הם נכנסו הביתה והוא מיהר לסגור אחריו את הדלת של חדר הרחצה. שם, הוא הביט בעצמו במראה וניסה לספוג את שארית היום כפי שהוא השתקף מולו, אפל ומסתורי ושופע חיים. כיצד הייתה עתידה להיראות היממה הבאה? זאת לא ידע, אבל עכשיו הכל עוד פתוח, ואין פחד שמשהו ישתבש. הרבה עלול להשתבש, אבל זה היה ברור גם כשכבר הגיע לשדה התעופה, עמד בחניון הפתוח והרגיש את הרוח הבאה מן הים. בינתיים היא פתחה את הדלת למרפסת והדליקה סיגריה. המקום היחיד בו אור עוד דלק היה הקיוסק מתחת לבניין, שהקרין אור ניאון על המדרכה לפניו. היא שאפה והחליטה להכין משהו לשתות. היא קיוותה שאולי הוא יכין לה אבל ראתה שהוא עוד בחדר הרחצה, לכן נכנסה עם הסיגריה הבוערת בפיה וערבבה בכוס נמוכה קצת ויסקי עם פרייה. אחר כך חזרה למרפסת להמשיך לעשן ולשתות. המשקה היה קריר וטוב. גם הרוח הייתה חזקה אבל נעימה. על דלפק המטבח הורגשה הרוח. כבר לא קרירה, אמנם, אבל מספיק בשביל להשפיע על פדחתו של בצל לבן. הריר האטום סימן אזור קטנטן שריח של ריקבון פשט בו. חשופית דקיקה פלשה את האזור לאיטה, מנסה להתקדם לכיוון היציאה. מסתתרת מאחורי הכיריים, מתגנבת על שברי זכוכית. היא שרטטה קו גבול חסר משמעות על השיש. הבחור יצא מחדר הרחצה אבל חזר לכבות את האור. זמזום טורדני הציק לו, רעש לבן ועמום של נורת ניאון. במטבח, הוא הוציא בקבוק פרייה מהמקרר, פתח אותו והותיר את הפקק על השיש. הוא אפילו לא הפנה את המבט למרפסת, אבל ידע שהיא יושבת ומעשנת שם, כנראה מביטה בו. הוא עצר להביט בציור גדול, היחיד שהיה תלוי על הקיר מעל הספה. בציור רואים קווי מתאר של כבשה שחורה, לידה קווי מתאר של עשב שחור. ברגעים רבים אדם נהיה מודע לפתע לנוכחותו, ואז הכל מתערער. כאילו פתאום שאלת הנרטיב, שלרוב נדחקת לשוליים צפה ומופיעה בעוצמה. רגעים אלו מתאפיינים באנליזה של הרגע הזה. אבל, לא משנה כמה ינסה לשוב ולהיזכר, הרגע הזה מאופיין כמעט תמיד בחוסר מוחלט של קווי מתאר, דף חלק ולבן, שנדמה שדבר משמעותי לא קדם לו. למעשה, התחושה היא שכל בחירה שנעשתה עד כה כמו נכפתה עליו, וכעת, הוא חשב בעודו מצמיד את בקבוק הפרייה הקר לשפתיו, הוא נושא בתוצאות. 

מוקדם יותר באותו יום, כשעוד המתינה לעלות למטוס בשדה התעופה של ברלין, בעודה עומדת בתור לקנות קפה במקדונלדס, היא ראתה שני גברים מתווכחים. היא ידעה שהם מתווכחים למרות שעטו על שפתיהם חצי־חיוך מבויש, או אולי עגמומי, אבל בלי דעת, כאילו לאור הילדותיות של כל זה. אחד מהם היה במדים, השני נדמה כנוסע בגלל כובע הדייגים שלו, שלא תאם את שאר לבושו או את השעה, ארבע לפנות בוקר. סוג כזה של אי־הלימה מאפיינת את מרחב הדמדומים הזה, שיש בו בו־זמנית אווירה מליצית, מסקרנת ומעוררת, יחד עם מרירות. בחסות האווירה הזאת בדיוק היא המתינה לתורה להזמין משהו, או אולי, ויהיה זה נכון להודות שזהו המניע המשמעותי יותר מבין השניים, פשוט לראות מה קורה. גם תוצר זה של השעמום יחד עם הדחיפות והבהילות שמרחב הביניים הזה מייצר, נוטה לבוא על סיפוקו ברכישה של כל מיני מוצרי פנאי ומזון, שכל מטרת רכישתם הוא ביסוס העליונות של החוש הדווקא־פרקטי, דווקא־בהול, הדורש מהיצור האנושי למחצה המחזיק בו להצדיק את קיומו פעם נוספת בכך שהנה, יש לו משהו ביד.

