ב־24.7.26 התרחש בכפר תל שבגדה המערבית אירוע אלים שבו נהרגו ארבעה פלסטינים, חייל ומתנחל, ולאחריו הוגדר האירוע במהירות על ידי גורמים ישראליים כ״פיגוע״. לפי התחקיר של אורן זיו ואריאל קן משיחה מקומית, האירוע בכפר תל הוגדר כך במהירות, אף שהחל לאחר שמתנחלים נכנסו לכפר ותקפו תושבים. ניתוח ארבעה סרטונים מראה כי עוד לפני שפארוק רמדאן חטף נשק ממתנחל, מתנחל הכה אותו ברובה ונורו מספר יריות מהצד הישראלי, שבמהלכן נפגע פלסטיני. לאחר שרמדאן השתלט על הנשק הוא אכן ירה לפחות פעמיים, אך לא ברור אם פגע במישהו. בהמשך הוא נראה ללא הנשק, ובזמן שהיה לא חמוש נורו לעברו יריות; בסרטון נוסף נראה אזרח חמוש יורה בו לאחר שמתנחלים קוראים להרוג אותו. במקביל, בצבא בדקו אם שני ההרוגים הישראלים נפגעו מירי ישראלי, ולפי הכתבה ההערכה היא שהחייל יובל עזרא נהרג מאש ישראלית. התחקיר מערער על התיאור הרשמי של האירוע כ״פיגוע״ שבו פלסטיני חטף נשק, ירה ונורה מיד, ומציג במקום זאת עימות אלים שהחל בתקיפת הכפר, כלל ירי ממספר גורמים, כשכל הנשק ישראלי, והסתיים בירי ברמדאן לאחר שכבר לא היה חמוש.
התחקיר הוא דוגמה אחת מני רבות לאופן שבו ישראל מטייחת באופן אוטומטי כל אירוע שבו מתנחלים או חיילים צריכים להיחקר. ע״י ההגדרה ״פיגוע״ המערכת מאפשרת מוות של פלסטינים מבלי השלכות על הרוצח. אבל זה לא הכל – ישראל מצרפת עוד ועוד אירועים לשורות הפרופגנדה שלה, לפיה הישראלים הם הקורבנות המאוימים ויש להצדיק בכל מחיר הגנה עליהם, גם במחיר של חיי אדם פלסטינים. זה מוסיף לתחושת הנרדפות המקומית, שתמיד מחפשת להתרחב אל מחוץ גבולות המדינה, אל העולם – דבר שמשמר את הניסיון הציוני להציג את ישראל כמקום המפלט היחידי שבטוח ומוגן ליהודים. זה חלק מרטוריקת הסתירה הישראלית, שהרי כלפי חוץ ישראל מוצגת כמקלט ליהודי העולם, אך בפנים תמיד יש ״פרצות ביטחוניות״ שבאות להזכיר לכולם כמה חשוב לתחזק צבא ולהזרים אליו את מרבית כספי המיסים והתקציבים, כמה אין אמונה ב״אויב״, ולכן גם כמה הצדקה יש לדיכויו ואף לגירושו המוחלט.
בתוך כל הסתירה הזו, מעטים האזרחים הישראלים שיעצרו לבחון בראשם את החוויה של הצד הפלסטיני. חשוב לזכור שזה לא בדיוק משנה – כך או כך קיומן של חוויות חיים שונות בקרב העם הפלסטיני הן עובדת מציאות שקיימות בנפרד וללא קשר למחשבות והרגשות של הישראלים. וזה בדיוק השיח העולמי: יותר ויותר אנשים ברחבי העולם, בעיקר מהדור הצעיר ובהם יהודים רבים, יוצאים נגד ישראל והמדיניות שלה, וקוראים לשחרור וצדק לעם הפלסטיני. כחלק מהשיח הזה, השאלה על הזכות של הפלסטינים להגנה, והגנה עצמית בפרט, נידונה רבות מכיוונים שונים. אך בישראל זו לא שאלה – פלסטינים מהווים בעיה ביטחונית בחייהם, או פיגוע הסברתי במותם. אם הרימו ידם בחזרה – פיגוע טרור. אין לאן לברוח, ואין איך לצאת מזה, אלא אם אתה יוסף חדאד כמובן, ואתה עונה על הגדרות הערבי הטוב והצייתן. המחשבה על מה פלסטינים אמורים לעשות בנוגע לאיומים המתמידים על חייהם וקהילתם מעלה בזכרוני את פניו המחייכות של עודה הד׳אלין.
