בסוף שירות המילואים שלי טסתי למזרח. חבר טוב שקצת רצה להיות לי כגורו לטיול שאל אותי: "נו, כבר הבנת מה המטרה של המסע שלך?" גיחכתי, זה היה נראה לי יומרני וגם פשטני. השבתי לו שמטרת ה"מסע" שלי כרגע היא להשתחרר מהצורך במטרות. תשובה קצת יומרנית ומעצם זה פשטנית. אבל על אף הסלידה הראשונית, עם הזמן התעצבה בעיני רוחי ההבנה למה אני כמהה כשאני מטיילת, מה ה"מטרה" שלי. חיפשתי ממשות.

המלחמה פירקה את העקרונות שעליהם חשבתי שנשען העולם – הבנתי שהכול רלטיבי ושאין אמת אוניברסלית, על אף שממש רציתי שתהיה. אז חיפשתי אמיתות חדשות, של אנשים ותרבויות אחרות, לא כמטרה יישומית מוחלטת, אלא יותר כחקירה לשם חקירה, עם שאיפה אידאית למציאת השראה לאופן בו אני רוצה לתפוס את המציאות שלי.

תמיד אהבתי לצלם ותמיד עסקתי בזה. תמיד צילמתי בפילם פשוט כי זו המצלמה שהורי קנו לי – היפסטרים. תמיד התפיסה והזיכרון שלי היו בעיקר ויזואליים. כך שמובן היה שאטוס עם מצלמת הפילם הנאמנה שלי. בדרך שברתי אותה ועוד שתי מצלמות אחרות שקניתי, אבל לא על זה המשל.

המצלמה הייתה כלי להתבונן איתו על העולם, והפילם היה תרגיל בסבלנות ובעיבוד מחודש של תמונות ורגשות. בהתחלה צילמתי את מה שחשבתי שיפה, מעניין, מספר, מייצג. נמשכתי לאסתטיקה, לסבל ולעוני, עם המחשבה שאני רוצה לתעד את החיים עצמם. קיבלתי המון השראה ממרטין פאר, צלם בריטי בן זמננו שמתעד ללא ביקורתיות חברות שונות, בעיקר קפיטליסטיות וצרכניות. בהשראתו צילמתי גם את מה שהרגיש לי כתיירותי ומעושה – הרי זה חלק אינטגרלי מהחברה ומהמקום בו אני נמצאת.

אחר כך דימיתי את עצמי לאינדיאנה ג'ונס עם מצלמה. ניסיתי להרחיק ולהקצין – גם כי הסתקרנתי לגלות עד לאן אגיע, וגם כי הרגשתי מוגנת על ידי הצילום, שנתן לי לגיטימציה לצאת להרפתקאות משונות בחסות המשימה שהטלתי לי על עצמי. אנתרופולוגית-חוקרת, משתתפת בתצפית מתועדת.

אחרי בערך שנה פגשתי צלם צרפתי מזדקן בתאילנד. הוא לימד אותי עבודה בחדר חושך והדפסות צבע אנלוגיות. היינו מדברים המון – על פילוסופיה, על קבלה ובודהיזם, על פוליטיקה והיסטוריה. פעם אחת גם דיברנו על צילום: הוא דיבר על כך ש״יופי זה בולשיט״, שעלינו להסתכל על העולם כילדים. כשילד רואה פרפר הוא עוקב אחריו במבטו לא כי הוא חושב לעצמו "זה יפה", אלא פשוט כי הוא ילד, וזה פרפר שמשך את תשומת לבו.

אז שאלתי אותו למה הוא מצלם. הוא ענה לי שהוא לא יודע. הוא פשוט מצלם. ובגלל זה הוא מדפיס, כי ככה אולי, לפעמים, הוא מבין. ושזה הדבר שהוא אוהב הכי בעולם.

ומאז אני פשוט מצלמת. מודדת אור עם העין (כי שברתי את המצלמה עם מד האור), בלי פילוסופיה או כוונה מוגדרת, רק ניסיון לתפוס השתקפות של ממשות.

פעם מישהו סיפר לי שהרב קוק טוען שהעולם שבו אנחנו מתקיימים הוא שבור במהותו. שישנה הפרדה בין החומרי לרוחני ושההתקרבות לשלמות היא הניסיון שלנו לאחד בין השניים. אינני אדם דתי, ואם אמא שלי תקרא את השורות האלו היא תחטוף חום, אבל משהו בהדפסה האנלוגית קוסם בעיניי באופן הזה. אסביר.

ההיות, ההוויה, האופן שבו קרני אור פוגעות באובייקטים ומוחזרות מוטבע בסליל פילם. הסליל מפותח ואז ניתן לחשוף אותו לאור והוא בעצם נגטיב, הופכי ומהופך בצבע ובכיוון לתמונה שהוטמעה ולמציאות. ואז שוב, רק הפוך. מקרינים אור דרך הנגטיב אל עבר נייר רגיש, שעובר אחר כך גם הוא פיתוח, והנה, הוא ממשות. הדפס פיזי של האור שחזר מהאובייקטים שאותם צילמת – קסם. פיזיקה וכימיה שמאפשרות לספר ולהציג למישהו אחר את האופן שבו אני מכירה את העולם. ללא מילים, רק חומר. הרוח והרוחניות של המציאות כפי שאני מכירה אותה מועברות דרך חומר. ממשות הקיום הזו מועברת בממשות הזו.

חזרתי ארצה לפני כחודש וחצי. לפני כן נסעתי לכמה ימים אחרונים לבקר את אותו מאסטר, שם פיתחתי והדפסתי את הדברים החדשים שצילמתי. הוא התלהב מאוד וגם אני. מאז יצא לי להתחיל לבחון את המסע שעברתי ואת ההוויות השונות שראיתי דרך בערך 650 תמונות פילם שצילמתי, ו-100 ההדפסים שהדפסתי.

בדיעבד, אני רואה המון קורלציה בין אופייה הרוחני של המדינה בה שהיתי ואופיו של התוכן שצרכתי על סגנון הצילום שלי.

קראתי המון, וצפיתי במעט מאוד סרטים. ״חלומות״ של אקירא קרוואסן מאלו שהשאירו את חותמם עלי במיוחד. מאז צפיתי בו במומביי, הרגשתי בתוכו, בסופות שלגים ובשדות מוריקים עד שהגעתי בטעות ובמקרה לחוות ווסאבי ביפן שהסתבר ששם צילמו את החלום האחרון. ואז נגמר הסרט והתחלתי להרגיש בתוך חלומות אחרים.