אומר ולא אבוש – נ. לפיד הוא הבמאי הפוסט מודרני היחיד הפועל במחוזותינו כיום. יאמרו –אתה הוזה. אציע כוס תה, ונשב. לכל שלושת הקוראים של מדור הקולנוע של הביזיון מגיע את ההסבר הטוב ביותר. מחשבה: יש בזה משהו טוב, בהידלדלות הקוראים, אלא שטרם היטיבו לנצלו. הפלטפורמה עוזבת את נקודת ההתחלה, ההמונית, ומתקרבת אלי דו-שיח והקשר הפרטי.

ובכן: כן, נ. לפיד (להלן נ"ל) הוא היחיד שבאופן עקבי נשאר נאמן לרעיון הפוסט-מודרני בקולנוע הישראלי. באיזה מובן? שואל הקורא הראשון בזמן שהקורא השני נזכר שהוא לא שילם עדיין את הדו"ח לחברת אגד מכא' אדר והוא פוחד שיש על זה ריבית (אל דאגה – אין). אבל פנחס- פוסט-מודרני בקולנוע. לפי ויקיפדיה, "קולנוע פוסט-מודרניסטי חוקר וחושף את ההיבטים הצורניים של המדיום על ידי הצבתם בחזית התודעה. הקולנוע הפוסט-מודרניסטי מערער, והופך לגלויים את פרקטיקות ייצור-המשמעות של הקולנוע."

מתוך: "המופע של טרומן" / חשיפת פרקטיקות ייצור-המשמעות של הקולנוע

אצל הנ"ל העלאת המודעות לשיטות הקולנועיות לפני השטח מתרחשת באמצעות התנהגות לא טבעית מצד השחקנים, תנועות מצלמה חריגות (זכור הקטע מסרטו הקודם, "הברך", בו השחקן מתנגש במצלמה ממש). המציאות לא מגבילה את הסרטים של הנ"ל, היא רק חלק ממנה. הוא יודע היטב – יש קולנוע "עכשווי". יש חוקי פורמט. ברוב מוחץ של הסרטים, מתוך עומס הנסיבות המציאותיות, אנחנו אמורים לחוש את אותן תחושות שהיינו חשים לו היו הנסיבות מתגעשות עלינו – מה שמוליד את האפקט הדרמטי, ובתורו את הסנטימנטים ואת ההזדהות ("פרקטיקות ייצור-המשמעות").

פנחס אומר לי עכשיו באוזניה: אמת. והוא מוסיף כי זה מה שמשמש מכשול לקולנוע, ונותן עבודה כפולה ומכופלת למבקרים; שכן, התהוו בכמה עשרות השנים האחרונות מספר "מתכונים" משופרא דשופרא להכנת סרטים מעולים ומשובחים, והדבר מקשה על הידיעה מי מבין הבמאים הוא קבלן ביצוע, ומי ניקר את הסרט מסלעו וצורו. נכון פנחס, ואכן אצל לפיד המציאות משולה למשבצות בדף מחברת, והתלמיד כותב לעיתים בתוכן לעיתים בחוץ, כמו לא מבחין בהן כלל. כל הדמויות בסרט הם סמלים, וככאלה הם לא מפעילים, וממילא גם לא יכולים להפעיל, שום מניפולציה רגשית על מנת לשבות את לב הצופים – הצופה חייב לעבוד בעצמו. הויתור המבורך הזה מרחיק ממנו הרבה צופים (עוד לפני שהתחלנו לדבר על המסרים עצמם), ולכך לפיד ראוי למלוא ההערכה.

מתוך: "כן!" (צילום: יחסי ציבור, פסטיבל קאן)

החלק הראשון של הסרט, הקרוי "החיים הטובים" (באיטלקית: "לה דולצ'ה ויטה"), הוא גם הטוב ביותר – הן מבחינת השפה הקולנועית, הן מבחינת המסר שהוא מבקש להעביר. הזוג י' ויסמין (השם י' חוזר רבות בסרטיו), בגילומם של אריאל ברונז ואפרת דור, עובדים כבדרנים כנועים וזנונים במסיבות המעמד העליון שמוצג בתורו כאליטה דקדנטית, ראוותניות ומנותקת בצל ה-7 באוקטובר. הסרט עצמו נפתח בסצנה מדהימה המתרחשת באחת המסיבות האלו, שם מתהוללים ומתבזים זה לצד זה עשירי הארץ, האליטה הצבאית, חברי כנסת חרדים, ואישה שדומה מאוד למירי רגב. בהמשך הרמטכ"ל, שהוא מעין אוליגרך רוסי (אלכסיי סרבריאקוב, "אנורה") מבקש מ-י' לכתוב המנון חדש לישראל, לרומם קצת את רוח הקרב, והאחרון יוצא למסע על מנת לקבל השראה. או-אז מוזיקת המסיבות הקולנית נעלמת ומתחלפת בנוף המדברי-אפוקליפטי של הדרום (כולל כמה סצנות ב"גבעת האהבה" – גבעה המשקיפה על עזה, והכוללת סצנות הפצצות על הרצועה שהראש תוהה אם הן אמיתיות – למרבה הפחד – אם לאו).