ב-28 ביולי 2025 נורה למוות עודה הד׳אלין, שהיה מורה לאנגלית ופעיל נגד גירוש תושבי מסאפר יטא, בכפר אום אלח׳יר בדרום הר חברון. לפי תחקיר של באסל עדרה, יובל אברהם ואורן זיו משיחה מקומית, שהתבסס על כ-20 סרטונים, ביקור בזירה ועדויות של שישה עדי ראייה, האירוע החל כאשר דחפור שליווה את המתנחל ינון אליה לוי נכנס לשטח הכפר, עקר עצי זית, הרס גדר ופגע בתושב בראשו. בתיעוד נראה לוי מכה פלסטיני בקת אקדחו ויורה פעמיים לכיוון הכפר. לפי ניתוח הסרטונים, הירייה הראשונה פגעה בהד׳אלין, שעמד לא חמוש במרחק של כ-35 מטר, מאחורי גדר מגרש הכדורסל ותיעד את האירוע, והירייה השנייה נורתה לעבר קבוצת תושבים שכללה גם ילדים אך לא פגעה באיש. לוי טען באמצעות עורך דינו כי פעל מתוך הגנה עצמית, הוא נעצר בחשד להמתה בקלות דעת ושוחרר למעצר בית. בהמשך הוגש נגדו כתב אישום בגין המתה בקלות דעת, הסגת גבול בעת נשיאת נשק והיזק בזדון. לפי כתב האישום, הירי של לוי הוא שפגע בהד׳אלין וגרם למותו. בשלב זה מדובר עדיין בכתב אישום ולא בגזר דין – טרם נקבע עונשו של לוי, והעונש המרבי על עבירת המתה בקלות דעת הוא 12 שנות מאסר.
האם הד׳אלין היה איתנו היום בהינתן והיה לו נשק לאמצעי הגנה עצמית, או שאיש ביטחון מהצד הפלסטיני היה בסביבתו? סביר שכן. הוא יכול היה לחבק את בנו ואת חבריו, להמשיך ללמד דורות של תלמידים ולעסוק בפעילות למען הקהילה שלו. אך התסריט כנראה לא היה דומה – אם הד׳אלין היה מגן על עצמו אל מול לוי, יכול להיות שהיה נרצח תחת הכינוי ״מחבל״. זה המלכוד הכפול או אולי אפילו המרובע של הפלסטינים.
לפלסטינים יש זכות להגן על עצמם מפני אלימות, בין אם היא מגיעה ממתנחלים חמושים ובין אם מחיילים. חשוב לזכור שההתנחלויות עצמן אינן חוקיות לפי המשפט הבינלאומי. סעיף 49(6) לאמנת ז’נבה הרביעית אוסר על כוח כובש להעביר את אוכלוסייתו האזרחית לשטח הכבוש, מועצת הביטחון קבעה בהחלטה 2334 כי להתנחלויות הישראליות בגדה המערבית ובמזרח ירושלים אין תוקף משפטי, וב-2024 קבע בית הדין הבינלאומי לצדק שההתנחלויות והמשטר הנלווה אליהן הוקמו ומתוחזקים בניגוד למשפט הבינלאומי, וכי על ישראל להפסיק את פעילות ההתנחלות ולסיים את נוכחותה הבלתי חוקית בשטח הפלסטיני הכבוש.
ההתנחלויות אינן מתקיימות במנותק מהאוכלוסייה הפלסטינית שסביבן. הרחבתן כרוכה בהפקעת קרקעות, הגבלות על תנועה וגישה לאדמות, הריסות, הרחבת תשתיות ישראליות ועקירת קהילות פלסטיניות. בית הדין הבינלאומי קבע כי מדיניות ישראל יצרה בגדה שתי מערכות משפט נפרדות: פלסטינים כפופים למשפט הצבאי ונשפטים בבתי משפט צבאיים, בעוד המתנחלים הישראלים החיים באותו שטח נהנים בפועל מהמשפט האזרחי של ישראל. בית הדין קבע גם שהמערכת הזאת יוצרת הפרדה כמעט מוחלטת, פיזית ומשפטית, בין שתי האוכלוסיות ומפרה את סעיף 3 לאמנה הבינלאומית בדבר ביעור כל צורות האפליה הגזעית, האוסר הפרדה גזעית ואפרטהייד. כמה משופטי בית הדין קבעו במפורש בדעותיהם כי המדיניות הישראלית נמצאת תחת ההגדרה של אפרטהייד. פירוש הדבר הוא שמיליוני פלסטינים בגדה המערבית חיים תחת שליטה ישראלית בלי אזרחות ישראלית ובלי הזכויות הפוליטיות שיש לאזרחים הישראלים החיים בהתנחלויות לצדם. פלסטיני ומתנחל ישראלי שגרים במרחק של מאות מטרים זה מזה עשויים להיעצר בידי אותה מדינה אך להישפט בשתי מערכות משפט שונות לחלוטין. המערכת הצבאית חלה גם על קטינים פלסטינים:UNICEF מתעד כבר שנים מעצרים והעמדות לדין של ילדים פלסטינים במסגרת מערכת המעצר והמשפט הצבאית הישראלית, ונכון לאפריל 2026 דיווח כי קרוב ל350 ילדים מהגדה מוחזקים במעצר צבאי.
