אני וא׳ מכירות כבר שנה וחצי. אנחנו אוהבות אחת את השנייה.
בעלה של א׳ נולד וגדל באותו כפר בדואי לא מוכר בצל אחת ההתנחלויות בגדה המערבית. הוא אחד מתוך גברי הקהילה. אני וא׳ אוהבות לדבר ובעיקר לצחוק. על ישראל-פלסטין אנחנו לא מרבות לדבר. אנחנו מדברות על זה שסיגריות פלסטיניות עושות לי דפיקות לב חזקות, שב-48 שותים קפה עם חלב, ושהחלום שלנו זה שאבוא איתה ועם בעלה לשתות בירה ולעשן נרגילה (תפוח) בעיר הסמוכה, ושהיא וששת ילדיה יבואו איתי לים ביאפא.
תכלס, בנוכחות מגינה אין הרבה יותר מדי מה לעשות. לפחות הרצון זה שלא יהיה מה לעשות. הפרקטיקה עצמה היא פרקטיקה פוליטית באזורים של עימות או כיבוש, ועיקרה הוא אסטרטגיה לא־אלימה שנועדה להפחית סיכון לאוכלוסייה פגיעה באמצעות נוכחות של ״עדים״ (פעילים) בעלי זהות אתנית/לאומית אחרת, שיכולה להרתיע או למנוע אלימות. בגדול זו פרקטיקה שמשתמשת באפרטהייד כדי להילחם באפרטהייד, אם זה הגיוני. המעמד הפוליטי של יהודייה בעלת אזרחות ישראלית (כמוני) בתוך מרחב בו ניתנות זכויות יתר לאנשים במעמד דומה, מייצר מתח מול קבלני הביצוע של הכיבוש: בין אם טירון בשמירות או מתנחל חמוש באבן ובאידאולוגיה רצחנית.
כאשר הרשויות או המתנחלים מתנהלים באלימות הג׳וב הוא לצלם או לחצוץ, ולקוות שהם מספיק גזענים כדי לחשוב פעמיים ברגע שפוגשים בנוכחות ״מערבית״. כל זה קורה כמובן בזמן שמצייתים לרצון של הרועה שאותו מלווים (following Palestinian leadership). המעשה הוא של התנגדות וסולידריות, כדי להיאבק בסדר הקיים, בעוולות ובמחולליהם.
וכל זמן שאין מה לעשות, בלילה, כשאנחנו מאירות בפנס, אחרי שכבר סיימנו לדבר על כל מה שכיף לדבר עליו ב-״שמירה״, אנחנו מדברות על החלומות האמתיים. מה ש-״לא כיף״ לדבר עליו: על זכותה לחיות בחירות וביטחון אישי, כלכלי ופיזי, על משפחתה ועל התפאורה האלימה המלווה את חייה באופן יומיומי כבר ארבע וחצי שנים, אבל מי סופר. על כך שהילדים שלה שוב לא הלכו לבית הספר כי המורים בפקקי המחסום בבוקר שעות על גבי שעות. שהם חולמים חלומות רעים על רעולי פנים שחותכים את שקי הסוכר ונכנסים הביתה בלילה. על בעלה, שלעתים נלקח ומוחזר בספונטניות על־ידי הצבא, סתם ככה כי אפשר. על הג׳יבנה שנערמת במקרר כי טרור המחסומים בוצר ממנה למכור בעיר הסמוכה. על הפחד שהיא מרגישה. על האימפוטנטיות שלה מול הכיבוש החונק. על התלות שלה ב״מג׳מועה״ (הקבוצה של הפעילים).
לפני שבועיים הכנו דוואלי (עלי גפן). היא הכינה לי טבעוני. אחרי זה חזרתי לדירה שלי, לתל־אביב. אליה הגיעו מתנחלים בלילה, לא יודעת כמה במספר, וחיבלו בכל הפנלים הסולאריים. היא הייתה לבד. לא׳ אין חשמל.
צילמתי לה עלי גפן משומרים מהסופר מתחת לבית שלי. היא צחקה.
