1
על המטוס. אחי מרדים את התינוקת. התינוקת? ביתו. הבת שלו. הבת שלו בבית שלו. לא בבית שלו. במטוס. אני, במושב האמצעי. על ספסל אחר. ראשה של נורי בחיקי. ישנה. מתעוררת. אני ממלא את פי במים מינרלים ומגיש לה.
יצאתי. יצאתי את הארץ. יצאת את האש, הכבשן, הרעם. הנזע. איני שם עוד.
יצאתי. יצאתי את הנישואין, העבד, העבודה, העבדות. משרת בשירות הציבור. איני.
יצאתי. את כל השנים הרעות והרזות, את היניקה הארוכה של הברק, מוצץ את הידע אל פי, גדל.
אני מסתכל על העבר בגועל, כובש את הרצון לאהוב את תמימותי. כל כך חשוף, מאחורי הפנים הקשות נתתי מצוף ליבי לכל מי שביקש. מי שיודע יודע.
ועכשיו אני כאן.
מתי נסעתי בפעם האחרונה לחו״ל עם מישהי? בירח דבש שלי? זה היה אני? או מישהו אחר –
מתי בכלל נסעתי לחו״ל? דבר שאינו מסע קשה ומפרך אל עצמי. סרדיניה, כבר למעלה משנה (אולי קרוב לשנתיים בעצם) עוד טרייה בדם. פלזמת עץ, טיפת החיים, מתנות שהרוח והטבע העניקו לי עוד חיות בתוכו. לא, לא חיות בתוכי. הן אני. לא ברור לי איזה מהן הגשמתי בחיי, אבל גם הבשר הינו הן.
כל שעמלתי עליו בשנה האחרונה. בשנתיים. הקמתי עסק וסגרתי עסק, ישבתי בבית באיראן 1, לא ישבתי בבית באיראן 2. איראן 3? כל ההפקות שאני מעורב בהן – חיי התרבות, חיי הלילה, החייאת ציית תל-אביב, הניווט בג'ונגל המאכלס את האנשים הטובים ביותר עם הכוונות הטובות ביותר, אלה שיוצרים את הכל שבכל, ומזה הכל יוצא – בעצם. ואני בתוכן. מביא הכל מתוך הכל. בראתי יקומים לאחרים לפעול בתוכם. בראתי יקומים לעצמי להתגורר בתוכם. ועכשיו התחושה שהיקום הכי גדול על סף היוולדות. בדומיה, זוהר. בדד.
הסטודיו שלי הולך וקורם גידים בתוך עצמי. י ר ו ש ל י ם.
האם יהוה יארוב לי בכל פינה? יירד אליי, כמו אז בפינת המטבח, מקטין ומפתה; מגיש את כף היד היפה ביותר בכל עולמנו, ומעבר לה חבוי העתק של כיעור וכאב.
כי מה יהיה על ההולכים על ארבע, ההולכים על השלוש, הפרוצים, המחוברים רחוק, הרעועים להחריד, הפעורים, הממלמלים, הצועקים בצעקה – כל אלה ממתינים בכל פנייה בעיר העתיקה? שדה של קוצים?
תמה עונת ההגנה. פסה הסגירות מעולמי. אורי יציב, נוכח – כמו אז, כשהמטפלת אמרה שבאים עליו, וסירבתי לחיות כמי שבאים לו על הלב. הגנה היא ההגנה החלשה ביותר. יש שני יקומים דומים עומדים זה לצד זה: יקום האור ויקום האפל. ואני עטפתי את היקום המאיר ביקום האפל והלכתי רחוק מאוד לקבל את מנת ההזנה שלי. ואני עטפתי את היקום המואר עם היקום המאפיל והלכתי קרוב מאוד לקבל את מנת ההזנה שלי, והורדתי את השמיכה ובאתי. כלומר, אני מוריד את השמיכה מעליי.
נתון לשדידה ומציצה, עולה עליי הבהלה מהזוהר והצוהר לפגיעות. אין מנוס, הרי שדידה ומציצה מתרחשות רק ביקום האפל.
2
על הגבעה בכרתים. הגיעו הזרים וקנו את כל הבתים; חלקם מתארחים פה רק חודשיים בשנה. חלקם חודשיים בשנה, השאר שוכרים. אחרים הגדילו עשות וגילו את עצמם ביוון.
בחלקה הנמוכה של הכפר נמצאים היוונים. לא, לא היוונים. כְּרֵתִיִּים. אנשי האי הגדול, של שמן זית ועבודה קשה. בכפר הזה הם לוהקו לתפקיד המקומיים העניים. בכפר הזה באו הזרים.
