רוברטו בולניו הוא אחד מענקי הכתיבה העולמית בדורות האחרונים, שם שכל חובב ספרות אמור להכיר, ורצוי, כמובן, להשוויץ בכך שקרא אחד מספריו הבלתי־נגמרים. אבל כדי לקרוא את בולניו באמת צריך לשכוח הכל, ולפתוח את הספר (עדיף של סיפורים קצרים, כמובן) כאילו מדובר ביצירה עלומה של כותב זניח, כזו שאף אחד לא קרא לפני כן ושאנו מצילים מתהום הנשייה. היתה לי ההזדמנות לאמץ את צורת הקריאה הזו בסדנה של בית עגנון בת"א,[1] שהמילה "אינטימית" תהיה אנדרסטייטמנט עבורה. המסגרת הזו זימנה קריאה עדינה, שברירית, כזו שלא ברור איזה חותם היא משאירה, ודווקא בשל כך יופיה רב יותר.
"נדמה לנו שהאמנות נעה על המדרכה הזאת ושהחיים, החיים שלנו, נעים על המדרכה האחרת, ואנחנו לא תופסים שזה שקר"[2] כותב בולניו ב"רופא שיניים", וכל מה שהוא משאיר לנו לעשות זה לחצות את המדרכה. זה לא תמיד קל – מכוניות דוהרות בכביש שבין המדרכות זה דבר מסוכן – אבל בולניו עוזר לנו לחצות, ולראות איך החיים שלנו – ההיסטוריה האישית וההיסטוריה הפרטית, במילותיו של רופא השיניים – הם־הם האמנות.
לא נהוג לחשוב על רופאי שיניים כעל אמנים. כפי שעולב בו אמן 'אמיתי' "לרופאי שיניים יש אפס הבנה באמנות".[3] אבל דווקא רופא השיניים באירופאטו, בירת התות־שדה המקסיקנית, הולך ומתגלה כאמן האמיתי לאורך הסיפור. בפגישה הראשונה עם המספר הרופא טוען ש"הרג מטופלת": אינדיאנית זקנה שסבלה מסרטן חניכיים ומתה במרפאה שלו. המספר מסיק שאי אפשר לייחס לרופא אחריות על מותו של אף אחד, אך בכך מחמיץ את מה שבאמת מטריד את ידידו – לא האחריות הרפואית (או אפילו המוסרית) מפריעה לו, אלא הכישלון האסתטי; הוא מגלה שהסטודנט שהופקד על הטיפול באישה שגה בזיהוי הבעיה, והביא ל"סרטן חניכיים שנוקב ביד מגושמת".[4] הרופא נדרש להיות רגיש מספיק כדי לזהות סימפטום, להתאים טיפול למחלה, להשתמש בטכניקה – כל אלו מתגלים כעבודה האמנותית של הרופא. לא כל רופא הוא אמן, כמובן, אבל הרופא הזה (אולי בהשראתו של "רופא כפרי" אחר) – כן.
הסיפור עוקב אחר אמן נסתר אחר: חוסה רמירס, נער אינדיאני שמנמן שכותב סיפורים, אשר הקריאה בהם, לפי המספר – היא חוויה שלא ניתן להסביר במילים. הביקור בביתו של הכותב הנפלא הזה מוביל את המספר להבין להבזק שניה "את מסתרי האמנות, את טיבה הסודי",[5] בחלוף ההבזק מופיעה דמותה של האינדיאנית המתה, והסודות הנסתרים של האמנות נשכחים מהמספר. מאיתנו, הקוראים, נמנעת ההכרה בכתיבתו הנשגבת של הנער ובסודות שהיא מכילה. תוכן הסיפורים מתווך אלינו דרך אמן אחר – כבר ניחשתם – רופא השיניים.
כבר בהופעתו הראשונה של הנער רופא השיניים מספר שההיכרות ביניהם היא "היכרות מקצועית",[6] ולוקח רגע להבין שמדובר בטיפול שיניים חינמי, "שבע סתימות, עבודה עדינה".[7] יש כאן יותר מטיפול פשוט – מדובר ביחסים קולגיאליים בין שני אמנים, כל אחד בתחומו, שכן מה שמגדיר את האמן אינו תחום העיסוק, אלא הרגישות בה ניחן. במובן הזה, יכולתו של הרופא לזהות את הנער ככותב נפלא היא יכולת אמנותית, הכרוכה ברגישות מיוחדת.
