אונליפאנס היא פלטפורמה שבה יוצרות תוכן מעלות תמונות וסרטונים אירוטיים, וצרכנים משלמים מנוי חודשי כדי לצפות בהם. מבנה האונליפנס דומה לפלטפורמת הפטריאון – פלטפורמה בה יוצרי תוכן מקבלים מימון מקהל הצופים בתמורה לתכנים שלא עולים לעמודי הרשתות החינמיים.  באונליפנס כל אישה (או גבר) יכולה לצלם את עצמה בנוחות הביתית בעירום, להעלות את התמונות לאתר האונליפאנס ולהתחיל לגבות מאנשים כסף עבור התוכן המיני, תוך שליטה מלאה בסוג התוכן שהיא מעוניינת לייצר (מכפות רגליים ועד יחסי מין מלאים מול המצלמה). משפיעניות שמתפרנסות מהפלטפורמה מתהדרות ברשתות ברווח גדול מאוד, ולכאורה מדובר בעיסוק רווחי במיוחד. 

תומכי הפלטפורמה טוענים כי מדובר במהפכה פמיניסטית של ממש. סוף סוף נשים יכולות "לחגוג את מיניותן" ללא מתווכים, ללא סרסורים, ללא אף אחד שנוגע בהן. יש להן שליטה מלאה בגופן, הן עובדות מהבית, והן קובעות את הגבולות. זו עצמאות נשית אמיתית, נכון? לא בדיוק.

הפמיניזם הפרוגרסיבי כמעט ולא מעז לשאול שאלות רציניות על התופעה.  במעבר על סיקוריהן של "פוליטיקלי קוראת", אחד הגופים הפמיניסטיים המוכרים ביותר בישראל, לא מצאתי מאמר דעה אחד שמתנגד באופן חד־משמעי לפעילות נשים באונליפאנס. גוף תקשורת פמיניסטי שלא מביא דעה נגד פורנוגרפיה אינטרנטית? זה בדיוק המקום שבו השיח דומם. בין הטענות בעד הפלטפורמה שמתקיימות ברשתות החברתיות, לבין השמרנים שקוראים לבנות "זונות", יש חלל ריק. אין דיון. או שאת מוקצית, או שאת אישה חזקה ועצמאית. אבל מה שקורה באמת באונליפאנס הוא סיפור אחר לגמרי:

מחקרים מהשנים האחרונות מגלים: ממוצע הרווח של יוצרת תוכן באונליפאנס עומד על 180 דולר בלבד (כ־600 ש״ח) בחודש, לפני מיסים. כמות המנויים הממוצעת ליוצרת תוכן? 21 מנויים בלבד.  בפועל, קיימת המון תחרות בפלטפורמה, ועם כל כך הרבה יוצרות תוכן, לא כולן מרוויחות את הסכומים האדירים האלו שאנחנו שומעים בכל מיני ראיונות עם היוצרות בודדות שמצליח להן.

 לנהל את העמוד שלך זה לא קל בכלל – יחד עם העצמאות והשחרור הנשי, מגיעים תפקידים נוספים:  את חייבת להיות מנהלת, אשת שיווק ויחסי ציבור, ומנהלת מדיה חברתית, בנוסף להיותך הדוגמנית הראשית. וגם עם כל הטייטלים האלו – לא בטוח שתצליחי! 

רוב המצליחניות בעסק הן דווקא אלו שיצרו פרובוקציה כדי להגיע לאיפה שהן עכשיו – בין ירדן לסרי שהחליטה להראות לטיקטוק איך היא שותה את השתן של עצמה בבוקר, לבין דברים יותר קיצוניים כמו לילי פיליפס הבריטית, שבגיל 23 בלבד עשתה אתגר מצולם לחשבון האונליפאנס שלה והחליטה לשכב עם 100 גברים ביום אחד.

הדוקו על לילי פיליפס. בסיום ה"אתגר" רואים שהיא נשברת.

זאת המציאות בזירה – אולי טירונית האונליפנס יכולה לפתות קצת משתמשים בימים הראשונים מפתיחת החשבון, אך זה לא מחזיק מעמד מספיק זמן – הטירוניות מוצאות את עצמן מהר מאוד במצב שבו מתמונות עירום רגילות הן מגיעות ליצירת תכנים פורנוגרפיים מקיפים – יחסי מין מלאים מול המצלמה, מילוי אחר בקשות הקהל בשביל כמה דולרים בודדים או אפילו ללכת רחוק ולנסות להיות ויראלית עם אתגרים הזויים שמציבים אותך במעמד השפלה וביזוי מצד הקהל. כלומר בפועל, החיים בזירת האונליפנס אינם זוהרים כפי שמציגות לנו המרוויחות, אלו שעושים עליהן כתבות או אלו שמזמינים אותן להתארח בפודקאסטים.

