שם אלבום: Pirata
אמןיםות: Maria Bethania
שנת יציאה: 2006
ז'נאר: פולק ברזילאי
מריה בתניה הברזילאית היא מהזמרות המפורסמות והידועות בברזיל ובעולם. זמרת ויוצרת עם קול המחוספס ועמוק (בניגוד מסויים לאחיה – הזמר המפורסם גם כן, קייטנו ולוסו, שדווקא יש לו קול צלול וגבוה יחסית) ועם קריירה מרשימה וארוכה של מוזיקה, עוד משנות השישים בברזיל. לפני כמה שנים, הביאה חברה לתשומת ליבי את האלבום הזה, אחרי שיחה על חיבתנו לבתניה. החברה הבטיחה שזה אלבום שאני אוהב ואכן כך היה. Pirata מרגיש כמו מסע שמערבב את המוזיקה הברזילאית עם דרום אירופה והמזרח התיכון, כמו גם את הפואטיקה המתגלגלת והיפה של מריה בתניה. משחק כלשהו לצד הרהור חלומי על שפת הים. לפעמים השירים קולחים לחלוטין, ברורים ואנרגטיים, לפעמים עצלים ורגועים ולפעמים עשויים מכמה אפיזודות – דיבור, מוזיקה, דיאלוגים של מריה עם המוזיקה, הנגנים והמאזינים.
שם אלבום: אור שנכנס לחלום
אמןיםות: שרי זק־לוי
שנת יציאה: 2026
ז'אנר: דרים־פופ עצמאי, סינגר־סונגרייטר
רבות, אך לא מספיק, כבר נכתב ונאמר על האלבום הזה, שעוד לפני ששרי הוציאה אותו כבר הרגיש שהוא צריך להגיע. שרי זק־לוי, מוזיקאית מוכשרת מאד שמצליחה לייצר לחנים מסקרנים, קול מעונן ויפה וחתימת אישיות ברורה במוזיקה שלה, שתופסת מקום ראוי יותר במיינסטרים.
האלבום הזה, אמנם הראשון שלה, אך הוא תמצית הדרך המרשימה שכבר עברה עד כה – הפקה מוקפדת ומדוייקת, תמהיל של מסורת הפולק, ג'אז, אלקטרוני ופופ (שתפורים יפה יחד) שמגבים מילים חשופות ומרעננות. מבין השירים היפים – זה שחזרתי אליו הכי הרבה – ״סכר״, שהיה חלק מפרפורמנס עם הכוריאוגרפית והרקדנית עלמה קרבט־שמש. השיר הזה הוא אולי לא המייצג המובהק ביותר לכלל האלבום, אבל הכנות שבו שובה מהר. לאלבום הזה הקשבתי בתוך המלחמה האחרונה והרגשתי שהוא עונה יפה למצב הקיומי הזה – הוא שליו יחסית, נטוע ברגע. האזנה לו מלווה בתחושה הכתומה של שקיעה, החמיצות מתיקות של קלמנטינה טרייה.
שם אלבום: Discipline
אמןיםות: KIng Crimson
שנת יציאה: 1981
ז'אנר: רוק מתקדם, ארט־רוק
חשבו שנית לפני שאתם פוסלים את הפרוג־רוק, הגיע הזמן לעשות לו קאמבק. הלהקה King Crimson ידועה בתור מבשרת הז'אנר האהוב והמושמץ ״רוק מתקדם״ עם האלבום המפורסם והמעולה שלהם משנת 1969 – In The Court Of the Crimson King. רוק מתקדם הוא שילוב אלמנטים של מוזיקה קלאסית ברוק: בכלים, באורך השירים, במבנה שלהם ואפילו באסתטיקה פנטזיונית של העטיפות ותפאורת ההופעות. עם השנים להקות הז'אנר (King Crimson, Genesis, Yes, Pink Floyd ועוד) הלכו וצברו תאוצה ובסוף שנות השבעים הפכו לצערינו מלהקות חדשניות ומאתגרות למכונות כסף משומנות, שממלאות איצטדיונים ברחבי העולם במופעים גרנדיוזיים ומופרכים לחלוטין. קינג קרימזון, שהיא בפועל פרוייקט של הגיטריסט רוברט פריפ (ההרכב התחלף כמעט לחלוטין כל כמה שנים) הצליחה איפה שלהקות רבות נפלו. במקום להתאבן ולמחזר את סגנון שנות ה־70 המוקדמות בטוויסט איצטדיוני (כמו שקרה ל־Yes ול־Pink Floyd) או להפוך ללקת פופ קלאסית (כמו שקרה ל־Genesis) היא הצליחה דווקא להישאר מעודכנת ויצרה סגנון ייחודי ששילב בין הרוק המתקדם הקלאסי לסגנונות החדשים שצמחו באותה התקופה – Funk, New Wave, Ambient, Spoken Word, רוק כבד, מוזיקה נסיונית, פיוז'ן והשפעה של מוזיקה אפריקאית שנהייתה מאוד פופולרית באותן שנים.