רופא השיניים, ולא הנער או המספר, הוא שחושף בפנינו כמה שברירים מכתיבתו של הנער ("ואחר כך החל ידידי לספר לי סיפור של רמירס, סיפור על ילד שהיה צריך לטפל בהרבה אחים קטנים, זה היה הסיפור, לפחות בהתחלה, אם כי אחר כך היה מפנה בעלילה והיא התפוררה…")[8], ובתוך כך הופך את המרחב כולו לזירת אסתטית: "עולה על כולם, אמר [הרופא שמדבר על רמירס]. המספרים המקסיקנים נראים כמו תינוקות בהשוואה לנער השמנמן והשתקן הזה עם הידיים הנוקשות מעבודה בשדה. אבל איזה שדה? אמרתי אני. השדה שסביבנו, אמר רופא השיניים, וסימן בידו תנועה מעגלית, כאילו היתה אירפאוטו חיל חלוץ באדמת פרא, מוצב קדומני בלב שטחי האפאצ'ים".[9] בהינף יד הופך רופא השיניים את אירופאטו, עיר פריפריאלית ואפורה, לזירה סיפורית, בה הוא מכתיר את גדול הסופרים המקסיקאים.
זו אולי היכולת האמנותית האמיתית – לדעת ליצור את היפה גם במקום אפרורי, לחגוג אותו ולהתאבל עליו גם ביחס לטיפולי שיניים ("עבודה עדינה" לעומת "מנוקב בגסות"), ולזהות אותו גם כשהוא מגיע בצורת נער אינדיאני שמנמן. במקום שבו אחרים רואים עכברושים לדעת לראות ציפורים.[10] במצב כזה, היכולת לחיות היא היכולת להיות שותף בעולם אסתטי, להיות רגיש לאמנות שהולכת בצד השני של המדרכה. שהרי כפי שמכריז המספר, "לעולם אין גומרים לקרוא, אם כי הספרים מסתיימים, ממש כמו שלעולם אין גומרים לחיות, אם כי המוות הוא עובדה וודאית".[11] הקריאה היא לא סתם עוד פעולה: היא החיים עצמם, ובכוחה אפילו להקהות את עוקצו של המוות.
משל היינו אינדיאנית זקנה, המוות מאיים לקפוץ עלינו מעבר לפינה, ברגע אולי שנחליט כי אנחנו מסיימים לקרוא. המוות והשכחה הם האיום הגדול על החיים ועל הספרות, אך הם גם שמעניקים להם את משמעותם. הכתיבה, בסופו של דבר, מאפשרת לנו להשאיר עדות, זיכרון שישאר גם אחרי שאנחנו כבר נלך. אם כן, הקריאה היא הברית עם הכותב המת, זה שעשוי להשכח, ומאבק תמידי לשמר אותו בגבולות הזיכרון.
ב"נווד בצרפת ובבלגיה" דמותו של ב', המבוססת על בולניו עצמו, מתמסרת למאבק הזה. בחנות ספרים פריזאית הוא נתקל במגזין עם שמו של אנרי לפבר, כותב בלגי־צרפתי נשכח. ב' "אינו יודע עליו כלום",[12] וזה מציק לו. הוא חש את המפגש עם אנרי לפבר העלום כ"ליקוי חמה" – נקודת שיכחה ועיוורון שמסתירה את השמש כולה. כמו רדוף רוחות, ב' פותח במסע חיפושים משונה אחרי לפבר. הוא נוסע לבריסל, ולאחר מכן לכפרו של לפבר, מנואי־סן־ז'אן. הוא לא מעלה דבר; השיכחה והשתיקה שעוטפות את לפבר רק מתעצמות.
