריאה מאחה", פה ממש אני חוד החנית של האקדמיה, אני צעירה, אני חדשנית, אני נועזת. קריאה מאחה זה בעצם לקרוא את הטקסט, ואיכשהו לא לכפות עליו מחשבה חיצונית, זה בעצם פשוט לקרוא אותו… מה שאני, כמובן, עשיתי! אבל משום מה מניחים שאני מעוניינת לכתוב את מה שהרגשתי (סליחה, "את הפרשנות שלי"). משום מה מניחים שיש לי, באופן אישי, משהו להגיד על זה. אני אומרת דבר אחד – בואו נשב לקפה נדבר, יהיה מעניין. אתם יודעים מה לא מעניין? עבודה על נושא שולי בתוך ספר מכונן של עשרה שירים של רילקה, שבכלל לא עוסק באהבה, הוא קצת מתעסק בה, הוא בא להגיד משהו ממש מעניין דווקא, אבל לא! אני אבוא עם המבט הכל כך דור זין שלי, שלא יודע אפילו לחרוז, ואני אהיה כזה, ממממממ אתה ג ב ר נונונו!
איך אפשר לעשות בכלל קריאה מ א ח ה? אני לא יכולה לאחות את עצמי עם רילקה, אני לא יכולה לפשר בין דעתי לדעתו. יש את מה שהוא כתב ויש את מה שאני חשבתי, ולנצח הם יהיו נפרדים. בשביל לכתוב עבודות של עשרות עמודים על מה שהוא אמר אין לי ברירה אלא לאנוס את מה שהוא אמר עד שהוא יהפוך להראות כאילו הוא אמר מה שאני אמרתי. אבל כולנו נדע בסתר ליבנו שזה לא נכון ושרילקה אמר דברים מקסימים, חדשים, מעניינים, בזמן שאני אמרתי דברים על רילקה וניסיתי להוכיח שהוא עצמו אמר אותם.
קדימה ליה תתעשתי על עצמך, תהיי רצינית, נסיון נוסף, יש לך עוד אופציה, אפקט! תעשי מהלימון מה שעושים מלימון –
דווקא בשל הקושי לגשת ליצירה זו מצאתי לנכון להתייחס לאפקט הרגשי שעולה בקריאת היצירה מנקודת מבט נשית. פעמים רבות בכתיבת עבודות אקדמיות אני מוצאת שישנה ציפיה להסתיר את הסובייקט הקורא ומפרש תחת מעטה של טיעונים, נימוקים והפניות. אני מוצאת עצמי מתחבטת בשאלה זו, שכן הנכחתי כסובייקט קורא...
…לא מעניינת אף אחד!! גם לא אותי! גם היא נקודת מבט בלתי נסבלת, נרקסיסטית עד גיחוך!
אבל גם הניסיון להוכיח על פני עשרים עמודים, או יותר, את המחשבה הקטנטנה שהייתה לי לגבי יצירה שאקדמאים אמיתיים חקרו מכל כיוון, יצירה שלא ניסתה לעסוק בנושא האהבה והנשיות, ומנמקת את עצמה די ברהיטות, וכל מה שיש לעשות זה לקרוא אותה, ולהתרגש ממנה – גם היא, בלתי נסבלת בעיני.
והיא קצת יותר בלתי נסבלת, בין השאר גם כי היא דורשת יותר עבודה, אבל גם ובעיקר בגלל שהיא דורשת התעלמות מהיות מחשבתי קטנה ביחס ליצירה, והיותה לא קשורה ואף אנכרוניסטית. מה שעלי לעשות כעת זה למצוא טקסטים של אנשים שחשבו כמוני (זה יהיה קל כי כולם חשבו הכל), על היצירה הזאת או על יצירות אחרות, לצטט אותם, לכופף את מחשבתם שתתאים למחשבתי, לכופף את השירים כדי שיתאימו בצורה הרמטית לטענה שלי, תוך התעלמות מוחלטת מהעובדה שמדובר ב- ש י ר ה, ושאי אפשר באמת לצטט מתוכה חלק אחד בלי האחר. ובכך אהפוך את טענתי הפצפונת להר, ובדרך גם אשתכנע בצדקתה עד כלות, ואאבד כל קשר לכוונת המשורר ולחיבורי הרגשי אל השיר, בתואנה הטיפשית כי המחבר מת, בזמן שגם מי שטען שהוא מת, מת בעצמו, ועדיין אף אחד לא העז לחיות, או לכתוב, אחרת מאז.