הטענה שההתנחלויות הן פשוט אוסף של אזרחים שבחרו לגור בגדה מתעלמת מהמדיניות הממשלתית שעומדת מאחוריהן. הרחבת ההתיישבות מקודמת באמצעות החלטות ממשלה, תקציבים, תכנון תשתיות, הכשרת מאחזים והעברת סמכויות שלטוניות על הגדה לגורמים אזרחיים בממשלת ישראל. בית הדין הבינלאומי קבע שהמדיניות הזאת, יחד עם בניית ההתנחלויות והתשתיות הנלוות לה, נועדה ליצור עובדות בלתי הפיכות בשטח ומגיעה לכדי סיפוח של חלקים נרחבים מהשטח הפלסטיני הכבוש.
גם הגיבוי שמקבלים מתנחלים מהצבא וממערכת אכיפת החוק הוא פוליטי לחלוטין. בית הדין הבינלאומי קבע כי ישראל נכשלת באופן שיטתי במניעה ובענישה של אלימות מתנחלים נגד פלסטינים, וכי אלימות המתנחלים, הכישלון להעניש אותה והשימוש המופרז בכוח מצד ישראל תורמים יחד ליצירת סביבה כופה עבור האוכלוסייה הפלסטינית. לפי נתוני הארגון ״יש דין״, המבוססים על מעקב אחר 1,750 תיקי חקירה שנפתחו בין 2005 לסוף אוקטובר 2025 בעקבות עבירות של אזרחים ישראלים נגד פלסטינים בגדה המערבית, 93.6% מהתיקים שהטיפול בהם הסתיים נסגרו ללא הגשת כתב אישום, ורק ב6.7% הוגש כתב אישום. הארגון מעריך כי המשטרה כשלה בחקירת 82% מהתיקים שבהם ניתן היה לקבוע את תוצאת הטיפול: 64.4% מהתיקים שנסגרו נסגרו משום שהעבריין לא אותר ו19.3% מחוסר ראיות. בסופו של התהליך, רק 3% מכלל תיקי החקירה שהסתיימו בתוצאה ידועה הובילו להרשעה מלאה או חלקית. במקביל, הנתונים מצביעים על ירידה באמון הפלסטינים במערכת: מאז 2023, 58.3% מהנפגעים שתועדו בידי יש דין בחרו שלא להגיש תלונה, וב2024 השיעור הגיע ל69%. בנוסף נרשמה עלייה חדה בהיקף האלימות: לפי נתוני OCHA תועדו 1,290 אירועים ב2023, 1,420 ב2024 ו1,485 כבר בין ינואר לאוקטובר 2025, כאשר באוקטובר 2025 לבדו תועדו 264 אירועים—יותר משמונה ביום בממוצע.
ההגיון הפשוט יגיד שכשפלשו לביתו של אדם, תקפו אותו ואיימו על חייו וחיי משפחתו – אגרסיה מצד הקורבן תהיה הגנה עצמית, שהרי אדם היה בביתו הפרטי, עסק בעניינו, כשאדם זר חצה את הגבול הפיזי והפרטי של בעל הבית – הוא רשאי לנקוט באמצעים להגן על קניינו, משפחתו ועצמו.
בידיעה שזה המצב, מה הייתן עושות? אם ידעתם שהחיים במציאות היומיומית שלכם יכולים להיגמר בכל רגע מבלי שתקבלו הגנה, מבלי שימוצה הדין עם התוקף, ואם תחשבו להתנגד ולהתגונן רק לרגע – דעו שסופכם גם הוא מוות, אך הפעם עם הכינוי ״מחבל״. האם מחבל = אדם שנמצא בשטח ביתו הפרטי לצד משפחתו ומתנגד בכוח ליהודים חמושים בנשק חם שמטרתם הסופית היא לגרש אותו, את משפחתו ובני עמו?