באחת משלוש השיחות שב' מנהל עם זונות לאורך הסיפור, הזונה טוענת בפניו ש"שום דבר שהתקיים אי־פעם בעולם אינו שקט".[13] ואנו, יחד עם ב', חוששים שהיא טועה, שאנשים וספרים יכולים להיאבד ולהשתתק לנצח. לפבר הנשכח הוא כנראה ההוכחה לכך – הוא אמנם השאיר אחריו "חמישה עשר קילו של כתבי יד ורישומים",[14] אך מעט מאוד מהם נמצאו ראויים לדפוס. ב' רואה במגזין אידיאוגרפיות (שירה בה המילים עצמן מרכיבות צורה, ציור במילים) של לפבר. הוא אינו מצליח לקרוא אותן, ויכול רק להתרשם מצורתן ומייחודן של האותיות שמזכירות לו עלי עשב ברוח. הצורה האמנותית ניכרת, אך התוכן נותר סתום ובלתי מפוענח.
גורלו של לפבר, כמו של אלפי כותבי שוליים אחרים – הוא דווקא השתיקה. למעשה, אביו החורג שכינה אותו בלגלוג "ון גוך"[15] מצביע על כך שגם האמנים ה"גדולים", אלה שבדיעבד אי־אפשר לערער על גדולתם, היו יכולים להיזרק ולהירמס מתחת לגלגלי ההיסטוריה. ון גוך עצמו, כידוע, מת מבלי שזכה להכרה לה היה ראוי. וזה, לדעת בולניו, מה שהופך אותו לאמן אמיתי.
ב', במין סולידריות קולגיאלית של כותבים וקוראים, מנסה לאחוז במעט שעוד נשאר מלפבר, מסרב לתת לו להיעלם בתהום הנשייה. כשידידה שואלת אותו למה הוא כל כך דואג לו, ב' עונה בפשטות "כי אף אחד אחר לא",[16] ואנו מרגישים שב' נאבק גם על עצמו, על הזכות שלו להיזכר. הוא מוסיף מיד "וכי הוא היה טוב"[17] ומתחרט מיד. ואכן, התוספת הזו אינה ממין העניין – לפבר ראוי להיזכר פשוט בשם אחוות הכתיבה, מבלי קשר לאיכותה. כשאנו נזכרים שלמעשה ב' לא הצליח לקרוא דבר מכתבי לפבר, התשובה הזו נראית משונה עוד יותר; אך למעשה, יכול להיות שהוא "היה טוב" דווקא בזכות חוסר־הקריאות שלו. השוליות הפכה אותו לכותב עדין ושברירי, המחייב אותנו להקדיש תשומת לב מרבית לכתביו ולו כדי לגלות אותם, להרגיש בעצם קיומם. מי יודע כמה אמנים כאלה הולכים ממש מולנו על המדרכה, מבלי שנרגיש?
אחד מהם הוא כנראה הנער האינדיאני; אחר רופא השיניים, וגם לפבר הוא אמן כזה. ואולי גם את בולניו עצמו צריך לקרוא באופן אנכרוניסטי, כאמן שוליים שכוח, שהצלחתו הגדולה היא כמעט בגדר תאונה היסטורית. שנת מותו של לפבר – 1973 – מרמזת קריאה בכיוון הזה. כפי שב' מציין, זו השנה שבה ביצעו הגנרלים בצ'ילה את ההפיכה הצבאית שהובילה להשתלטותו של פינושה על צ'ילה. לא במקרה ב' לא מצליח להיזכר בשנה הזו – שכן בשנה הזו התרחש גם "ליקוי החמה" האישי של בן דמותו – בולניו. האירוע שהיה עשוי להשליך את בולניו לפח האשפה של ההיסטוריה, ולגזור עליו שיכחה מוחלטת.
בסיפור "בלשים" מובא דיאלוג של שני שוטרים צ'יליאנים. הם משוחחים על מכר מהתיכון בשם המחשיד ארטורו בלאנו, שהם ראו במקרה בכלא בזמן ההפיכה. "'דווקא היה לו מזל גדול שהוא נפל בדיוק על המפקדה שלנו'"[18] אומר אחד מהם, וצודק, כמובן – בלאנו היה עשוי לגמור כמו אלפי צ'יליאנים אחרים – מת; ואולי חמור מכך – שכוח לחלוטין. השיחה של השוטרים עוסקת בעיקר בכך שבלאנו לא הכיר את עצמו כשהתבונן במראה, רואה בה מישהו אחר. אולי באמת בולניו הפך לאדם אחר בכלא ההוא – כאשר חלק אחד ממנו נשאר שם, מבלי שיזכה להצלחה הספרותית לה הגיע, ורק החלק השני עוד חי במקרה, קורא, כותב.
