דניאל קנטור הוא סוג של צל חמקמק ברחובות של תל אביב. מופנם בחוצות, עם סימן היכר של כובע פטריה לבן, אולי תוכלו לתפוס אותו בחוף הים מצלם עם מספר מצלמות משונות למראה, כולן פילם. ההיכרות שלי איתו התפתחה באיטיות רבה דרך מספר חברים משותפים, אבל גם בשל עבודתי במעבדת פיתוח מקומית בתקופה זו, שם סרקתי ופיתחתי חלק מסרטי הפילם שלו. מה שנגלה בפניי מהסריקות הדליק אותי, וכך עם חלוף השנים, העמקתי להעריך את התבונה של קנטור ואת נקודת המבט שלו על העיר ועל החיים כמכלול.

לאחרונה הוא פיתח עניין בפורמט צילום ייחודי, כזה שלא רואים לעיתים תכופות: הפריימים הפנורמיים, קולנועיים, ובכל זאת שופעי הקימורים הניתנים ע"י מצלמה סובייטית ישנה, "Zenit Horizon". באחד הבקרים של יום ראשון עמדנו צמוד לבית קפה אהוב על שנינו, וספונטנית החלטתי שאני מתנפל עליו עם ראיון. 

להלן התוצאה של האמבוש המדובר:

קנטור: רגע, למה אתה מקליט עכשיו?

שיף: כי אני מקליט, אנחנו עורכים ראיון עכשיו.

קנטור: עכשיו?

שיף: כן עכשיו אחי, בוא נעשה את זה.

קנטור: אוקיי, אז מניח שיאללה.

שיף: ברור הרי שקיימת הקלישאה הזו של צלמי פילם שמצלמים בניינים נטושים ואתרי בנייה ומה לא. עכשיו המלחמה מעניקה לזה משמעות, לא ככה?

קנטור: זה הדחף לתעד. עם בניינים הרוסים במיוחד, הם הולכים להיבנות מחדש במוקדם או במאוחר, ואז הם פשוט יוותרו חסרי נשמה ואנחנו נשכח איך זה היה לפני. אפילו פה בפינה הזו (לוינסקי/העליה) הם הולכים להחריב את כל הבניינים האלה כאן. כל הצהוב הזה הולך להיעלם וזה הולך להיות מלוטש יותר וצהוב פחות, ובאופן מסוים, חסר נשמה. החיות של המקום הולכת להיעלם.

שיף: אתה מצלם ביחסי גובה-רוחב מאוד קולנועיים עם מצלמת הHorizon Panoramic הזו. איך הפורמט פגש אותך?

קנטור: ובכן, רוב החיים צילמתי עם חצי פריים למען האמת. זו הייתה מצלמת הפילם הראשונה שלי. בתקופה ההיא חשבתי ש35 מ"מ זה פשוט משעמם, אז אלך לצלם בפורמט המטורף הזה במקום. פשוט שנאתי את הפורמט הרגיל. אבל אם לומר בכנות, המצלמות האלה משעשעות לא פחות. עם 35 מ"מ אתה יכול לבחור כל עדשה לכל נראות שתרצה. עם המצלמות האלה, אין לך כל כך הרבה אופציות לאופני צילום, וזה מכריח אותך לעשות דברים שבחיים לא היית מעלה על הדעת אחרת.

שיף: חשוב לציין שזו לא רק מצלמת פנורמה רגילה, יש לה עקמומיות שדה אופטית מסוימת.

קנטור: כן, זה הדבר המשונה לגביה. מצד אחד יש את הפריימים הארוכים הנורא מקצועיים שניתן לסרוק כפורמט בינוני, ואז בה זמנית היא בסך הכל צעצוע ועשויה מפלסטיק בשווי 5000 רובל. 

שיף: כמה היא עולה בשווי של הכסף שלנו היום?

קנטור: עכשיו זה 10000 רובל אבל כשקניתי אותה, זה היה 5000, מה שהיה 100 דולרים. קניתי אותה כצעצוע כי אני לא צלם מקצועי, והנה בכל זאת, אני זוכה לראות שאני אשכרה עושה משהו שאף אחד אחר לא עושה. אני אחד האנשים הבודדים בעיר שיש לו את המצלמה הזו ובאמת מצלם איתה.

שיף: זה החלק שמשך אותי לעבודות שלך. בשיא הכנות אין אף אחד שמצלם כמוך בתקופה הנוכחית. אני אוהב את העיר ואני מצלם אותה די באובססיביות בעצמי. הקימוריות הזו שיש בצילומים שלך באמת – 

קנטור: זה יכול להיות גם מאוד דרמטי, נכון? הקימור יכול לחלוטין לשנות את הנוף!

שיף: בדיוק.

