כתוצאה מהבריונות הצבאית הישראלית, שנגררה לחודש של מלחמה עם איראן, נפתח לי חלון הזדמנויות: לנסוע לבקעה כשהכל עוד ירוק, בזמן סמסטר! זה מרעיש, משום שלרוב אני לא מצליחה להגיע לנוכחות סולידרית בגדה במהלך הלימודים, ועוד כשקר ונעים לפני החום המהביל של אמצע אוגוסט על גבול ירדן. 

בכל חודש המלחמה נסעתי לגדה פעמיים בשבוע, ליווי יום וליווי לילה. בשבוע האחרון של הרמדאן, ישנתי בקהילה קטנה עם פעילה נוספת. הגענו לקראת ערב, ולאחר כמה שעות וכמה טילים יפים שצילמנו, נכנסנו לישון.

ב1:40 , ו׳, שאצלו התארחנו, העיר אותנו ואמר שיש מתנחלים אצל ק׳.
הקהילה היא שארית של קהילה גדולה יותר שהמנהל האזרחי הרס לחלוטין לפני כמה שנים. אלו שנותרו באזור מרוכזים בשלושה מתחמי מגורים ומתפרנסים בדוחק מרעיית צאן באזורים המוגבלים שנותרו להם למרעה. הם רחוקים זה מזה כ-10 דקות באוטו.
האזור בו אני מלווה מחולק לקהילות רבות וקטנות, רובן מבודדות ובאמצע ״שומקום״. רבות הפעמים בהן ניתן להגיע רק באמצעות רכב שטח, שלא לדבר על משך הזמן המוגזם שלוקח למשטרה או לאמבולנס להגיע למקום. ג׳י פי אס לא עובד, ולרוב אין קליטה.
אין זה עוצר בעדם של המתנחלים – הקמת ״נקודות התיישבות״ (סוכות מעוטרות במגני דוד בנקודות תצפית) נמשכת כסדרה. וכל זאת כמובן בחסות הריינג׳רים שחולקו באדיבות לכל צמא דם עם תואר ״מתיישב״ על ידי ״משרד המשימות הלאומיות״.

באותו יום מי שלנו אצל ק׳ בנוכחות סולדירית היו פעילות מטעם ה-ISM (ארגון הסולידריות הבין-לאומי International Solidarity Movement). פעילי ה-ISM בדרך כלל מאופיינים בזהירות תרבותית מוגזמת, וחוסר תקשורת עם הרשויות שנובע מהמעמד המשפטי שלהם בפלסטין. רבים המקרים בהם העדים לאלימות לא אחזו בזהות יהודית או באזרחות ישראלית, וכתוצאה מכך גורשו (אותה פרקטיקה של מניעת כניסת עיתונאים לרצועת עזה). 

התעשתנו מהר ויצאנו לדרך. מהדרך התקשרתי למשטרה. שתינו מעולם לא היינו אצל ק׳, והוראות ההגעה היו דלות למדי (נקודה על מפה שמזגזגת בין המיקום האמיתי לבין נקודה בפאתי עמאן). לבסוף הבנו איך להגיע, והקהילה התגלתה לעיננו, קבורה בעומק השדה, רחוקה מכל כביש סלול. נשמעו צרחות חזקות מאוד והרבה פנסים שריצדו על ההר שעמד מלפנינו. 

ירדתי מהאוטו, הפעילה שהייתה איתי סירבה לצאת ממנו עד שנבין היטב את האירוע. החאג׳ (המכובד – הסבא) היה האדם הראשון מהקהילה שנתקלנו בו. הוא צרח ובכה והכה את חזו, עד שהתעלף וראיתי פצע על ראשו שדימם בכבדות. ניסיתי להביא לו מים ולחבוש אותו באיזשהו אופן (ללא הצלחה). מאחורינו הגיע רכב עליו שבאב (צעירים) מאחת הקהילות הסמוכות. הם צעקו, שאלו אותי איפה המשטרה בזמן שהעמיסו את הסבא מחוסר ההכרה על הרכב. לא הייתה לי תשובה. 

בזמן הזה טילפנתי למשטרה כבר 5 פעמים בטווח של 30 דקות. מספר אירוע ״אנחנו לעולם לא נבוא, תמשיכי לחלום בובה״. 

היה ברור שקרה שם משהו איום. לא הבנו את סדר הגודל, אבל אווירה קודרת זו לא מילה. לרוב כאשר פעילים מגיעים אחרי שאירוע כבר הסתיים, יש רצון לדבר על מה שקרה ולספר. כמה היו, מה לקחו, את מי הכו. הפעם היה איזה שקט כזה. הדבר היחידי שנאמר לי זה ש״הילדים ראו״ וש״נגנב צאן״.