אולי בגלל זה היחסים בין כתיבה ושכחה, קריאה ושקט, הם לא רק של מאבק – השכחה אצל בולניו היא גם תנאי האפשרות של הכתיבה והאמנות, שנוצרת ומקבלת משמעות רק ביחס לחושך האופף אותה. שכן אם החוש האמנותי נבחן ביכולת לזהות את היפה שהולך בצד השני של המדרכה, ודווקא בסביבה דלה ועלובה, הרי שהאמנות הגדולה ביותר נוצרת ונחווית בפריפריה, בקצוות של העולם.
זה הסוד שב' מגלה בסיפור "גומס פלאסיו"; הוא מגיע לסדנת שירה שאולי יעביר שם, ומגלה חור חסר תקווה ועתיד, עיירה נידחת וחסרת תקווה באמצע שום מקום; גאוותה הגדולה של המארחת היא זמרת מהעיירה השכנה שהיא מגדירה כחברתה הטובה ביותר, כאילו ההיכרות הזו יכולה להציל אותה מהאפרוריות שנגזרה עליה. למספר ברור מיד שהוא צריך לברוח משם כמה שיותר מהר, ולא לחזור אף פעם.
אך דווקא לנוכח הרקע הזה, המספר מגלה שהמארחת שלו היא דווקא קוראת שירה (קוראת שירה דווקא ולא משוררת, כפי שמדגיש המספר)[19] גדולה במיוחד. המארחת לוקחת את המספר לנסיעה בכביש שמוביל לשום מקום, והם עוצרים היכנשהו מחוץ לעיירה. המנהלת מצביעה על נקודה במרחק, והם משקיפים על "אי־אלו צורות ירוקות" ועל כלי הרכב החולפים שם. המספר לא מבין מה המארחת רוצה להראות לו.
"ואז ראיתי איך האור, שניות אחרי שהמכונית או המשאית עברה את אותו מקום, פונה לאחוריו ונותר תלוי באוויר, אור ירוק שכמו נשם, לשבריר שנייה חי ומודע בלב המדבר, משוחרר מכל סייג, אור שדמה ליום והתנועע כמו היום, אבל עם כל שבריריות היבשה, תנועה גלית ירוקה, מופלאה, בודדה, שמשהו באותו עיקול דרך, שלט, גג של צריף נטוש, לוחות פלסטיק ענקיים פרושים על הקרקע, יצר כנראה איכשהו, אבל שלעינינו, ממרחק ניכר, נראה כחלום או כנס, שהם היינו הך בסופו של דבר".[20]
אני חושב שמה שבולניו ראה הוא שירה, בתיווכה של המארחת שעזרה לו להבחין בה. היכולת שלה לזהות בפינה במדבר את הנקודה בה האור מתנהג כך הופכת אותה לקוראת רגישה. הרגישות הזו מתחדדת בשל השוליות, הנידחות, הכלום והשיכחה שעוטפים אותה. הם הופכים את האור הירוק, את רופא השיניים, את אנרי לפבר ואת הנער האינדיאני – את הדברים שההיסטוריה הכללית דורסת ושוכחת – למוקדי העניין האמיתיים והחשובים של ההיסטוריה הפרטית, הסודית; של האמנות. גם את בולניו, למרות הצלחתו ובניגוד אליה, צריך לקרוא כסופר כזה.
בסדנאות הבאות בבית עגנון נאמץ את צורת הקריאה הזו (ואחרות) ביחס לעוד סופרות וכותבים, ונגלה ביחד את האורות הירוקים, הנושמים, של הספרות.
[1] ובשיתוף תא־תרבות המחוגה.
[2] עמ' 322. כל מספרי העמודים מפנים לרוברטו בולניו, כל הסיפורים, תרגום משה רון ואדם בלומנטל, עם עובד 2023.
[3] עמ' 321.
[4] עמ' 320.
[5] עמ' 335.
[6] עמ' 324.
[7] עמ' 324.
[8] עמ' 331.
[9] עמ' 331.
[10] עמ' 333.
[11] עמ' 334.
[12] עמ' 246.
[13] עמ' 253.
[14] עמ' 248.
[15] עמ' 248.
[16] עמ' 257.
[17] עמ' 257.
[18] עמ' 117.
[19] עמ' 210.
[20] עמ' 209-210.
