פריס,

אני כותב בשפה שאת לא דוברת כדי לוודא שתביני אותי. בראשית המילניום אני הייתי ילד ואת היית הדבר הזול היקר ביותר. אני כותב "דבר" בידיעה שתביני למה אני מתכוון. הרי היית הראשונה לוודא שלא יהיה שום סיכוי לחשוב על "פריס הילטון" כעל בת אדם. אני כותב לך כי בקיץ האחרון ראיתי סרט אימה ששיחקת בו. בזכות התפקיד שלך בסרט חשבתי על כמה נקודות מבט שקשורות בך, כמה אמיתות אסתטיות שהפרויקט האמנותי שלך, לדעתי, מדגים יפה. המכתב הזה הוא מכתב התנצלות.

בעשור הראשון של המילניום, שהתחיל, מבחינתי, פחות או יותר, בכיתה א', והסתיים, מבחינתי, פחות או יותר, בגיוס לצבא הישראלי, סירבתי לקבל החלטות טובות וחשבתי הרבה מחשבות. לרוב מחשבות שגויות. למשל, חשבתי שאני יכול להתנשא על הפרויקט האמנותי שלך, על הדבר שהעמיד פני "את", על "פריס הילטון". בראשית המאה – בהתחלה של הדבר הזה, הדבר הזה שעכשיו אנחנו קרובים יותר לאמצע שלו – הפכת את עצמך למשהו. הפכת את השם שלך לסלוגן, את הפרצוף שלך ללוגו, את השום־דבר שלך לעוד־יותר־שום־דבר. השקעת תורשה, תקשורת וכמויות עצומות של כסף, ומתוך אותו כוח מניפולטיבי (אני מתאפק לא לכתוב "כישוף") עיוותת את החיים לכדי בדיחה. בדיחה רווחית. בדיחה אהובה על רבות. אני הייתי דתי ומטאליסט וחשבתי שזה פתטי. חשבתי שזה פתטי כי פחדנים אחרים אמרו לי לחשוב שזה פתטי. אני מבין עכשיו שפחדתי ממך. פחדתי מכוח מובהק, חסר פשרות ובלתי מתנצל. פחדתי מכוח שממציא משחק כדי לנצח בו. פחדתי – אני עדיין מפחד – מכסף.

האם אי פעם דיברת עם מישהו כמוני? לא רק באיזה תור, שטיח אדום, לחיצת יד מיוזעת, הרבה הנהונים מיותרים. ממש שיחה? יותר מעשר דקות? אולי בעשרים ושלושה הימים בהם ישבת בכלא? כשאני אומר "כמוני" אני מתכוון כלכלית. כשאני אומר "דיברת" אני מתכוון להמון דברים, גם כן כלכליים, כנראה.

באחת־עשרה השנים האחרונות צפיתי במאתיים עשרים וחמישה סרטי אימה. יש שני סוגים של סרטי אימה: סרטי אימה שמקרינים בקניון והסוג האחר. בית השעווה (House of Wax, 2005) הוא סרט אימה שמקרינים בקניון. חבורת בני כמעט־עשרים בטיול סוגשל ספונטני למשחק פוטבול, קמפינג ביער, תקלות תמוהות ברכבים גדולים, טרמפ דוחה על טנדר מטונף אל העיירה היחידה באזור, מוזיאון שעווה נטוש, ואז קצת יותר משעה של רצח. כל הדמויות יהפכו לפסלי שעווה מבוססי בשר.