כרגיל רוברט פריפ הצליח לאסוף סביבו הרכב פשוט מעולה. פריפ על גיטרה וקלידים, לוקח פחות סולואים אלא יותר סוג של מרבדי צליל רפפטטיביים. Adrian Belew על גיטרה שניה עם סולואים הזויים שמתחברים לאווירה הנסיונות של האלבום: הוא מוציא מהגיטרה קולות מעולם החי, קולות של מכוניות ולרגעים מצליח לגרום לגיטרה להישמע כמעט כמו שירה אנושית. בזמן שהוא לא מנגן הוא גם הזמר הראשי, עם קול דומה מאוד לסטינג. טוני לוין על בס בשרנית במיוחד שמושכת לפעמים לכיוון הפ'אנק וביל ברופורד המתופף נע באלגנטיות בין מוזיקה אפריקאית לרוק כבד לג'אז. מדובר באלבום קצרצר, 38 דק' סה״כ. יצירה דחוסה שמערבבת בין כלל הסגנונות והטרנדים של תחילת שנות ה־80 – ליצירה שלמה אחת. זו יצירה שמצד אחד מסמלת תקופה באופן מובהק מאוד, ומצד שני אם האלבום היה יוצא מחר הוא היה מרענן ומחדש בדיוק כמו אז.
שם אלבום: Child Is Father to the Man
אמןיםות: Blood, Sweat & Tears
שנת יציאה: 1968
ז'אנר: רוק־ג'אז
הזדמנות טובה להמליץ גם על הסרט החדש (יחסית) והנהדר על בוב דילן – ״אנונימי לגמרי״ (A Complete Unknown). במהלך הסרט, בזמן שדילן מקליט את השיר המפורסם שלו Like A Rolling Stone מביאים נגן אולפן צעיר עם גיטרה. דילן מחפש דווקא קלידן ואותו נגן מוותר מהר על הגיטרה ומציע את עצמו – וכך לפי האגדה הגיע אל קופר לנגן עם בוב דילן (הוא נשאר איתו עד אחרי האלבום Blonde on Blonde, ומנגן בלא מעט קטעים איקוניים). אל קופר, שנולד למשפחה יהודית בברוקלין בשם אלן קופרשמידט, פגש באותן הקלטות עם דילן עוד מוזיקאי יהודי ענק (גם הוא מופיע בסרט!) בשם מייקל בלומפילד. יחד הם הוציאו את אלבום הבלוז המפורסם Super Session בשנת 1968.
באותה השנה יצא גם האלבום הראשון של הלהקה Blood, Sweat & Tears שנקרא Child Is Father to the Man, שהוא פרוייקט קודם כל של אל קופר וגיטרסיט יהודי אחר בשם סטיב כץ שאספו סביבם חבורת מוזיקאים מעולים.
הלהקה הייתה חלום של קופר לשלב בין ג'אז עם הרכב מלא של כלי נשיפה למוזיקת רוק ופופ. האלבום נחשב לאחד החשובים והמהפכניים בתקופה, ומוזכר באותה הנשימה עם אלבומי ענק כמו סרג'נט פפר של הביטלס.
אחרי האלבום הראשון של Blood, Sweat & Tears קופר פוטר ע״י חברת התקליטים מהלהקה, שהגיעה להצלחה גדולה, ובהמשך נסעה בשליחות מחלקת המדינה של ארה״ב למזרח אירופה שדי חיסלה להם את הקריירה.
ההאזנה לאלבום מרגישה כמו צפיה בסרט – הוא נפתח בפתיחה קלאסית, כלי מיתר שוסחפים את המאזין לתוך סיפור מרגש ומסתורי. ואז, בחיתוך מדוייק – סולו גיטרה מחשמל פותח את יצירת הבלוז־רוק האדירה – I Love You More Than You'll Ever Know. כמו כל שיר בלוז טוב, הוא מזכיר לי קודם כל את אבא שלי זכרו לברכה. אני ממש מדמיין אותו נאנח בהנאה ברגע הזה שבו אפשר לחשוב שהשיר מסתיים (בכל זאת, דקה 5:23) ואז אחרי עצירה קצרה – שוב ריף הגיטרה המדהים של כץ שפותח עוד סיבוב לסיום.
הלהקה מנסחת פה מסגרת מוזיקלית חדשה לתקופה שתהפוך לפופולרית עם השנים, של שילוב רוק וג'אז מהכיוון של הרוק (בשונה מ־Fusion שבד״כ שומר יותר על המסגרת של הג'אז עם מאפיינים של רוק).
