מכיוון שאני מלווה באותו אזור כבר זמן מה, נדיר שאני לא מכירה את מי שמארח אותי. להפתעתי הגעתי לח׳ירבה  (כפר) שמעולם לא ביקרתי בה. הבית של מ׳ מאוד נעים. הוא הגבר המוביל בקהילה אשר מורכבת מילדיו ובנותיו והרבה הרבה צאן. את אזור האירוח המיועד לפעילים ניתן לתאר ככמה ספסלים סביב שולחן עליו מלא קלמנטינות. הוא מציע לי ולפעיל השני שאיתי קלמנטינה. אנחנו אוכלים ומעשנים.

בקושי יוצא לי לדבר על כמה מביכים הם הרגעים הראשוניים בליווי אצל אדם חדש. ״אני אמנם על תקן אורחת, אבל הנסיבות להגעתי אינן רצויות בכלל. בנוכחות מגנה, הקהילות שאין להן קשר רציף עם ישראלים – אלא רק ברגעי משבר מאוד דרמטיים – הן אלו שרעיונית מעדיפות לא ״לשתף פעולה״ עם הצד הכובש, גם לא בצורת סיוע.״ ייתכן שמסיבות דתיות וייתכן שמסיבות פוליטיות – כך או כך, אין הגיוני מזה.

אני, כאדם די גאה, מדמיינת לפעמים איך זה מרגיש – שתחושת הביטחון האישי מותנית בנוכחות של אדם אחר. זה דבר שיכול להפוך לי את הבטן, אבל על אחת כמה וכמה בתוך ההקשר: מ׳ הוא גבר פלסטיני בן 62, אבא ל-11 ילדים. ת׳ היא אישה יהודייה, אמא ל-0 ילדים. אני חושבת על התלות שלו באיזו נערה עירונית מקועקעת מארץ האויב כדי שיוכל ללכת לישון. אני חושבת על אבא שלי או על סבא שלי, אם רעול־פנים בן 14 היה רודף אחריהם עם סכין. כמה מתסכלת הידיעה שאי אפשר להחזיר לו, הידיעה שאין להם איך להגן על המשפחה שלהם. הם כנראה היו מוותרים, וגם אני הייתי מוותרת.

מ׳ לא בקשר רציף עם המג׳מועה (קבוצת הפעילים), אבל מאז שהוקם מאחז בגבעה המשקיפה אל החדרים של ילדיו, הוא נאלץ לבקש נוכחות קבועה בביתו. כל לילה הוא ישן בין 00:00 ל-01:00, ואז עובר להשגיח בדיר. מאז כמה מקרי גניבה קשים ותקיפה אלימה שהשאירה אותו שנים-עשר ימים בבית חולים בשכם – הוא מבקש יותר עזרה.

אנחנו אוכלים קלמנטינות בשתיקה. האווירה נבוכה ומתוחה. הפעיל שאיתי לא יודע מילה בערבית, ואני מתורגמנית בסיסית מינוס-מינוס. מורגש שמוזר ליושבים שאני האישה היחידה בחדר.

השיחה מתחילה קצת קטועה ותקועה. מדברים על המתנחלים ועל המאחז, על מתי הבעיות הגדולות התחילו. אין איפה לרעות את הצאן, אין מאיפה להביא מים כי מחסום המים נפתח על ידי הצבא באופן שרירותי וללא עדכון. מדברים כיבוש, כיבוש, כיבוש וכיבוש. לפעמים נעזרים במתורגמנים האינטרנטיים. כשאני מתרגמת לפוסחה (ערבית ספרותית) הוא צוחק, וכשהטלפון שלו שואל אותי בקול רציני ורשמי – אני צוחקת.

משם השיחה עוברת לדברים אחרים: גירושין, נישואין, הורים, ילדים, מזרחים, פלסטינים. שוב כיבוש, שוב צבא. אנחנו שותקים לרגע עד שלפתע מ׳ בוחר לדבר על הפיל שבחדר, שואל את השאלה השנואה עליי: ״כינת בלג’יש?״ (= היית בצבא?).

שיט. עלו עליי. אני מתחילה לזוז באי-נוחות ומנסה לחשוב מה לענות.

כל הפלסטינים שאנחנו מלווים יודעים שיש שירות חובה. הם יודעים שכנראה היה לי חלק כזה או אחר במנגנון הכיבוש שממרר להם את החיים. אני לא ילדה והם בטוח לא ילדים. אבל אם לי לא נוח לראות את עצמי באור הזה – מה הם חושבים? כשהם מארחים מישהי שהייתה בעצמה אחת הדמויות הכוחניות והנפשעות האלה? למרות הידיעה, השאלה לא נוחה. היא שוברת את הדימוי שלי כחברה למאבק. כן, אני שמאלנית, אבל אני גם ישראלית. זה כמו לומר ״אני נהנית מהאפרטהייד ופירותיו, ואתם סובלים על חשבון ה-׳ביטחון׳ שמוכרים לי. סורי״.

אני רוצה להגיד לו שאני מתחרטת וכועסת על השירות שלי. אבל אין לי את השפה, וגם השיחה היא לא סביבי. אני משיבה בביישנות ״כן״. מ׳ לא נרתע, שואל אותי מה עשיתי ואם הייתי בפלסטין. אני מסבירה לו במהירות שהייתי בחיל האוויר, רק בגבולות ׳48. משהו עם מטוסים, משהו עם חירומים במטוס ומכונה שמדמה את החיים האמיתיים. הוא שואל אותי כמה זמן הייתי בצבא. אני מסבירה לו שהייתי שם שנה ושמונה חודשים, ואז השתחררתי כי אמרתי להם שאני ״מג’נונה״. צחקנו ועברנו הלאה.

השעה כבר 1:00. אני אומרת למ׳ שאני אשמור בדיר ושילך לישון. אנחנו מחליפים מספרים כדי לדבר במידה ויש בעיות. הוא מכין לי קפה כדי שאהיה עירנית. כשהמים מתחממים מ׳ מספר לי שהשבוע הוא קיבל קנס.

מ׳ נסע בטרקטור שלו בחזרה ממחסום המים שהיה סגור, כמובן. הרבש״ץ – רכז ביטחון שוטף צבאי, מתנחל במדים עם סמכויות אקסטרה-אפרטהיידיות – ראה אותו בכביש וסימן לו לעצור בצד, ביקש לראות אישור למשאית. מ׳ למוד ניסיון ומכיר פרקטיקות של מתנחלים ערמומיים, מראה לו את האישור שכמובן תמיד עליו. לאחר החלפה של כמה מילים לא נעימות במיוחד, היום שלו המשיך. אחרי חצי שעה חיילים הגיעו לביתו של מ׳ וסיפרו לו שקיבלו דיווח שדיבר בטלפון בעת נסיעה בטרקטור. הוא מנסה להתגונן אבל אין טעם: הדין כבר ידוע מראש – 1,000 ש״ח דו״ח.

אני מזדעזעת אבל לא מופתעת. הוא מסתכל עליי ואומר לי ש״אלו חיילים כמו שאת היית, אללה יבוא איתם חשבון״, מוזג לי קפה והולך לישון.

בתחתית הדו״ח הייתה משבצת של חתימת המקבל/ת. לידה רשום: מסרב.