קנטור: הקימור, כאילו, אם אתה מצלם את ההתקמרות של הים, מה שנראה בתמונה יהיה הרבה יותר מעניין. זה יכול להיות אדם שמוליך את הכלב שלו, אבל בעצם זה מראה של עולם חרב בזמן מלחמה, הקימור איכשהו גורם לתמונה להיראות ככה.

שיף: טוב, בדרך מסוימת העולם מתפרק, עבורנו, ואפילו יותר עבור האחרים. להתעורר בבוקר ולצאת החוצה אל מקלטים ולחזות בהתמוטטויות בשדה הראייה שלנו, חור בבניין או משהו. בכל מקרה, אתה לא חווה רק את המלחמה הספציפית הזו, אתה בין היתר גם חווה את קונפליקט רוסיה-אוקראינה, מה שמביא קצת יותר פרספקטיבה. 

קנטור: זה בערך למה התחלתי לצלם מלכתחילה.

שיף: בגלל המלחמה באוקראינה? אני זוכר שסיפרת לי שפעם היית מצלם את מוסקבה בלילה.

קנטור: לא מספיק ביחס למה שרציתי, אבל עכשיו אני לא יכול לחזור לשם יותר. אני נמצא תחת צו גיוס, ואפילו אם לא הייתי, אתה עלול למצוא את עצמך בכלא ברוסיה בעקבות מימים, ואני פרסמתי כמה מימים. לא רק זה, אני גם הלכה למעשה שלחתי כספים לאוקראינה. כשהמלחמה פרצה, היה ברור ישר על ההתחלה, אני לא מתכנן לחזור לשם כנראה לעולם, אולי אשקול את זה כשפוטין ימות, אבל בהחלט לא לפני.

שיף: טוב, אז כן, אני מקווה שהוא ימות.

קנטור: אחרי שזה קרה, הבנתי באופן מיידי שהפרק הזה בחיי עם כל הזיכרונות ממנו בא לכדי סיומו, ואני לא מעוניין לפספס את הרגעים כאן בישראל שעוד אתגעגע אליהם. זה בעצם נתן לי את הערך שבתיעוד העיסוקים היומיומיים, ועוד בצילום פילם. כי כשאתה מצלם דיגיטלית, אנה לא זוכר את זה בכלל. אני רוצה לשלוט באופן שבו אני זוכר את המקום והזמן שהייתי בו, וצילום בפילם נעשה סוג של דרך לעשות את זה, ואז עשיתי את זה מספיק זמן כדי שיתברר שאני עושה עבודה לא רעה בכלל, עדיין לא מספיק טוב כדי להיחשב צלם מקצועי, אבל – 

שיף: אחי, אתה צלם. אחרת למה לעזאזל אני יושב ומראיין אותך?

קנטור: כן, יש לי קצת קשיים עם הדימוי העצמי בהקשר הזה, אבל אני כן מאמין שאני טוב יותר מאנשים שעושים את זה רק כתחביב, אבל לא בהכרח יותר מאנשים שעושים את זה למחייתם. אז אני בערך נמצא בין לבין. אני לא הוזמן לMagnum Photos או משהו. אני לא ממש מנסה. זה לא דבר שחיפשתי להגיע אליו גם מלכתחילה. לפני המלחמה, בעיקר הייתי מצלם עם מצלמת חצי פריים, בלילה, עם סינסטיל, בעקבות כל האורות הצהובים וכל הברים האהובים עליי.

שיף: סטייל אדוארד הופר כזה

קנטור: כן, מלא אדוארד הופר! היה לי סליל פילם שלם רק של תמונות סינסטיל סטייל הופר. הצבעים זהים לאלה של "ניצי הלילה", אז זה מה שהייתי עושה, פשוט עושה רומנטיזציה לעניינים שגרתיים מסביב, רק בשביל עצמי. ואז המלחמה פרצה, ואמרתי, פאק איט, מצלמת פילם של הוריזון בשחור-לבן, הולכים על זה. זה לא משהו שאני רוצה לזכור אפילו עם קמצוץ של נוסטלגיה. זו טרגדיה, יש המון טרגדיה יוונית לזה.

שיף: מעניין, למה אתה בדיוק מתכוון כשאתה אומר טרגדיה יוונית? 

קנטור: טרגדיות יווניות במרכזן הן על נבואות שמגשימות את עצמן. הן לא פועלות כמו הטרגדיות שלנו, עם גיבור ונבל, זה פשוט הרס טהור וכאב, באמת. אין כזה דבר כמו טוב או רע, אלה רק הזוועות הצפויות והבלתי נמנע שיש בחיים, אז אני לעיתים רחוקות – 

שיף: וואו, זה לחלוטין אחרת מהסיפורים האמריקאיים והעלילות שגדלתי איתם, עם כל הסופים הטובים בהם.