השילוב הנפלא של קלידים וכלי נשיפה ב־Morning Glory (קאבר ל־Tim Buckley), האווירה הקולית ב־Without Her וחוזר לאווירת הג'אם האגרסיבית ב־I Can't Quit Her וSomethin' Goin' On – כל אלו, יחד עם שאר השירים היפים באלבום הזה, הם יצירה שלמה, כייפית, סוחפת, מקורית ומרגשת. האלבום מסתיים בבלדה So Much Love, ממש כאילו צפינו בסרט ישן.
שם אלבום: History, Mystery
אמןיםות: Bill Frisell
שנת יציאה: 2008
ז'אנר: ג'אז
אנחנו צריכים תקווה, דחוף.
בשנת 2008 הייתי קומונר בשנת שירות בשומר הצעיר. בנובמבר אובמה נבחר לראשונה לנשיא ארצות הברית. ההתרגשות הייתה עצומה, ועד היום שמורה לי כותרת העיתון ביום הנצחון שלו. עבורי אלו היו ימים מלאי תקווה לעולם.
בנאום ההשבעה של אובמה שרה Bettye LaVette את השיר A Change Is Gonna Come של הזמר Sam Cooke. בנאום שלו אמר אובמה במחווה לשיר – "It's been a long time coming, but change has come to America".
את השיר המקורי כתב קוק בשנות השישים כתשובה לשיר של בוב דילן Blowing In the Wind. דילן תהה מתי יסתיימו העוולות של העולם וסם קוק הבטיח בקול הנוגה שלו – ״אני נולדתי באוהל ליד נהר… ואני יודע, השינוי יגיע. הוא יגיע״ (תרגום חופשי). בימים הקשים האלו אנחנו חייבים תקווה. האמונה ששינוי יכול להגיע נותנת כוח ולכן אמליץ קודם כל לשמוע את השיר המקורי של סם קוק. שלוש דקות של זריקת תקווה קריטית. אחרי הרגע הקצר מדי הזה, אפשר להאריך אותו עם גרסאת הכיסוי שהוציא Bill Frisell במאי 2008, אותה שנה מעוררת תקווה. 9 דקות מרוחות של תקווה נעימה. נראה לי שזה הרבה יותר מתאים למה שאנחנו צריכים וצריכות בימים אלו – הרבה הרבה תקווה.
הגיטריסט ביל פריסל הוא לדעתנו אחד הגיטריסטים המוכשרים והיצירתיים בעולם. האלבום הזה הוא זיקוק של הסגנון הכל כך ייחודי של פריסל (Frisell). ג'אז ספוג באמריקנה, ערבוב עדין של ג'אז, פולק אמריקאי, בלוז, קאנטרי, מוזיקת מערבונים ומוזיקה קלאסית בסגנון גרשווין. פריסל תפס רגע מיוחד בהיסטוריה האמריקאית, התייחס אליו ועטף אותו בסיפור גדול של אומה שנאבקת על החיים בין תקווה לייאוש. אפשר רק לחלום על רגע כזה שלנו שכל כך דרוש, ועל איזה דודו טסה או אבישי כהן שייקחו אותו ויחברו לאלבום שנרצה כל כך להזכר בו.
שם אלבום: Kofi
אמןיםות: Donald Byrd
שנת יציאה: 1995 (הוקלט ב1969/1970)
ז'נאר: ג'אז, פוסט־בופ, פ'אנק
מהחצוצרנים הבולטים ביותר בג'אז של שנות ה־60, מי שלאחר מותו של קליפורד בראון (Clifford Brown) האגדי סומן כיורשו, שניגן עם ה־Jazz Messengers, יצר המון אלבומים והצליח לפתח את שפת הביבופ לתוך עולמות הגוספל, הפ'אנק והפיוז'ן – האלבום הגנוז הזה של דונלד בירד הוא מאלבומי התפר לעידן הגרוב שלו. הוקלט ב־1969-1970 ואחר כך נגנז ע״י Blue Note עד לשנת 1995 (אני לא בטוח למה) ויצא מחדש.
Kofi – אלבום עמוס גרוב, קלידים אלקטרוניים בוהקים של דיוק פירסון (Duke Pearson) שמפליא במודאליות בנגינה, באס כבד ומרקיד של רון קרטר (Ron Carter) המוכר והאהוב, ערבוב של סמבה, מקצבים אמפריקאיים ופ'אנק. האילתורים (כמה מרהיבים ודחוסים של פראנק פוסטר על הטנור), התיפוף – כולם יוצרים אווירה אינטניסיבית שנעה בין אפלוליות חשוכה, לשמחה פשוטה, חמימה ומתפרצת. כדאי לשים לב בעיקר לקטע שנקרא Fufu שהוא הכבד והכתום ביותר באלבום.
