שם אלבום: Townes Van Zandt

אמןיםות: Townes Van Zandt

שנת יציאה: 1969

ז'נאר: קאנטרי, פולק, סינגר-סונגרייטר

פעם, אם היו אומרים לי "קאנטרי", הייתי פוסל מיד. מהם החיים בלי כמה דימויים כוזבים? בראש שלי המוזיקה הזו הייתה מוזיקה של קאובויים, דרכים מאובקות ושמרנות אמריקאית. ואז שמעתי את טאונס ון זנדט.

טאונס נולד למשפחה אמידה ומבוססת בטקסס, אבל נמשך דווקא לכיוון ההפוך. במקום החיים הנוחים שיועדו לו, הוא בחר בחיי נדודים, בשוליים ובחיפוש מתמיד. חייו היו רצופים כאב נפשי, התמכרויות ותקופות קשות, והמיתולוגיה שנבנתה סביבו לא פחות גדולה מהמוזיקה עצמה. בוב דילן העריץ אותו, אינספור אמנים ביצעו את שיריו, אבל כמו שקורה לא פעם– חלק גדול מההכרה הגיע רק בדיעבד. אפילו בישראל יש לו חיבור מפתיע: הוא היה חבר קרוב של דיוויד ברוזה, וביקש ממנו להקליט כמה משיריו לאחר מותו.

מה שהופך את טאונס לדמות כל כך יוצאת דופן היא העובדה שהוא בעת ובעונה אחת כל הדימויים האמריקאיים וגם ההפך שלהם. זה קאנטרי אחר. מתוחכם יותר, מהורהר יותר, כאוב יותר וכנה יותר.
טאונס כתב בצורה לירית ומלאת דימויים מסתוריים ונטועים עמוק במסורת הקאנטרי והפולק שעליה גדל. הוא ניגן בלי יומרות, שר בקול רך (כמובן, מבטא דרומי) חבש כובע קאובוי והיה שילוב בלתי אפשרי בין משורר ביט עירוני, נער אורווה מחוספס ונגן בלוז שהגזים. בסופו של דבר, טאונס ון זנדט הוא בעיניי אחד האמנים החשובים שצמחו בארצות הברית

האלבום הזה, שיצא ב־1969, משתלב היטב בגל של התקופה בה מוזיקאי רוק ופולק רבים ניסו לחזור אל "השורשים". טאונס חמק לתוך המהלך הזה באופן מושלם. למעשה, זהו אחד האלבומים היחידים שלו המורכבים כמעט כולם משירים שכתב בעצמו, והוא כולל גרסאות חדשות לשירים שהופיעו כבר באלבום הבכורה שלו. טאונס הרגיש שההפקה המקורית הקודמת עשתה להם עוול, וכאן הוא מגיש אותם מחדש – בעיבודים אחרים ובשלים יותר. יש כאן זיקוק מושלם של מה שטאונס ון זנדט יודע לעשות: מילים אניגמטיות וקורעות לב, מוזיקה פשוטה ומדויקת, מוג'ו ורומנטיקה מתוקה-מרירה.

משהו בטאונס צהוב בהפכפכות שלו, חרדל או אבק של אובך. ההפכפכות היא גם בתצלום העטיפה. הוא יושב במטבח של חבר, עיניו עצומות. היפוך מוחלט לעטיפת האלבום הקודם שלו שיצא באותה שנה, שם הוא מביט ישירות למצלמה בעיניים פקוחות וערניות. נדמה שבין שתי התמונות האלה מסתתר גם הסיפור כולו.

שם אלבום: אהוד בנאי והפליטים

אמןיםות: אהוד בנאי והפליטים

שנת יציאה: 1987

ז'אנר: פוסט-פאנק, גל חדש

זהו האלבום הראשון של אהוד בנאי, עם להקת "הפליטים". בהפקה של יוסי אלפנט שגם מנגן על גיטרה מדהימה באלבום כולו. 

קצת מצחיק "להמליץ" על אלבום שנחשב לאחד האלבומים הישראליים הטובים אי פעם. מצד שני, זה אלבום ממש ממש צהוב בעיני, אז זה כדאי. כבר כשהוא יצא כתב עליו יעקב גלעד "במקום הזה ובזמן הזה, אם לא היה התקליט הזה, מישהו היה צריך לבוא ולהמציא לנו את אהוד בנאי והפליטים. לפנינו האלבום הראשון בדברי ימי הרוק העברי, שאפשר להגיד עליו שזהו אכן, סוף-סוף, רוקנרול עברי, ישראלי, יהודי, אבן דרך לעתיד לבוא". 