 ק׳, שעד אותו הרגע לא פגשתי אותו, היה על הרצפה עם פנס בעין ואחז במפשעתו, נאנק מכאב. שלושה גברים נוספים מהקהילה היו במצב דומה.

כאמור, מי שלנו במתחם הפעילים אצל ק׳ באותו יום היו 2 פעילות בין-לאומיות. לאחר כמה דקות עם המשפחה, כשאני בטלפון עם המשטרה עדיין (מספר אירוע חדש – ״סמולנית לכי תזדייני״), ראינו אותן. שתי בחורות שנשענו ליד הרכב שלנו.

ניגשתי אליהן ושאלתי לשלומן. הצעתי להן מים, אחת ביקשה סיגריה והשנייה פרצה בבכי: 

״ראינו אותם מתקרבים, הם היו איזה 30. לא הספקת להעיר את כולם. הם כפתו אותי בידיים וברגליים באזיקונים, כיסו לי את הראש וגררו אותי מהשיער. חשבתי שהם יאנסו אותי אחרי מה שהם עשו ל…״ ואז פרצה בבכי שוב.

״לקחו לנו את תעודות הזהות ואת הטלפונים. את הפספורטים, הכסף, הכל. אין לנו איך לחזור הביתה״, הוסיפה השנייה. 

הפעילה שאיתי הביאה להן את הטלפון שלה כדי שיוכלו ליצור קשר עם המתאמת שלהן. טילפנתי שוב למשטרה.  

התיישבנו איתן והבאנו להם מים כשלפתע הגיעו שני רכבים צבאיים משוריינים. 

זו תופעה מוכרת בנוכחות סולידרית. מתקשרים למשטרה והם קוראים לצבא לבוא. פעמים רבות פנייה פלסטינית מסתיימת במעצר של פלסטיני. ככה זה כיבוש. לבקש מהצבא להגן על הפלסטינים זה כמו לבקש מהשוחט להיות עדין עם העגל.

משני הרכבים הצבאיים יצאו עשרה חיילים במספר, ביניהם ״רופא״ אחד. קשה לקרוא לזה רופא, שבזמן שהוא עוצר את הדימום של החאג׳, כת נשקו נוגעת לשני בראשו. זו הייתה סיטואציה סוריאליסטית: שלושה גברים פלסטינים פצועים קל, אחד בינוני, מקבלים ״טיפול רפואי מאובטח״. כל זאת בעוד שמי ש״מאבטחים״ את טיפולו של הרופא בפצועים הם חיילים ששואגים ״עוף אחורה או שאני יורה״ על כל אדם שמתקרב לבדוק מה שלום אביו או סבו. 

ה״רופא״ דיווח בקשר – ״שלושה פצועים קל, אחד עם דימום באיבר המין, ופצוע אחד בינוני״.

בשלב הזה עברו כבר שעתיים מאז שטילפנתי לראשונה למשטרה ולסהר האדום. 

הצעירים התחילו לדבר יותר: ״הם שחררו את כל הצאן, אנחנו לא יודעים כמה נגנב. אנחנו צריכים שהמשטרה תבוא כי ממש ברגעים אלו הם מעמיסים את הצאן על משאיות ולוקחים אותו מכאן. אחרי זה זה אבוד, צריך להסביר להם שזה דחוף.״

לרוב במקרים של גניבת עדרים, אין היענות וטיפול בכלל. לא שיש מתישהו דחיפות מצד הרשויות ישראליות להגן על אף אחת מזכויותם של הפלסטינים, אבל אלו אחד מערוצי החיים שנפגעים באופן שיטתי וזוכים למעט מאוד תשומת לב. עבורם הצאן הוא חייהם. אחד מהצעדים האחרונים לפני עזיבה הוא הפינוי של כל הצאן. זהו מרכז הקהילה והפרנסה.

״אני מטפל בחיי אדם, זה לא יותר חשוב מכמה כבשים מסכנות?״ אמר ה״רופא״ לאחר כמה התעקשויות מצידנו שיסרקו את האזור. ״בחייך, כמה הם מדברים על הצאן, אני מטפל באנשים. מה זה לעומת זה, שיפסיקו לדבר על זה בבקשה, זה מסעיר אותם ומוציא אותי מריכוז.״

בשעה ארבע וחצי, כמעט שלוש שעות אחרי הטלפון הראשון למשטרה, הגיעה ניידת ויחד איתה אמבולנס.

