*אזהרת ספוילרים לסרטו של כריסטופר נולאן, אף שספוילרים לאודיסאה הם כמו ספוילרים לסיינפלד: אם ראיתם סיטקומים אתם כבר מכירים את סיינפלד, ואם צפיתם אי פעם בסרט או קראתם ספר, אתם כבר מכירים את העלילה של האודיסאה.
לקראת סוף הסרט, אודיסאוס (מאט דיימון) חוזר מהמסע המייגע שלו לאחר שנעדר במשך שנים, איבד בדרך אינספור חיילים והוא היחיד מבניהם ששרד. הוא מתאחד עם אשתו פנלופה (אן הת'אווי) והשניים יוצאים שוב בספינה אל הלא נודע. מאחוריהם, מטושטשים בעומק הפריים כאילו היו חסרי משמעות, משיטים את הספינה עשרות חיילים. הם עלו לספינה לפקודתו של אודיסאוס, כנראה מבלי ששאלו או ידעו מה מצפה להם.
משום שמדובר בסרט של נולאן, לאורך "האודיסאה" אנחנו פוגשים באודיסאוס בנקודות שונות בזמן, בעודו מנסה להיזכר באירועים ולחבר חתיכות פאזל מזכרונו, ולהבין מה קרה מאז שהוביל את חייליו לניצחון במלחמת טרויה. הוא יצא מהמלחמה במטרה להשיב אותם הביתה, אבל בחלוף השנים נעשה מבולבל, אינו יודע כמה זמן עבר ומתקשה לזכור מה עלה בגורלם. במקביל, באיתקה, פנלופה מקווה שאודיסאוס עוד ישוב ומסרבת לעשרות המחזרים המבקשים לשאת אותה לאישה ולרשת את השלטון. בנו טלמכוס (טום הולנד) מעוניין בשלטון גם הוא, אבל יותר מכך הוא רוצה לפגוש לראשונה את אביו.
לאחר שנים שבהן פנלופה וטלמכוס מתייסרים בארמון ואודיסאוס מתייסר על האי של קליפסו (שרליז ת'רון), הוא מתחיל סוף סוף להיזכר לאיטו בחיילים שמתו תחת פיקודו, מבין כמה זמן חלף ונתקף אשמה עזה. לבסוף, כשהוא חוזר לאיתקה, הוא מעביר את כס המלכות לטלמכוס ויוצא עם פנלופה אל המערב הלא נודע, כדי לחלוק כבוד לחייליו שנהרגו ולא זכו לקבורה ראויה.
זעמתי על החוצפה ועזות המצח של אודיסאוס לצאת שוב, באותו האופן בדיוק, אל הלא נודע עם ספינה מלאה בחיילים, לאחר שהוא כבר נזכר בגורלם של כל אלה שלא הצליח להחזיר הביתה בשלום, ללא כל ערובה שהפעם הדברים יהיו אחרת. גם המצלמה של נולאן לא סופרת את החיילים האלה, ובקושי מקדישה להם שנייה של פוקוס.
אודיסאוס של נולאן הוא לוחם, מנהיג ושורד. לאחר מסעו הארוך שהותיר אחריו שובל של מתים שרודפים אותו, הוא הגיע למסקנה המתבקשת, כמובן: עליו לצאת מיד למסע נוסף! גם הפעם לא מופרך להניח שהחיילים שמצטרפים אליו אל הלא נודע יעשו כל מה שיורה להם, גם אם ציות לפקודותיו יעלה להם בחייהם. זהו סרט על מפקד שמגלה שמסעותיו הצבאיים נגמרו פעם אחר פעם במותם של כל אנשיו — וכדי להתמודד עם האשמה שאוכלת אותו, הוא לוקח עוד אנשים לעוד מסע מסוכן.
אצל נולאן, ייסורי מצפון הם אחד מאותות הגבורה הגבוהים ביותר שדמות יכולה לקבל. לא משנה כמה הרסניים היו מעשיך, אם אתה הגיבור הראשי, הסרט ישכנע אותנו שאתה מתחרט עליהם עמוקות ובכנות, החרטה עצמה יכולה לשמש הוכחה מספקת לכך שאתה עדיין אדם מוסרי וגיבור ראוי לסרט.