האלבום הזה הוא אחד מאותם רגעים נדירים ומיוחדים בה יצירת אמנות מהפריפריה, רחוק רחוק ממרכזי התרבות העולמיים, מצליחה לחדור לזרם השוטף של מוזיקה ממדינות דוברות אנגלית. האלבום הזה הוא פשוט אלבום פוסט-פאנק (Post-Punk) מעולה וחדשני, גם בקונטקסט העולמי. 

מה שעוד יותר יפה באלבום הזה – למרות האיכות הבינלאומית שלו, הוא ישראלי להחריד. הוא בעברית. והוא מדבר על ישראל. על הערים שלה, על העליה מאתיופיה, על הפלסטינים. העצב שלו, תחושת הזמן שלו, הרפרנסים שלו – כולם ישראלים כל כך. אפשר ממש לדמיין את הידיים השעירות והמחוספסות פורטות על הגיטרה. ריח קפה שחור מהול בסיגריות באולפן דחוס בתל אביב השבורה של שנות ה80. 

יש איזו השוואה שהתמכרתי אליה, בין פוסט-פאנק במוזיקה לפוסט-אימפרסיוניזם באמנות (Gang of Four הם  מאטיס, הTalking Heads הם כמובן גוגן). אהוד בנאי המוקדם הוא לגמרי ואן-גוך מבחינתי. מקורי וראשוני. הרגש מוביל את הצבע מעל הכל. גם הצבעים של האלבום הזה הם לגמרי ואן-גוך – כחול וצהוב. 

1. הנסיעה, המסע, הנדודים – בכחול. "עיר מקלט", ממשיך לנסוע", "זמנך עבר", "מלנכולי". נסיעות לילה, בכחול כהה של לילה חשוך ודחוס עם אורות צהובים חולפים.

2. מצד שני – תקיעות, עמידה במקום, הצהוב הבוהק. שמש קופחת בצהוב ששוטף הכל, יום בהיר מדי, ישראלי כזה.  "אנחנו כאן בלב מדבר, צמאים למים חיים… מסתובבים, סביב עגל הזהב" ("עגל הזהב"). האלבום מלא עלילה, כמו סרט שהמאזין מפענח מתוך השמיעה בלבד, מנסיעה ב5:00 בבוקר מהמחסום בעזה  ("ממשיך לנסוע"), להפסקת צהריים על הפיגום ("ערבב את הטיח אחמד"). בין האבק, החום והשמש הקופחת, לתנועה מרפאת אל תוך הערב והחושך. וכך גם המוזיקה – בין התנועה המהירה והנקייה של הפוסט-פאנק של לונדון או ניו-יורק, אל גיטרה מסולסלת, ותיפוף צפון אפריקאי, איטיים ומעגליים.

שם אלבום: Folk Singer

אמןיםות: Muddy Waters

שנת יציאה: 1964

ז'אנר: בלוז

אם ננסה לספר את ההיסטוריה של הרוק בקצרה זה בערך משהו כזה: אמני בלוז שחורים בארצות הברית עברו לנגן בגיטרה חשמלית. הם נסעו להופיע באירופה ובעיקר באנגליה שם קיבלו אותם בפחות גזענות, בפני קהל של צעירים לבנים בריטים ששמעו אותם עד אז רק בתקליטים. אותם צעירים הושפעו מאוד מהמוזיקה שלהם, ויצרו לה גרסא חדשה איתה נסעו להופיע בארה"ב. זו בעצם ההתחלהשל הרוק האמריקאי בתחילת שנות ה60, שבתסריט אחר היה עלול למות לגמרי אחרי הגיוס של אלביס לצבא. הרגע הזה נקרא בהיסטוריה של המוזיקה The British Invasion (וכולל את כל הלהקות הגדולות של הרוק הבריטי – הביטלס, הרולינס סטונס, The Who וכו' וכו'). 

אחד מעמודי התווך שהשפיעו על אותם צעירים בריטים הוא אמן הבלוז הענק Muddy Waters, הרולינג סטונס אפילו קרויים ע"ש שיר שלו. ווטרס נולד ככל הנראה בשנת 1915 באזור הכפרי של מדינת מיסיסיפי, תחת השם מקינלי מורגנפילד. כבר בתור ילד הוא היה מנגן בלוז שהיה פופולרי בסביבת מגוריו בברים וחגיגות משפחתיות. בשנת 1941 הגיע לאזור ארכיונאי המוזיקה Alan Lomax. הוא הגיע למיסיסיפי כדי למצוא את אמן הבלוז האגדי Robert Johnson. אך התברר שהוא כנראה נפטר 3 שנים קודם. באותה הזדמנות הוא פגש את Muddy Waters שהיה כבר אמן מוכר בסביבה, התלהב, הקליט את המוזיקה שלו ושילם לו 20$. ב1943 הוא חזר והקליט אותו שוב. זה היה הסימן לווטרס שיש בו עניין בעולם שבחוץ, וכך הוא לצאת לקריירה מוזיקלית ברחבי ארה"ב ואז גם לאותן הופעות באנגליה. 