השמש החלה שוקעת, ומעקה הברזל של המרפסת, עליו הונחו כפות רגליה בשיכול, החל מצטנן. זאת הייתה הסיגריה הרביעית שלה ברצף, היא שקעה בטרנס הזה שתוקף מעשנים כשהם כל כך רוצים להגיד משהו שזה עושה להם בחילה. גם היא שקעה במחשבות, אם כי קונקרטיות יותר. לבקש סליחה? מצד אחד, כן, אם יש האינטואיציה לעשות זאת, כנראה שהיא מוצדקת. מצד שני, הדרך משדה התעופה הייתה נוראה כל כך, מתישה וכואבת, השתיקה שלהם, הניסיון לחזור ולדון שוב בוויכוח ישן שכבר הגליד, לגרד במה שניתן להסכים שאולי לא נפתר לחלוטין, אך גם לא הסב להם יותר מדי סבל, הרגיש ילדותי. לימון בודד נותר בקערה במרכז השולחן. היא לא הייתה פה שבוע, הוא לא בישל. יותר מזה, הוא לא אכל. הוא הביט בה וראה רגליים מתוקות, שזופות, נשענות על המעקה. תוך כדי שהחל לפתוח ביד אחת את החגורה של הג'ינס שלו, הוא לגם את שארית הפרייה שבידו והניח את הבקבוק הריק על משענת הספה. הוא הפיל את המכנסיים תוך כדי הליכה והוריד גם את החולצה. הליכתו נעשתה כבדה ובהמית. הוא הניח את הידיים הקרירות מהבקבוק על כתפיה והרגיש את העור המכווץ שלה על העצם. הוא התכופף לנשק אותה ולפני ששפתיו נגעו בשפתיה הוא הרגיש את החום שלה נכנס אל תוכו. מגע הפה החם והמתוק שלה גרם לזקפה שלו להתחזק והוא הרגיש את הדם לוחץ בעורפו ומכאיב לו בגרון. הוא לחץ את זרועה והוביל אותה כמו ילדה מפונקת אל עבר הספה, שם תמיד אהב לעשות את זה. הם נשקו זה לזאת. חשופית של תחילת החורף גררה את גופה הלח על צידו של הדלפק, מטרימה את דרכן של שיירת נמלים. היא עשתה תנועות של היצמדות אליו למרות שהייתה רחוקה מרחק זרוע ממנו, כי הוא אחז בצווארה. הלחיצה התהדקה והיא החלה נאבקת בו עם ציפורניה הקצרות, חסרות התועלת. על שולחן המטבח ניצבה זה מכבר תמונה שלה רוכנת מעל ערימה של גורי כלבים שחורים שיועדו לאימוץ. לידה, מאפרה קטנה בצורה של צב. היא נזכרה שבבוקר של אותו יום היא התעוררה מאוחר. היא חלמה שהם נוסעים לאנשהו ברכב ובחלום היא מספרת לו על חלום אחר, בו נגמר המסע לחיפוש החלקיק הקטן ביותר כי גילו שהכל עשוי מחיות קטנטנות. זה באמת ככה, הוא אמר, אבל היא הסבירה שהכוונה היא לג'ירפות קטנטנות, נמרים פיצפונים, חיות כאלו. בשאר הזמן שתקו ועברו ליד שדות צהובים שאנשים רכבו בתוכם על אופניים למרות שהכל היה מת.

על אף השינה המרובה, היא עדיין הייתה עייפה רוב הזמן. בראשון, היא עשתה הליכה לאורך הנקאר, עשרים דקות של אושר צרוף עד כדי שכל מחשבה הייתה מיותרת. באוויר הקריר עמד ריח של צ'יפס ושל שמן מתוק שמטגנים בו בשר. לאורך הנקאר שכבו הומלסים ולהקת ברווזים צבעה חלק מהמים בלבן. היא פרשה שמיכה ושכבה לנמנם לידם. אווז עינה תולעת בקרבתה. באחד הימים היא בחרה רחוב מרכזי שכולו חנויות בשביל לשוטט. היא נכנסה לכל רשת גדולה ויצאה עם שקית – חצאית חומה ארוכה, חולצה מכופתרת בצבע קרם, בגד גוף מתחרה שחורה, ג'ינס בהיר, סוודר צמוד. באחת החנויות עבדה מוכרת עם שיער קצר ומשקפיים. כשהיא נכנסה, המוכרת הרימה את ראשה לרגע חטוף ואמרה לה שלום מחויך, ואז חזרה להביט בטלפון. היא נעצרה בפתח החנות. הן היו שם לבד. היא בחרה שמלה אדומה ארוכה ונכנסה לתא המדידה. בחוץ ירד גשם, וכשהיא יצאה מהתא שתי נשים בדיוק עמדו בפתח החנות אבל לא נכנסו. היא הביטה במראה וראתה שהשמלה הייתה שקופה, עם גוון אדום עמום שלא כיסה את השחור של התחתון. היא ניגשה לדלפק בו עמדה המוכרת ושאלה מה דעתה. המוכרת הרימה את הראש והעיניים שלה היו פעורות מתדהמה. אז היא התרגלה ואמרה, יפה מאוד. הן שתקו ואז היא הוסיפה, היא מחמיאה. אחרי זה היא הלכה לחנות הספרים "תאליה" וקנתה ספרון של ג'יין אייר במהדורה מחודשת עם עטיפה ורודה וקטיפתית. הפיתוי היה גדול מדי, והיא נכנסה לחנות הבגדים שוב, עמוסת שקיות, עייפה, עם שיער רטוב ופרוע מהגשם. היא ביקשה להניח את כל מה שקנתה ליד הקופה, הפעם המוכרת הסתכלה עליה משוטטת, עד שהיא מצאה שמלה נוספת, לבנה. הכפייה הייתה מתוקה, והפעם היא אפילו לא נכנסה לתא המדידה. לבחורה המסכנה לא היה מה לעשות. בעצם, היא הייתה ביקום מקביל בו נגזר עליה להסתפק באנחות בשביל לתקשר. היא עמדה שם בגוף הקטן והחשוף שלה, מושכת את השמלה הלבנה, מרגישה את הבד מלטף אותה. זה באמת פיתוי שקשה להתנגד אליו.