החלק הזה, שנקרא "הדרך" (באיטלקית: "לה סטרדה") עוסק כאמור במסע של י' לקבל השראה לכתיבת ההמנון. הוא פוגש אהבה מימי נעוריו, פסתנרית מוכשרת כמותו בשם לאה (נעמה פרייס). הם היו מנגנים יחדיו, אך בישראל האפוקליפטית היא מצאה ג'וב חדש – לתאר לזרים את הזוועות שהתחרשו בשביעי לאוקטובר: היא שיננה את כל סיפורי הזוועות (יש עוד דמויות כאלו, למשל אבינועם, שלנענוע ראשו הוא משנה צורה למכשיר הקרנה, עם "סרטון הזוועות" הזכור מחודשי המלחמה הראשונים). גם הצופה עצמו מקבל מן הזוועות מנה אחת אפיים בסצנה ארוכה במכונית ב"גבעת האהבה". החלק הזה גדוש הומור שחור והנגיעה שלו היא בבשר החשוף ממש. עיקר החיצים שלו מופנים כנגד האדישות של הישראלים למתרחש ברצועת עזה – והוא טורח להבהיר זאת היטב. כך למשל כשיסמין מכינה אוכל לנוח, בנם הקטן, קול רעם אדיר מסעיר את אולם הקולנוע, ומופיעה הודעת פוש על המסך הגדול: "20 נהרגו בתקיפה מהאוויר בג'באליה, עשרה לכודים ברפיח". יסמין מצידה לא מתרגשת, מניחה את הטלפון וחוזרת להכין את החביתה. עקב אכילס של הסרט הוא שפחות או יותר מהאמצע שלו כבר אין יותר באמת מה להגיד (מצד שני, מה אפשר להגיד כשנוגעים באמצע הבשר).

החלק השלישי נקרא "הלילה" (באיטלקית: "לה נוטה"), ובו מוצג ההמנון החדש, ויש התמקדות מחודשת ביחסים בין י' ויסמין. כמה שהסרט גדוש במאפיינים לא מציאותיים, כך הוא אמיתי (ר' טור קודם), ויקשה על הצופה שמתגורר פה בשנים האחרונות שלא להכיר את מצב העניינים הזה, המתואר בסרט בניואנסיות מכאיבה. דוגמא לאלמנטים שהוא משלב: סצינה שתכליתה נסיעה לצד החומה + מעבר במחסום, הגולשת לכדי הסבר והרהורים על מהות המחסום ("כל מה שרצתה לבדוק, הוא שאני יהודי. יהודי, לא יהודי, יהודי, לא יהודי, יהודי"). השפעה אפשרית על "כן":: סרטו האחרון של ג'ונתן גלייזר, "אזור העניין", המציג את החיים הפרטיים של האובר-שטורמפיהרר הס, המפקד על מחנה ההשמדה אושוויץ, וגם הוא עורר בשעתו ביקורות רבות והאשמות באנטישמיות. כאן כמו שם משחקת תפקיד חשוב החומה עצמה – והאנשים הכלואים בתוכה, שזוכים להתייחסות רק במעומעם, דווקא הם אלו שמשנים לחלוטין את ההקשר הכולל שבו יש להבין את המתרחש בעלילה. כאן כמו שם הבמאי מתמקד בצד שחייו ממשיכים לכאורה כרגיל, מתוך רצון להדגיש את המעוות, ולהראות כי החיים של "החופשיים" קשורים עבותות בחיים של "הכבולים" – שנוכחותם הנפקדת, כמעין שדים, תמיד מורגשת.

רוב האנשים שדיברתי עמם לאחר הסרט לא שוכנעו מהגישה של לפיד. שוב ושוב נשמעו הקולות האומרים כי זה סרט " קרינג' ", וכי "מי שאהב אותו הוא כנראה סינֶפיל מתנשא". יכול להיות. אבל את התשובה לכך אציע למצוא במקום אחר – באורכו של הסרט. זהו בין הסרטים הישראליים הכי ארוכים אי-פעם (150 דקות).

כמו שאמר מבקר קולנוע אחד, "זו לא בדיוק פרסומת לארץ הקודש", אבל זה כן תיעוד מקורי ומלא רבדים של התקף החרדה המתמשך העובר על האזור הזה בשנים האחרונות. הוא מנסה ומצליח להגיד "לא" ברור, בתקופה שבה הרוב לא אומרים בכלל משהו, והמלחמה היחידה היא על הנרטיב. במקום שבו אנשי תרבות עושים צנזורה עצמית, והופכים עצמם מרצון לכלי ריק, זה דבר נדיר בהחלט.