האלבום Folk Singer הוקלט אחרי אותן הופעות באנגליה כשווטרס חזר לארה"ב. הוא הלך מאוד רחוק עם המוזיקה החשמלית (אליה הוא יחזור בהמשך – בענק) והקהל שיווע לבלוז המסורתי. הדבר הבולט ביותר מבחינתי באלבום הזה הוא המרחבים שהוא מכיל בתוכו. זה אלבום אקוסטי, הרבה מהזמן זה רק ווטרס והגיטריסט האדיר Buddy Guy לצידו. לצד השירה העמוקה של ווטרס, וסולואי גיטרה חלקלקים ומושלמים, יש פה הרבה מאוד שקט. אפשר ממש להרגיש את המרחבים העצומים של הדרום האמריקאי חודרים לתוך החלל שנוצר וממלאים אותו בצבעים, רוח וחום נעים. השקט הזה באופן אירוני מתאפשר דווקא בגלל איכות ההקלטה המדהימה של האלבום הזה. בהרבה מאלבומי ושירי בלוז מסורתי שהוקלטו שנים קודם, יש המון המון רעש רקע. כאן יש הקלטה פשוט נקייה, חדשנית לתקופה. זה לגמרי הדבר האמיתי, אבל מוגש בצורה המושלמת כדי להקשיב לו.

שם אלבום: Sonny Rollins With The Modern Jazz Quartet

אמןיםות: Sonny Rollins

שנת יציאה: 1952

ז'נאר: ג'אז, ביבופ

סוני רולינס נפטר לא מזמן וכתבנו עליו בכתבה נפרדת כאן בביזיון. מדובר במוזיקאי ענק (גם פיזית, איש גבוה) וחסר פשרות שכמה פעמים הותיר חותם עמוק במוזיקה. רולינס לא בהכרח היה בטוח שהוא טוב כמו שהוא רצה להרגיש, ובסיפור מפורסם לקח תקופה של חופש כדי להתאמן כל יום מתחת לגשר בניו יורק.

זה אחד האלבומים האהובים עליי ביותר של רולינס. זה השיא של רולינס הצעיר שמנגן כאן מהודק – סולואים עמוסים ברעיונות יפים ומגניבים, ומלווה במיטב המוזיקאים של התקופה. בחלק הראשון (קטעים  1 עד 4) הוא מנגן עם כל מי שאחרי זה יהפכו לModern Jazz Quartet – מילט ג'קסון המדהים על הויברפון, ג'ון לואיס הפסנתרן המופלא ופורץ הדרך, קני קלארק אמן הקצב ופרסי הית' (אחד משלשיית אחי הג'אז) הבסיסט המעולה. פשוט מנגנים מעולה, גישה מרעננת וליווי יפהיפה. יש משהו בשילוב הנגנים כאן, באווירה שנוצרה שהוא מאד מדוייק. שלא לדבר על הנגינה הרגישה והקלילה של מילט ג'קסון על הויברפון הפעמוני. (שלפעמים מרגיש לתושבי המאה 21 כקלישאת ג'אז, אבל הוא דוקא מתחבר כאן יפה לכבדות של רולינס)

לא תמיד העטיפה של אלבום אומרת משהו,  על התוכן המוזיקלי שלו, אבל דווקא בפעם שקניתי את האלבום הזה – האינטנסיביות הצהובה שחורה שלו משכה את תשומת ליבי וגם התחברה מצויין לדחיסות והיופי האינטנסיביים של המוזיקה. כמו שדה חמניות בקיץ. הכל כאן מנוגן לעילא ולעילא, מציג את כל הרעיונות הכי יפים של רולינס שמתפוצץ מיצירתיות ואנרגיה.

שם אלבום: American Don

אמןיםות: Don Cabarello

שנת יציאה: 2000

ז'נאר: מאת'-רוק

דון קבלרו, להקה שהוקמה בפיטסבורג פנסילבניה שבארה"ב, בשנת 1991. קשה להגיד שמדובר בלהקה אחת כי למעשה חבריה התחלפו, כמו פרדוקס האנייה של תסאוס – שהחליפה את כל חלקיה.  לב הלהקה היה המתופף-וירטואוז-פורץ הדרך ("התמנון" ) דיימון צ'ה. סוג המוזיקה המשונה שלהם הוא איזו צמיחה מסצינת הגראנז' והמוזיקה האלטנרנטיבית של התקופה ונקרא מאת'-רוק  וכנראה מתייחס לעובדה שמדובר במוזיקה "מתוחכמת" עם שינויים ושברים קצביים. התופים ומורכבות הרתמית בין הכלים הם העניין המרכזי, ולרוב אין יותר מבאס גיטרה תופים.
הלהקה עודנה קיימת, כביכול, היא לא הוציאה חומר או הופיעה מאז 2008, אבל בכל זאת כוללת דיסקוגרפיה של שישה אלבומים