הוא פתח בסדרה של מכות נמרצות. תחילה על הישבן, אבל עד מהרה אלו היו סתירות רועשות, סתומות, כמו חבטות של אופה על בצק. היא הביטה בו, במבט שכולו גועל, לופתת את הצוואר, משמיעה זעקות "אה" עצורות. הוא אגרף את ידו והביט בה. היא הסיטה את מבטה והרחיקה את הישבן ממנו. הוא תפס קודם את האגן, משך אותו אליו, ואז את השיער שלה. מבטה טיפס אליו, עוצר על השפתיים הפעורות בחיוך. היא חייכה חיוך מר. אז הוא נישק את השפתיים שלה בגסות כזאת ששאבה את האוויר הישר מהריאות שלה. הוא סובב אותה, כופף אותה, ונכנס אליה. מכונית שעברה מתחת לחלון הרעישה. היא זעקה וכמו נבהלה מהרעש הלא־רצוני שבקע מהגרון שלה. הוא יצא, תפס את שערה קרוב לקרקפת וכופף אותה, הצמיד את הפה שלה לגוף שלו, הכניס את עצמו לתוך הגרון שלה. הוא עמד שם ככה, רוח קרירה נשבה מהדלת הפתוחה של המרפסת. נשמע רעש של ציקדות. העיניים שלה התמלאו דמעות, היא נחנקה ושרטה אותו נמרצות, מנסה לדחוף אותו ממנה. הוא יצא, סובב אותה, ושוב נכנס. היא צעקה שוב, נבהלת. העיניים שלו בהקו מכעס, היא חייכה והתפתלה כמו נחש. 

מהי חשופית? יצור רך וגמיש, המורכב מתאים מימיים, עטוף בקרום דקיק שנקרא ממברנה. הקרום הזה הוא חצי־חדיר, הוא מאפשר לחלק מהחומרים לעבור דרכו, מולקולות קטנות כמו אלו של מים, אבל מונע מעבר של חלקיקים אחרים, גדולים יותר. בין תוך התא לבין הסביבה החיצונית מתרחשת אוסמוזה. אוסמוזה הוא תהליך שבו מים נעים מצד אחד של התא לצד השני בשביל לאזן את ריכוז המלחים משני הצדדים. כשמפזרים מלח שולחן על חשופית, בחוץ נהיה ממש מלוח אז המים שבפנים מנסים לאזן את זה. לכן, הם יוצאים דרך הקרום של התאים החוצה, כדי לדלל את המלח. אבל המלח עצמו לא יכול להיכנס פנימה, רק המים יכולים לצאת החוצה. ככה, תאים בגוף של החשופית מאבדים מים, קורסים ומתים. והחשופית, שרובה מים, פשוט מתייבשת ומתפרקת. ממש כך, מה שהיה מעט מלח לימון שנשפך מתחת לקומקום, סך הכל מתוך הרצון לנקות אותו מאבנית, הפך לגזר דין מוות. החשופית, חשופה, עוד חיה, נשרפה בחומציות החריפה. גופה הרך החל להתכווץ, להתרוקן, להתמוטט, להיקרע. כמעט והצליחה להימלט, לרדת אל רצפת המטבח, אל המרפסת, הייתה לה תוכנית. עכשיו הכל אבוד. 