כלבים נמוכים נובחים בחצרות. שומרים על תרנגולות, או על עצים. טנדרים ישנים סוחבים עצים מהמטע למסעדה, יוונייה קשישה מדליקה את הגריל. זו היא שליהקו הזרים לתפקיד הענייה? נורי ואני יורדות מהגבעה בשביל התלול, ראש בעננים, חבוקות. יוונייה אחרת מיד מסתובבת כשהיא רואה אותנו, מצטלבת, ממלמלת לעצמה בעוז. תפס אותה השד… אחר מתחילה לחבוט במקל הארוך שהיא סוחבת במספר שיחים. במה הבחינה? האם הזרים לבושים חשוף מדי? האם חרגו מאותה העתיקות המקובלת השורה על הכפר?
בחוף אנחנו נכנסות לקפה לשלם. ניחוח של חמידות אמיתית, אבל לא חסרת עוקץ. גם בסופר. אין לי מושג מי הם האנשים האלה. לא יודע אם אי פעם אברר. תמיד הם נראו לי קשים, עמלים, דייקנים. אבל אני כבר לא יודע מה אני חושב. אני זוכר את היוונייה על הגריל אתמול, מביטה בסביבה כמו אריה במנוחה, לא מתרגשת, בודקת ביציבות רעשים, לא זזה הרבה, נוכחותה כבדה. לאחר מכן שתינו המון יין, השתכרנו מהר לפני שהאוכל בכלל היה מוכן. שלחנו קצת תמונות. קיבלנו מלפפונים טריים לצד היין, קלופים, וזיתים קטנטנים ירוקים. מרירים. טעים.
חלום 1
שתי בנות – אחת ג'ינג'ית, אחת בלונדינית. הן ישבו בפארק בשיעור. בלונדינית ראתה אותה וידעה שניכר ניצוץ של חברות ביניהן, אבל הג'ינג'ית צחקה עליה, אז הבלונדינית החליטה לכשף אותה. בלילה הפכה אותה לשלל חיות. קודם לסוס. לקחה אותה לבית של דוד שלה, שהייתה בו בדיוק בגובה התקרה. ואז חיה אחרת, אבל זה לא חשוב. בסוף הפכה אותה לינשוף; היא ניסתה לעוף בלילה. היא שכבה שבורת גוף על מיטה חשוכה ומתחת למיטה שכבה הבלונדית. הבלונדינית לבשה שחור וידעה לשים את שתי הרגליים מעל הראש, גם באור. בלילה הבא הבלונדית שכבה מתחת למיטה, אפשר היה להבחין רק ביד וחלק מהרגל מציצים מבעד, פצועה ומדממת. מעל המיטה שכבה הג'ינג'ית עם חיתוכים בחזה, מכות בכל הגוף. חזרתי לעצמי, ישבתי על הרצפה בבית של קים והמשכתי לראות את התוכנית בטלוויזיה המרובעת. קים עמדה בצד ליד מדף שעליו היו קרטונים בצורת מלבן צר עם תמונות מאותה תוכנית.
3
לילה כבד. השמיים תפורים ברישול בחוט ורוד עבה. הכוכבים הנופלים לא נופלים. מוחזקים במקומם על ידי כוח היניקה של היקום. צרפתים במרפסת גג ממול. בית עתיק, סיד לבן גס, מעקה זכוכית ללא פרזול. החדש פרץ את הישן. אני מדמיין אותם שותים יין, למרות שהם לא מתנהגים כאילו היין באדם. הם מדברים המון, בעגה פריזאית, נותנים לעלייה קטנה בפיץ׳ לפאר את האוויר כל כמה מילים. מרפסת אחת מתחתינו. ממול, נורי ואני. מי אנחנו? שוב צפה השאלה אל ליבת המעיין שבינינו. איפה אנחנו שוחות? ואיך? מי יכול להיות שותף לנו? עם קוץ חציר אנחנו פורמות חלקים קטנים במה שבינינו, והוא נתפר שוב בידי המופלא, כמעט לאותו מקום שהיה. השאלה, בהרבה מובנים, מייתרת את עצמה.
אנחנו כאן. אנחנו מרגישות. אנחנו כאן. אנחנו מרגישות. אנחנו כאן, ונמשיך להרגיש. הבחירה מסתובבת במערבולת הרוח שבלב כל הזמן. מהבחינה הזו החץ יציב לגמרי והוא לא מפסיק להצביע.
אני מביט על נורי, עיניים ירוקות מנוקדות בצהוב, אני מביט בשמיים שלה, אני נרגע. ממקום אחר מגיעות קנוקנות עדינות ויוצאות ממנה, אל המרחב שביננו. אני מביא את הכחול. אנחנו זזות מהר מאוד. לא. אנחנו כלל לא זזות. אנחנו שוכחות את היקום בעודו הוא, ועוברות ליקום אחר. אין בנו אף החזקה או היאחזות.