סרסורי האינטרנט

תעשיית המין אינה פועלת כמו תעשיות אחרות. רוב הנשים שנכנסות לעולם הזה פגיעות ונואשות לכסף, מה שנותן מרווח לנוכלים, במסווה של עזרה; תופעת ה"מנהלים" ליוצרות תוכן מיני הפכה כל כך רווחת שהם קיבלו שם משל עצמם:  סרסורי אינטרנט (E-pimps) .

הם פועלים בדיוק כמו סרסורי רחוב: לוקחים שליטה מלאה בחשבון ובימוי התכנים, מוודאים שהלקוח מרוצה, גורמים ליוצרת להכין תכנים אקסקלוסיביים, וגורפים את רוב הרווח. הכל מתוך ניצול החולשה של האישה שלא רואה את עצמה יותר מאובייקט מיני ומשוכנעת שזו הדרך היחידה להצליח.

האתר היווה קרקע פוריה לניצול ופורנוגרפיית ילדים. לאורך שנות הפעילות של אונליפנס (כ-9 שנים) היו מספר רב של מקרים שבהם חשבונות סיפקו תוכן ניצול מיני של ילדים. גם כשלא מדובר בתכנים של ילדים, יש הרבה יוצרות שעומדות על הגבול. למה? כי זה רווחי.

לא סתם אחת המרוויחות הגדולות ביותר היא סופי ריין בת ה־20, שפתחה את החשבון בגיל 19. ריין, בחורה בעלת מראה ילדי מאוד, משווקת את עצמה כבתולה עם ערכים נוצריים. הפופולריות שלה מעבירה מסר ברור: עולם האונליפאנס שורץ בפדופילים.

קצת אחרי פתיחת החשבון, ריין הקימה קומונה של יוצרות תוכן שחיות בוילה ענקית הנקראת בופ האוס (Bop House), כולן בעלות מראה תמים וכמעט חוקי – הצעירה בהן בת 19  והמבוגרת ביותר בת 25. בין הקטגוריות הנצרכות ביותר בפורנו עומדות כותרות כמו "נערות", "כמעט חוקיות" או "בנות 18" – כותרות אלו הן מעין קריצה בין יצרני התוכן לבין הצרכנים – כאן תמצא מראה ילדי, או בקיצור – פדופיליה חוקית. 

בופ האוס. המבוגרת ביותר בת 25.

בחיפושיי אחר גופים פמיניסטיים פופולריים שמסקרים את התופעה, מצאתי רק את שדולת הנשים ואת מטה למאבק בסחר בנשים ובזנות, שביקרו והתנגדו. בשאר המקומות? אדישות, או אפילו עידוד. ב"פוליטיקלי קוראת" ניתן למצוא כתבות שמצדדות ומתחנפות לא רק לאונליפאנס אלא לתעשיית המין ככלל. בשיח הפרוגרסיבי באינטרנט קיימת תפיסה מעוותת שאונליפאנס זו דרך מצוינת להרוויח כסף, ובגלל המסך בין האישה ללקוחות – הכל בסדר ובטוח. זו בדיוק האשליה.

מה זה אומר עלינו?

הנורמליזציה של אונליפאנס והשמות המפולפלים – "יוצרת תוכן חריפה", "בחורת אונליפאנס", "דוגמנית עירום" – קיימים כדי לכבס את המילה פורנוגרפיה. נגישות הפלטפורמה והמוניטין שלה כמעין "שחרור מיני בתשלום", גורמת לנשים צעירות שמעולם לא היו מוצאות עצמן בתעשיית המין, לכאלו שעושות פורנו פשוטו כמשמעו.

אונליפאנס חושף מעמד נוסף של נשים לסכנות תעשיי המין. כעת, נשים במעמד הביניים ו"מבית טוב", אוכלוסיה שבעבר היתה בסיכון פחות ליפול לזנות ופורנוגרפיה,  מקבלות לגיטימציה חברתית למכור את גופן ולהדרדר במורד התלול של האונליפנס. מתחת לאשלית הזוהר והכסף שוכן עולם אכזר שבו נשים פגיעות מגיעות כי הן שבויות בתפיסה שוביניסטית, לפיה גופן הוא הדבר היחידי שהן יכולות להציע ולקבל עליו תשלום. 

אני לא רואה טעם להאשים את הבנות עצמן. חלקן הגדול לא מודות בכך, אבל הן קורבנות להבטחות הריקות של אונליפאנס.  אין טעם להפנות את האצבע המאשימה אליהן. הן חלק ממשהו גדול יותר. יש לבקר את התעשייה עצמה, את הצרכנים, את החברה ואת מי שמאפשר למעגל הניצול להתקיים.

כפמיניסטיות וקודם כל כנשים, אם לא נכיר בתופעה וניגש אליה בחמלה, חשיבה ביקורתית ודאגה לקורבנות – אנחנו לא נשיג כלום. אסור לוותר על השיח הבריא.