עם פה פעור, הוא החזיק את הידיים שלה מאחורי הגב. היא ניסתה להימלט אבל הצליחה רק להזיז את קצות האצבעות. הוא הרחיק את הירך שלו, שהייתה שעונה על הספה, כדי שהיא לא תצליח לשרוט אותה. היא שרטה אותו כשהוא זז, אז הוא חבט בה. הוא החזיק את השיער שלה והיה צריך לעצור את עצמו מלדפוק את המצח שלה בקיר. הוא הפשיט אותה, את הגופייה ואז את החצאית, את התחתונים ואת החזייה. הוא ניסה לשחרר את הידיים שלה כמה שפחות אבל זה לא תמיד צלח והיא השתחררה, נאבקת בכל מגע שלו כמו חיית יער כלואה. הוא השתמש בחולצה שלה בשביל לקשור את הידיים שלה מאחורי הגב. היה קל להשתחרר מזה, והיא עשתה את זה מהר, אבל הוא בנתיים הפך אותה ונכנס אליה בכוח. 

אחד הדברים היפים היו ללכת כל בוקר ברחוב הקריר ולראות שיירות של ילדים קטנים מובלים אל הגן במעילי הגשם הברווזיים שלהם. השיחה האחרונה שעלתה בזיכרונה הייתה עם אמא שלה, כשהן אחת לצד השנייה ברכבת. בעוד שיר של הטוקינג הדס מתנגן באוזניות שלה (…and the girl wants to be with the girls…) אמא שלה רכנה אליה. היא הורידה את האוזנייה הימנית ושאלה מה, ואמא שלה אמרה שהבנייה פה יצאה משליטה. במבט עייף היא הזיזה את הראש שלה בתנועה בלתי מורגשת, שרק אמא הצמאה לאישור של הילדה שלה הייתה שמה לב אליה. לפה של אמא שלה היה ריח של מנטה, ואיתו היא צנחה לשינה עמוקה שנמשכה כל שארית הנסיעה. עכשיו היה קר, והקור הזה הזכיר לה את הריח החריף הזה וגרם לה שוב להיות מנומנמת. 

הגב שלה היה אדום וכואב. היא חשבה על הגוף שלה כמו דבר רך מאוד שעתיד להתפרק ולמות. הגיע הזמן להתחכך עם העולם ולא לסגת. 

ביום האחרון לטיול היא שוטטה על גדות הנקאר עם מוסקו מיול ביד. היא קפאה מקור בגלל מה שהרגיש כמו מסדרון רוח ובגלל המשקה הקר. המים היו שחורים ויפים, הדשא גם היה שחור. היא התיישבה על גדות הנהר ליד האווזים הישנים. שני ילדים, בני שמונה וחמש, קיפצו ליד המים, שיחקו בעטיפות של ממתקים שהם מצאו או אכלו. הם הביטו בה בשעשוע וצחקו, אז היא שאלה אותם איך קוראים להם והם לא הבינו אותה. היא חייכה ואז אחד מהם צייר באוויר את השם שלו בערבית. הוא כתב "סמר". אז הם שתו את המיץ שלהם לידה ושיחקו, והיא לא הצליחה לראות כלום, כי היה חשוך, האור המועט היה בוהק ונמרח, והיא קצת השתכרה. אז התחיל רעש של מים שהזכיר לה פיצוץ של גלגל. וגם החלו קולות חנק. היא הביטה למים השחורים וחיה שנראית כמו דג גדול נלכדה שם. זה היה סמר בן השמונה. הילד הקטן הביט בה בשאלה, הייתה חסרה לו רק סוכריה על מקל בפה בשביל באמת להיות התגלמותן של המצוקה והתמימות. היא נעמדה ואז התיישבה על ברכיה והושיטה את ידה לכיוונו של סמר בלי להבין איפה הוא. הוא הושיט לה יד והסתכל לה בעיניים, ככה שהיא ראתה את החום של הלבן שלו. אבל היד שלה הייתה קצרה והוא נסחף מהר. המים היו קפואים אבל היא התכוונה לקפוץ כשהילד הקטן צעק לה שהמים רדודים מדי ושהוא אידיוט. היא הסתכלה עליו בבהלה אבל חזרה להסתכל על סמר שהיה ילד במים והיה זקוק לה. אז היא השיבה את שתי ידיה שהיו מושטות אל עבר סמר והחלה לחלוץ את הנעליים שלה. אבל סמר, שעיוות את פרצופו האנושי והחל לצחוק, נעמד על שתי רגליו וחשף שהמים מגיעים קצת מעל לקרסוליו. מה שהיה מתחת נאכל על ידי המים השחורים, אבל זה היה מעט מאוד. הם צחקו והחלו להשפריץ מים אחד על השני. היא השתעלה, נחנקה מהגועל, אבל חייכה כשהיא הלכה משם כי לא היה משהו אחר לעשות מול הילדים האלה.