השוטר, שהתעניין במקרה כמו שמתעניינים בציפורן חודרנית בערך, שאל את הפצועים כמה שאלות, בזמן שהם הועמסו על האמבולנס. כל ה״תחקור״ לקח בערך 5 דקות, מתוכן אולי דקת שיחה בודדת, בין העמסות על האמבולנס. 

כשהאמבולנס יצא לבית החולים בעיר הסמוכה, שוטרים החלו לסגת לכיוון הניידת. 

בשלב הזה אחד הצעירים, שלא נכח באירוע רץ אחרי השוטר:

״אתם הולכים?! לא חיפשתם את העדר. בבקשה, אנחנו לא יודעים מה לעשות.״ 

״תתרחק. אין לנו מה לעשות כאן. כשישוחררו מבית החולים שילכו להגיש תלונה.״ 

הצעיר קרא לי להתקרב. ״תגידי לו משהו. תסבירי מה קרה פה.״ 

רצתי אחרי השוטר: ״אנשים יכלו להרצח כאן הלילה. אתם לא עשיתם כלום. טילפנתי אליכם 11 פעמים. נשים, ילדים, גברים, הוכו באין מפריע שעה, עשו להם דברים שקשה לדמיין, ואתם מגיעים אחרי שלוש שעות כדי להגיד ש׳אין לנו מה לעשות פה׳?״. 

השוטר טרק את דלת הניידת. ״תחזרי לאנשים שלך, אל תתערבי פה. זה לא עניינך.״ 

בשלב הזה עלתה השמש. נכנס הצום. אף אחד לא דיבר, לא עישן ולא שתה מים. אני וכמה מהגברים הלכנו לסרוק את ההר כדי למצוא את שתי מצלמות האבטחה מרוסקות, שאריות של אזיקונים מהולים בדם שהתייבש, וחתיכות של בד קרוע מבגדיהם של הגברים שעברו התעללות.

אחד הפעילים התקשר אליי, כדי לשאול איזה הודעה להוציא לרשתות החברתיות: ״תמרה, הבנת אם הם מעוניינים שנציין שעברו תקיפה מינית? מה מותר? אנחנו לא יודעים מה לכתוב.״

לא ידעתי מה לענות. 

יום לאחר מכן יצאה הודעה מטעם המשטרה:

"ביום חמישי, שוטרי מחוז ש"י וכוחות צה"ל הוזעקו לכפר X שבאזור הבקעה מיד עם קבלת דיווח אודות תקיפת פלסטינים וגניבת עדר צאן. עם הגעת הכוחות, החלו בסריקות אחר החשודים ובאיסוף עדויות, ראיות וממצאים. חוקרי הזיהוי הפלילי של מחוז ש"י הוזעקו אף הם והחלו בפעולות חקירה בשטח לחשיפת זהותם של החשודים אשר היו מעורבים במקרה זה.״

״על-פי דיווחים, כתוצאה מהתקיפה פונו 4 פלסטינים ע"י הסהר האדום לקבלת טיפול רפואי. בשלב זה, כוחות משטרה מתחנת הבקעה וכוח צה"ל מחטיבת הבקעה והעמקים נמצאים בזירה וחקירת נסיבות נמשכת.״

"משטרת ישראל וצה"ל מגנים בתוקף אירועי אלימות ופשיעה וימשיכו לפעול לשמירה על ביטחון התושבים והסדר במרחב".

מאז המקרה עבר חודש וחצי. נלקחו עדויות מהקהילה מרשויות אכיפה שונות. הפרטים כבר בחוץ והכל ידוע. מקרה ההתעללות שהתגלה להיות אונס דווח ואף יצא לתקשורת זרה.
הצאן לא הושב, אין דיווח מפורש (או אמין) על פתיחה בחקירה או ניסיון לאתר את זהויות התוקפים ולהביא אותם לדין. 

אנשי הקהילה לא ישנים. מאז יש נוכחות 24/7. בלילה שומרים בתורות, ביום מנסים להשיב תחושה של נורמליות. לגייס כספים, להחליף את החפצים שהושחתו ואת מצלמות האבטחה.

בכתבה של הCNN על מקרה התקיפה אמר ק׳:

“I’m sharing my story in its entirety so people can see — so the world can see what’s happening. We haven’t done anything to them, and yet they came and beat us and did this to us. That is why I have the courage to speak.”

מאז נסעתי לגדה הרבה פעמים. המחשבה הולמת ברקות ולא מרפה ממני. כבר תקופה ארוכה שאני רואה את חוסר הצדק של הכיבוש לנגד עיניי, אבל הפעם זה כל כך אמיתי: אין דין ואין דיין בפלסטין. אפשר לרצוח, לאנוס. להתנהג כמו אלוהים. כרוניקה של רצח ידוע מראש.