אני כותבת שזה כך אצל נולאן ולא רק ב"אודיסאה" כי הוא עשה זאת גם ב-2023 עם "אופנהיימר". הסרט מציג את סיפורו של פרויקט מנהטן, שמטרתו הייתה להמציא את פצצת האטום הראשונה, מנקודת מבטו של רוברט ג' אופנהיימר (קיליאן מרפי). מדובר בסרט על האיש שלדבריו של נולאן "סייע להעניק לאנושות את היכולת להשמיד את עצמה", ובכל זאת, הבמאי הופך אותו לגיבור טרגי אכול ייסורי מצפון, וכמו החיילים של אודיסאוס, פנלופה, טלמכוס ותושבי איתקה, גם קורבנות גאונותו של אופנהיימר נותרים ברובם מחוץ לפריים, קבורים תחת ההריסות בהירושימה ונגסקי.
מרבית התסריט לאופנהיימר נכתב בגוף ראשון ומתוך תודעתו של הגיבור. אנחנו רואים את הפיצוץ כפי שהוא חווה אותו, את הגופות המפוחמות כפי שהן רודפות אותו בדמיונו, והמחיר של מעשיו כפי שהוא תוקף את מצפונו. נולאן וגם אופנהיימר לא שכחו את הקורבנות היפנים, וגם לא את כל הקורבנות העתידיים, הפוטנציאליים, של הפצצה. נולאן לא מוחק את הסבל או מתעלם מהקורבנות, אבל במקום להתייחס אליהם ישירות הוא עושה זאת דרך נקודת מבטו של זה שגרם להם.
בסרט כמו במציאות, אופנהיימר אכן התנגד לפיתוח הפצצה, ניסה להשפיע על מדיניות הגרעין ואף שילם על כך מחיר פוליטי. הוא לא היה עיוור להשלכות וניסה למנוע אותן. אבל מרכז הכובד של הסרט עדיין סובב סביב השאלה "מה הידיעה על הקורבנות עשתה לנפשו של אופנהיימר?", ולא "מה קרה לקורבנות?". הקורבנות, גם אלה הקיימים בהווה של הסרט וגם אלה הפוטנציאליים, ההשלכות העתידיות של פצצת האטום, הם רק אחד החלקים שמרכיבים את החוויה של אופנהיימר. הם מדירים שינה מעיניו וייסורי המצפון שלו משמשים הוכחה לכך שהוא אדם מוסרי המסוגל לחוש אשמה ושאינו עיוור לחומרת מעשיו.
גם אודיסאוס, כפי שנולאן מציג אותו, מוותר על השלטון, יוצא לגלות ומקדיש את מסעו האחרון לזכר החיילים שלא הצליח להחזיר הביתה. החרטה של השניים היא כנה וגם נוגעת ללב, אך חרטה אינה שווה לאחריות והיא אינה מאפשרת לגיבור לשלם על מעשיו. לא באמת, לא בצורה ששווה משהו, אלא רק במחיר של סבלו הפנימי. הוא סובל ומתייסר, אולי ממשיך להלחם, אך הוא בעיקר נשאר במרכז הסרט תחת הכותרת "גיבור", והמתים הם רק הסיבה בזכותם הוא זוכה לתואר הזה.
בינתיים אנחנו, הצופים, מתבקשים לבלות כשלוש שעות בתוך תודעתם של הגיבורים הללו: להבין את הנסיבות, את הלחצים הפנימיים והחיצוניים, את הפחדים ואת הלילות שבהם המתים חוזרים אליהם. אין ניסיון לשכנע אותנו שהם חפים מפשע, להיפך: אנחנו עוברים יחד איתם את התהליך שבו גם הם וגם אנחנו מבינים ממש עד כמה הם אינם חפים מפשע, וכך ההזדהות שלנו איתם מעמיקה.
המנגנון הזה אינו מחדש הרבה לצופה הישראלית. כלי הנשק אמנם מתחלפים – חץ וקשת, פצצת אטום, F15 או M16 — אבל הסיפור אותו סיפור. אדם מספר כמה קשה לו לחיות עם מעשיו, והייסורים והאשמה משמשים עדות לכך שהמוסר שלו לא נפגע. אך מצלמת ה-70 מ"מ לעולם אינה מופנית אל מי שנאלצים לחיות עם ההשלכות של המעשים האלה.