באקזיסטנציאליזם, ובמיוחד אצל אלבר קאמי יש נטייה להתייחס לאבסורד בקיום האנושי (מצד אחד, לשום דבר אין משמעות, ומצד שני – לכל דבר יכולה להיות משמעות) כפרשת דרכים בין הומניזם לניהליזם. הכל מותר והרשות נתונה ומעבר לפינה: ייאוש, תחושת אפסות וחידלון.
כסממן של שנת "באג 2000" – האלבום הזה, למרות שהוא מהקלים והנחמדים מאד של דון קבלרו, הוא כמו כל המוזיקה שלהם – גובל בניהליזם: שמות השירים חסרי משמעות, וכך גם העטיפה, הרגש, המילים. נדמה שיש פה כוונה לבחירות רנדומליות. אבל, לצד המוזרות של המוזיקה – יש משמעות: האלבום הזה מהנה, עם גרוב לא נורמלי, יש בו עידון ויופי, כמעט כמו מוזיקה קלאסית מודרנית (סטרווינסקי?) זה לא אלבום לכולם, ואולי גם לא משמיעה ראשונה, אבל האלבום הזה כיף, מעניין ובטוח מאד מחדש ופורץ דרך. הוא מציע חוויה אקזיסטנציאליסטית כמעט כמו תיאטרון אבסורד, וזה כיף.

שם אלבום: Black Bombaim & Peter Brotzmann

אמןיםות: Black Bombaim & Peter Brotzmann

שנת יציאה: 2016

ז'אנר: רוק פסיכדלי, ג'אז

האלבום נפתח בסולו סקסופון. סולו אמיתי, בלי שום דבר אחר ברקע. אחרי שתי דקות של אש צורבת ומדהימה מגיעות נקישות קלות של מצילות תופים, ומיד אחריהן בקול עמוק ששוטף הכל גם באס וגיטרה שפותחות בג'אם פסיכדלי שמלווה את הסקסופון. אחרי קצת יותר מ8 דקות סולו הסקסופון מסתיים, והגיטרה עוברת מעט למרכז הבמה, רק כדי לתת מנוחה קלה לסקסופון שחוזר די מהר (זה הקטע הראשון באלבום, 13 דק'). 

מעבר לעובדה שזו פשוט פתיחה חזקה לאלבום מעולה, יש פה גם אלמנט של כבוד של להקת ג'אם פסיכדלית צעירה לאחד מנגני הסקסופון הגדולים של המאה ה20. פטר ברצמן נולד בגרמניה בשנת 1941. ברוצמן הוא בחור גדול, בלונדיני ובעל שפם ענק ומרשים לרוב. הוא התחיל כאמן פלסטי, ובצעירותו עבר לג'אז (אבל המשיך לצייר ולעצב הרבה מעטיפות אלבומיו).

בשנת 1968 הוציא ברוצמן את האלבום השני שלו שנקרא Machine Gun. מדובר באלבום ג'אז שהיה למכוננים בעיצוב הצליל של הג'אז החפשי האירופאי. מוזיקה אגרסיבית, שנוטשת במובנים רבים את ה"נשמה" של הג'אז האמריקאי לטובת צלילי מכונה תעשייתיים. אני לא בהכרח אמליץ כאן על אותו אלבום מ68 (שמיעה לא קלה בכלל), אבל המפגש בין שלישיית Black Bombaim – להקת ג'אם של פסיכדליה כבדה ברוח שנות ה70 עם הענק ברוצמן הוא אחלה נקודת פתיחה להכרות.

השילוב של סקסופון רושף, צווח, חפשי ומלא כמו של ברצמן יחד עם ג'אם פסיכדלי ארוך, כבד ורפפטטיבי זה פשוט שילוב חלומי לחובבי מוזיקה מהסוג הזה. איך עד כה לא חיברו בין ג'אז חפשי ללהקות ג'אם פסיכדליות??בשבילי זה ממש כמו בחלומות האלו של "הלוואי וג'ימי הנדריקס היה יכול לנגן פעם אחת עם הGreatful Dead". סוג של פנטזיית רוק שכולנו מכירים, כזו שבסוף מנסה להתגשם בכל מיני Supergroups שמתבררות כפארסה. כאן השילוב הוא פשוט מושלם ולכן אני ממליץ עליו מאוד.