קנטור: נתחיל עם זה שבאלה יש לך סוף, וכאן, פשוט לא! אין שום סוף. יש רק חיים. זה גם למה אני שונא הרבה צילומי מלחמה, כי זה רק ניסיון להעמיד פרשנות, אבל אני לא מרגיש שהמלחמה הזו צריכה להיות קשורה לפרשנויות בכלל. הלכתי לשדרות וצילמתי מלא תמונות שהיו משתיתות פרשנות, כמו חסידיים מעלימים עין מעזה ההרוסה, או כל מיצגי ההנצחה לנספי השבעה באוקטובר. ואתה מצלם את זה וחושב לעצמך: כל זה כל כך צפוי; אתה יודע שיש לך את הגיבורים שלך פה ויש לך את הנבלים שם, והרגשתי שזה מאוד מאוד משעמם.

זה לא מה שאני מחפש באופן אישי. אני נמצא פה ומצלם בזמן המלחמה עם איראן, ולנגד זה אני לא רואה לא רע, לא טוב, שום דרמה במובן שלא מדובר בקונפליקט שאפשר לפתור, זה קונפליקט שפשוט קורה לאנשים. ודרך זה, אתה מקבל הרבה יותר אנושיות. אתה רואה את כל האנשים האלה, כמו ילדים שמשחקים במקלט, למשל, וזה לא הטוב אל מול הרע, זה לא נוגע לזה בכלל; זה על אנשים שנמצאים תחת נסיבות מאוד משונות בחיים, ואני מרגיש כאילו זה החלק היווני של כל הסיפור. טרגדיות יווניות לא מקבלות שום התרות משמחות. אין לך גיבורים או נבלים, שום דבר שהוא חיובי או שלילי, כל מה שנותר לך זו דרמה ואנשים שצריכים לעבור אותה. 

שיף: טוב, הרי יש לך גם ניסיון מסוים בעבודה עיתונאית, נכון?

זה היה תמיד טקסט. צילמתי כמה תיעודים מהשטח, אבל זו אף פעם לא הייתה המומחיות שלי, המומחיות שלי הייתה טקסט, ומהניסיון הזה אני יודע כמה מעוות כל הדבר הזה יכול להיות, כי היו לי גם קשרים עם יחסי ציבור, והיו לי קשרים עם יחסי ציבור ברוסיה, מה שאפילו עוד יותר ציני וקודר מכל מה שהולך כאן. ואחת הסיבות שעזבתי את רוסיה, הייתה בדיוק כי אני לא מסוגל להמשיך לעשות את זה יותר. אז כן, זו חלק מהסיבה שאני לא מעוניין להיות בעל נוכחות במדיה כאן. כי, שוב, אתה לכוד…כשאתה בתוך הדבר הזה ואתה מצלם דברים שבקלות תואמים למילוי נרטיבים, אתה מאבד את כל החלקים האנושיים שבאמת הייתי מעדיף לשמור בזיכרון ולהעריך. כשהגעתי הנה ראיתי אנשים שהרגע נחתו ישירות מהמלחמה באוקראינה וראיתי אותם מרגישים בבית ממש על השבועות הראשונים שלהם פה. אין מקום כזה על פני כדור הארץ. מימיי לא ראיתי משהו כזה, ובחיי, אני מעדיף לצלם את זה.

שיף: אבל תמיד חשבתי על זה בתור סממן של תרבויות מזרח תיכוניות עם מזג לבבי באופן כללי. כן, יש לך את כל העסק הציוני גם, אבל אתה חושב שאפילו אם האנשים האלה היו מגיעים לברצלונה או מקום אחר עם תרבות חמה ולבבית מהסוג הזה…

קנטור: טוב, אני מעולם לא ראיתי את זה באותו קנה מידה לפני, לא בארצות הברית, לא באירופה…אני לא יודע, זו מעין תערובת של לבביות וחוסר הפקדה על גינונים, לפחות ככה נראה לי, אבל זה בהחלט לא קשור לסיפורים אגדיים של ציונות או מלחמה או מה שזה לא יהיה. אולי אני קצת מפריז פה בהשלכה רומנטית על עניינים שגרתיים, כמו עם הצילומי סינסטיל, אני לא יודע. אבל בזמן מלחמה, עניינים שגרתיים בהחלט נראים כמו דבר שראוי שישאר זכור מבחינתי.

שיף: מה שאמרת פתאום גורם לי לחשוב עכשיו, אין דרך להימלט. אתה נזרק אל תוך סביבה שאתה לא יכול לשלוט בה, בין אם מדובר ברוסיה או אוקראינה, או כאן, כל מקום בעצם. אתה לא יכול לשלוט על הסביבה, אבל אתה כן יכול לשלוט על הצורה שבה אתה זוכר אותה. 

קנטור: הייתי מוסיף שאתה גם שולט על הדברים שאתה בעצמך תופס כנורמליים או חריגים וזה גם מה שמתווסף לך שנים קדימה. זה אתגר יצירתי די מעניין; אף אחד לא באמת נשאר נורמלי אחרי המלחמה, אז בוא נראה איך זה יילך…