בעיניי, הפוקוס שעל הפוגע הוא לא בהכרח הבעיה הגדולה של הסרטים האלה. כבר תקופה לא מבוטלת שאני תוהה האם תרבות הביטול הלכה רחוק מדי. התרבות הדיכוטומית שממהרת לתייג כל אדם כטוב או רע בלבד, שייך "לצד שלנו" או "לצד שלהם". מי שאינו חלק מאיתנו, מהמחנה של הטוב האבסולוטי, נשללת ממנו זכות הדיבור. אנחנו מבטלים אותו ומפסיקים להקשיב לו, הגרסה שלו אינה רלוונטית ואין לה זכות קיום.
לעיתים יש בכך היגיון מסוים. אם גרמת מספיק נזק הגיוני שתילקח ממך זכות הדיבור, שכן גלומה בה הסכנה שתמשיך להזיק ולכן יש לשלול ממך את הכוח הזה. נקודת המבט שלך והגרסה שלך אמורות להפסיק לעניין אותנו.
נולאן, אולי משום שאין לו רשתות חברתיות והוא לא מעודכן במגמה התרבותית הזאת, מציג לנו כגיבורים אנשים שממשיכים לעשות עוד ועוד נזק ומאלץ אותנו להביט להם עמוק בעיניים ולתוך הנשמה. הוא לוקח אנשים שאחראים, כל אחד בדרכו, למותם של המונים, ומחליט שהדבר המעניין ביותר שהכי ראוי להשמע הוא העולם הפנימי שלהם, דפוסי המחשבה שלהם, האסון מנקודת המבט של מי שגרם לו.
כמי שהורגלה לעולם לא לשמוע את גרסתו של הצד האלים והפוגע, או לכל הפחות לפסול ולבטל אותה, יש בבחירה הזאת משהו מעוות, אם כי לאו דווקא במובן השלילי, אפילו בצובן מרתק ומרענן. אולי גם אדם שעשה דבר נורא עדיין מחזיק בנקודת מבט? אולי גם אדם אשם יכול להיות סובייקט, אינדיבידואל, מעניין? להרגיש? יכול להיות שאמפתיה והצדקה אינן אותו הדבר?
לרגע הצלחתי להשתכנע בלגיטימיות של הגיבורים האלה, לבטל את הביטול שלהם. אך נותרתי עם בעיה אחרת, והיא הרגע בו אנו כצופים עוברים מלראות את ייסורי המצפון של הגיבור ללראות בהם הוכחה למוסריות שלו.
ברור שזכותו של נולאן לספר את סיפורו של אופנהיימר ולא את סיפורם של קורבנות הפצצה, כפי שזכותו לספר את סיפורו של אודיסאוס כראות עיניו, לאו דווקא כפי שהומרוס התכוון, ולא להתמקד בסיפורם של האנשים שמתו תחת פיקודו – על טעם וריח אין להתווכח, ובבחירות האסתטיות של נולאן או בסיפורים שהוא בוחר להתמקד בהם אוכל לדון ביום אחר.
לצורך הדיון שלשמו התכנסנו, הבעיה אינה עצם הבחירה בגיבורים. אני לא מבקשת קולנוע שבו רק אנשים מוסריים וטובי לב מקבלים את הפוקוס, זה נשמע משעמם. הבעיה היא הסדר המוסרי שנשקף מהאופן בו הגיבורים האלה והמעשים שלהם מוצגים, על פיו האדם שעושה מעשים זוכה לפנים, רגשות, אהבות, זיכרונות, סיוטים וחרטה, ואילו קורבנותיו משמשים בעיקר תפקיד בחייו. הם בדרך כלל לא יהיו דמויות עם שם ופנים, וגם אם כן הם לרוב אינם דמויות מרכזיות, אלא בעיקר משמשים כדי לייצג את המחיר שילווה אותו לשארית חייו.
נולאן בעצמו גם לא בהכרח מצדיק את גיבוריו. אודיסאוס ואופנהיימר מתענים, אשמים ורדופים, אבל גם הביקורת כלפיהם עוברת דרך הזדהות ואמפתיה שלנו עם הייסורים הללו. חייליו של אודיסאוס נהרגים, ליבו נשבר וליבנו יחד איתו. הירושימה ונגסקי נחרבות, אופנהיימר נעשה גיבור טרגי. הסבל שגרמו לעולם אינו נעדר מן הסרטים, אבל הוא גם אינו נאמר כאמירה עצמאית, אלא מהדהד בנפשם של אלה שגרמו לו. המתים מופיעים בסיוטיהם, האשמה אוכלת אותם והחרטה הופכת אותם לראויים לאהבתנו. הם יורים, מפציצים, ובוכים. ומכיוון שהם בוכים, המצלמה נשארת איתם.