הבעיה עם הרטוריקה הישראלית, יחד עם היותה סותרת להחריד (המדינה הכי חזקה – מדינה קטנה ויחידה ליהודים הנרדפים, צבא שמוחץ את האויב – אך גם הכי מוסרי בעולם), היא שהיא כלל לא שמה לב לחוקי המשחק. מחוץ לגבולות השיח הישראלי, ניתן לראות בבירור את הסתירה. נקודת המבט הישראלית מלכתחילה לוקה בראייה צרה של הסיטואציה. הקונצנזוס הציוני מוחק את ההיסטוריה והחוויה הפלסטינית כחלק מהמנגנון האידיאולוגי של הכחשת הפלסטינים כאומה וכבני אדם עם סוכנות. הרבה פערים נוצרים בידע של התלמיד/ה הישראלי/ת בקשר להיסטוריה, וזו נקודת ההתחלה. הנוסחה שמתעצבת היא ״אנו הקורבנות, הנרדפים התמידיים, ומדינת ישראל היא האפשרות היחידה שלנו לביטחון״. בו זמנית מתעצבת התודעה של אזרחים חיילים. כל אזרחי ישראל (או מרביתם) הם גם חיילים בישראל, ״בלעדיהם כולנו היינו מתים בוודאי״. ״זו הזכות שלנו להיוולד ולגדול כדי להקריב מעצמינו, או את עצמינו, למדינת ישראל.״ גם התקשורת הישראלית ברובה המוחלט אינה עוזרת בהרחבת האופקים של הישראלי הממוצע בנוגע לדיכוי המתמשך של העם הפלסטיני בגדה המערבית, בעזה, במחנות הפליטים וגם כאזרחי ישראל – לא נלמד על המשטר הצבאי, על חוק נכסי נפקדים, על החלטה 194 של האו״ם ותגובת בן גוריון ויוסף ויץ לכך, את התפקיד הקולוניאלי של קק״ל, על התכניות המקוריות של אבות הציונות כדוגמת הרצל או ז׳בוטינסקי. לא נלמד על הבונד או על נטורי קרתא, לא נלמד אפילו על ההתנגדות היהודית בגטו. גם לא נלמד על היסטוריית היהודים הערבים בארצותיהם, או על החיים הנוכחיים שלהם עכשיו, באיראן או בסוריה. בזמן הזה, בשאר העולם מתחילה לצוף ההיסטוריה המודחקת. במקביל למה שניתן לכנות עליית הימין הפשיסטי במדינות מערביות רבות, ישנה התעוררות בעיקר בקרב צעירים – וביניהם יהודים רבים – כלפי המאבק הפלסטיני וההיסטוריה שלו. כשיש את האופציה לתעד את חיי היום יום ולהעלות ברשתות החברתיות, כשרצח עם שלם מוקרן בשידור חי אל הטלפונים של כולם – לא משנה כמה פרופגנדה והדחקה תושקע בזה, לא ניתן למחוק תיעוד ישיר של המציאות, לא משנה כמה ימנעו כניסת עיתונאים בינלאומיים לעזה. מדינת ישראל תמיד דיברה אל אנשי העולם דרך מתווכחים דוגמת AIPAC, אך היום לא נדרשים תקציבי עתק וארגונים חזקים כדי להעביר סיפור לעולם. מספיק לרכוש טלפון עם חיבור לרשתות כמו טוויטר (X), פייסבוק, טיקטוק ואינסטגרם, ולצלם את המתרחש סביבך. זה מהווה תקדים ביחסי הכוחות הללו בין מדינת ישראל, שמקבלת מימון מארה״ב ומדינות אירופה, אל מול העם הפלסטיני ממנו נלקחה אדמתו, ובכך גם החופש והריבונות שלו.
בפעם הבאה שישאלו ״למה כולם נגדנו״, או ״איך הפלסטינים מקבלים יותר תמיכה עולמית״, עדיף לשאול קודם, ״האם אני שולט בהיסטוריה כולה? ולא רק בהיסטוריה הנרטיבית שהועברה אליי בידי המדינה?״, או ״מאיפה אני צורך את המידע שבאמצעותו אני מבסס את הדעה שלי בנושא?״