בית השעווה הוא סרט על אנשים שהופכים לפסלים של אנשים. סרט על המעבר מאדם לדמוי־אדם. בית השעווה הוא סרט עלייך. למרות שאת דמות משנה מובהקת, הבלונדינית היפה והנרצחת שזמן המסך שלה מסתכם בעשרים דקות בערך, אין שום ספק שאת הלב הפועם בתוך הגופה הזאת. פשוט תראי אותך. משתדלת להיות חברה טובה לחברה אבודה, נכשלת במבחן בכדל (Bechdel Test), מתמזמזת עם גבר חתיך בטירוף, בורחת בצרחות בתחתונים מאוהל, בורחת בצרחות בתחתונים בתחנת דלק, בורחת בצרחות בתחתונים במפעל, נטבחת בכידון לראש. זה סרט על בני אדם שמופשטים מהאנושיות שלהם והופכים לחיקוי של מה זה אומר להיות איש ואת השגרירה של הרעיון הזה בתוך הסרט. כדי לוודא שלא נפספס, יש בסרט דמות נוספת שתמיד מצביעה עלייך: מצלמת וידאו דיגיטלית.

אני נוטה להאמין שסרט האימה החשוב ביותר בראשית המילניום הוא פרויקט המכשפה מבלייר (The Blair Witch Project, 1999). לא רק בגלל הרווחיות הדמיונית שלו, 60 אלף דולר בהפקה ועוד בערך 500 אלף בקידום הפכו ל־248 מיליון בקופות (מספרים הילטוניים). האימה של פרויקט המכשפה עקרונית כל כך בגלל שהיא נובעת לא מתוך המצולם אלא מתוך המצלמה עצמה. ההלם הגדול שהמכשפה מבלייר פרצה אל העולם נבע מהישענות עמוקה אל האיכויות והיכולות של צילום דיגיטלי זול במפגיע, איכויות ויכולות שמאפשרות לתמונה הזאת לפרוץ מתוך יומיום – מושטח, מוגבל צבעונית, שואף אל האפור, סוג חדש של "רגיל" – אל סוג של נצח דרך תהום הפחד ממנה הוא נבע. דבר פשוט, חסכוני, זר, מגורען מציאות, שכולם משתמשים בו כדי לתעד את הסתם, קלטת וידאו שנגזלת ממנה הפיזיות שלה ככה שאין לה משקל, אין לה גוף, אין מה להחזיק או במה להיאחז, בית בלי בית, הפחדים הגדולים ביותר, הבקושי ניתנים לדמיון, הבקושי ניתנים לצילום (אבל אולי בעצם כן), הפחדים האלה מתממשים בפרויקט המכשפה מבלייר דווקא בתוך הסתם־צילום, הלא־קולנוע, הקולנוע האקראי שעושים אנשים שלא עושים קולנוע, מה פתאום. ברור שהמכשפה עצמה לא מופיעה בסרט בגופה. איזה צורך יש לה בגוף? היא הרי האוויר שהסרט נושם.

במערכה הראשונה של בית השעווה חבורת הסטודנטים הנשחטים שלנו מסתובבת עם מצלמת וידאו דיגיטלית זולה ומתעדת, בעיקר אחד את השנייה. מדי פעם הסרט נדיב מספיק כדי להראות לנו את הפוטג' שהן מצלמות. סרט בתוך סרט. הסרט בתוך סרט הזה הוא מחווה מובהקת לסרט אחר, גם בו את מצולמת. אני מצטער שאני מעלה את הנושא הזה, אבל ברור לי שברור לך על מה אני מדבר, הרבה יותר מאשר לכל אחד אחר. בית השעווה ראה אור מקרנים ב־2005, בעוד קלטת הסקס שצילם בגנבה האקס האפס שלך תחת השם "לילה 1 בפריס" הופצה ב־2004 (ככה הוא קרא לקלטת כשהוא מכר אותה, ככה עם הספרה "1", שנראית כמו זין או כמו סכין), ככה שאין לי ספק שהמצלמה הדיגיטלית הזאת תמיד מכוונת אלייך. ולא רק כשהיא מילולית מכוונת אלייך, לא רק כשהיא מסתכלת עלייך במכונית, מחייכת, שוקלת התפשטות, סופגת הצעות מגונות מהבויפרנד הקוף שלך שמסתתר מאחורי העדשה, לא רק כשהיא בוטה בכוונות שלה. גם כשהיא לא. גם כשהמצלמה של הסרט־בתוך־הסרט מכוונת על כל אחד מהקורבנות האחרים שלה – גיבורה מבולבלת, אח תאום בעייתי, בן זוג חסר תועלת, סטלן מטומטם – היא תמיד מכוונת אלייך. המצלמה הזאת צורחת: הנה את! זאת את! אני יודעת מה עשית! המבע הזה הוא צומת כמעט מוצהרת בין שתי תצורות וידאו שהוליד הצילום הדיגיטלי: אימת פאונד פוטג' ופורנו נקמה. אלה הסצנות הבוערות היחידות בבית השעווה: הסצנות שהדמויות עצמן מצלמות בכיכוב הדמויות האחרות. בסצנות האלה אימת קניונים מתעתקת לאימה מהסוג האחר. דמויות בסרט שיש לו כסף יוצרות סרט שאין לו כסף. ברור שרק במקום כזה יכולנו להיפגש.