כל הדבר הזה יכול היה להסתיים בשיחה. שיחה ארוכה של איזה שלוש שעות, אפילו עם רפרנסים לספרים אחרים ולביקורת והגות, אבל אנשים צריכים הצדקה לתארים שלהם (בעיקר אני). וזה לא שאני מאשימה את המרצים שלי במשהו, בזכותם אני יודעת את כל מה שכתוב כאן. אבל לכתוב זה לא לדבר. לכתוב זה לחקוק. לכתוב זה רק כשיש סיבה. ואם כבר לכתוב, אולי אפשר בניחותא? הרי אני עצמי ישבתי ושברתי את הראש על טקסטים של כל מיני פוסט-סטרוקטורליסטיים פוסטמודרניסטיים שכתבו איך שבא להם וניסיתי להבין מה הם רוצים. אולי אפשר לחשוב בלי להוכיח שמישהו כבר חשב מחשבה דומה בעבר? זה סתם לא מאפשר להגיע לאף מסקנה חוץ ממה שדומה למה שכבר חשבו. זה ספרות חבר'ה די מה העניין שלכם, זה לא אמיתי אתם יודעים? זה רק סיפור, בשביל מה הביבליוגרפיה למען השם???
הרי כל מי שיקרא את אלגיות דואינו מכריכה לכריכה, יגיד שאלגיות דואינו זה בעצם על הכל. זה על הבלתי ניתן להסבר במילים. זה על הניסיון הכושל שחוזר שוב ושוב – לתפוס את הקיום החמקמק בביצים, לקרוא לו בשמו, לקרוא לו שלך, להבין אותו על בוריו, למלל אותו ולמולל אותו ביד. יש ז'אנר כזה, בעיקר כלל אצל כל הצרפתים. יכולתי לכתוב עכשיו בקלות סמינר על אלגיות דואינו כ״בלתי-ניתן-להסבר-במילים״. אבל יש בעיה אחת: הרבה, אם לא בעצם ר ו ב השירה, היא בעצם על הבלתי-ניתן-להסבר-במילים. זה קטע כזה פרדוקסלי בשירה, כל העניין שלה זה שכותבים מילה שהיא ק ר ו ב ה ככה עוד מילימטר פיצפונצ'יק מהעניין, מהבלתי-ניתן-להסבר-במילים, אבל היא לא יכולה להיות באמת העניין. וכל הכיף זה לנסות לקלוע הכי קרוב. דמיינו את כל משוררי ההיסטוריה עומדים עם חצים ומשחקים קליעה למטרה (המנצח הוא מי שלקה הכי הרבה בנפשו). ומה שבעצם אפשר לעשות עם הבלתי-ניתן-להסבר-במילים, זה לא לנסות להסביר אותו במילים!!!!!!!!!!!! היחידים שמותר היה להם להסביר במילים את הבלתי-ניתן-להסבר-במילים, הם אלו שעלו על הקונספט. אלו שקלטו שיש את העניין הזה של ספרות שמנסה להסביר את הבלתי מוסבר. ל ה ם היה מותר, כי מישהו היה חייב להגיד שיש קטע כזה. אבל אחר כך, אחרי שכולם כבר קלטו שיש קטע כזה, וקראו ספרים וקלטו שיש שם איזה משהו שהם מרגישים, אבל אין לו מילים, והוא נקרא "הבלתי-ניתן-להסבר-במילים". אחרי כל זה – הייתי מצפה שיהיה שקט.
אבל, הנה לכם. הנה זה בא, מוכנים? (או יותר נכון, מוכן? המרצה המסכן שיצטרך לקרוא את זה)
אוניברסיטת תל אביב
הפקולטה למדעי הרוח ע"ש לסטר וסאלי אנטין
החוג לספרות
עבודת סמינר:
״בין אהבה למילה: דרכי גישה אל הנשגב אצל רילקה, ביאליק ויונה וולך בניתוח מגדרי״
תגובה אחת
מעולה!