אני סוף סוף מבקש ממך סליחה. אז, בתחילת העידן הזה, את זאת שהבנת הכל ואני זה שלא הבין כלום. הייתי צריך 200 סרטי אימה כדי להבין קצת יותר. כמה כוח יש בכיעור. פריס, סליחה, היית מורה גדולה. אף אחת לא הובילה את תרבות הסלבריטי המילניאלית כמוך, להיות מפורסמת כי את מפורסמת, להיות מפורסמת כי את עצמך, והתרבות הזאת הייתה עקרונית להתפתחויות המפתח של הטכנולוגיה המכונה רשתות חברתיות. יהיה מוזר להסביר בעתיד, אבל ננסה: "אתה צריך להבין, בני היקר, זאת הייתה טכנולוגיה שאפשרה לנו להפוך היבטים מעצמנו לדמויי־אנשים ולהראות אותם לאנשים אחרים דרך הדמויי־אנשים שלהם. אתה מבין? ככה אנחנו יכולנו להפוך לסלבריטאים של עיר או סצנה או תחביב או תיכון, להיות מפורסמים כי אנחנו עצמנו. התפתחות טכנולוגית חינמית לגמרי בה כל המשתתפים גילו לימים שהדבר שנמכר בה היה הם עצמם. הרשתות החברתיות זירזו את שרפת הדמוקרטיה הליברלית מעל הגולגולת של הקלפטוקרטיה התאגידית. הן היו פלטפורמות לפרסום, קניונים בהם אנחנו מוכרים את עצמנו להון במקום להיפך, ובמקביל, הן היו מגרש האימונים בו אולף הלא־אנוש, הבינה המלאכותית".

פריס, היית מורה גדולה של העידן הזה, עידן שעכשיו – מקץ מגפה, לקראת מלחמת עולם שלישית מתגבשת סביב בינה מלאכותית וצינורות גז – כבר נגמר. אנחנו עומדים כאן בתוך הגופה המעושנת והריקה שלו, מחכים לסוהר או לתליין. פסלים חיים, כידון בראש. שוב אני לא מבין למה כתבתי. קריאה גדולה ויפה לאין שיעור מכתיבה. קריאה של משפט כמו "הונו של אביה, ריצ'רד הילטון, מוערך בכ־850 מיליון דולר, הון שצבר בזכות עצמו מחברת הנדל"ן שבבעלותו הממוקמת בבוורלי הילס, ללא עזרה מאביו המיליארדר ששולט ברשת הילטון העולמית", קריאה כזאת היא חוויה מהדהדת, מרשימה, מציקה, מחממת, לחה, עדיפה לאין שיעור מכתיבה, לדוגמא, מכתיבת המשפט הזה: "הטענה שבן של מיליארדר צבר בזכות עצמו 850 מיליון דולר היא לעג לחברה, לתרבות, לשפה ולמתמטיקה". אז כתבתי. אז מה. הקריאה לעולם תהיה תשובה טובה יותר כי השתיקה שלה אכזרית יותר. חמלה וחרמנות הן התכונות האנושיות היחידות בהן נותרה לי אמונה. את מבינה?

תודה, סליחה,
שלך