ברלין, סיוט משפחתי לפני כריסמס, שנת 2017 מתחילה לחמוק ממני בעודי משתרכת בין דוכני כדורי שלג לבין הדוכנים שמוכרים סיידר חם בכוסות קרטון.

בגיל 17 עוד מנסים לתפור חליפה מזהה שתהיה מעט תואמת יותר את המידות שאנחנו מדמיינים לעצמנו; מבלים מעט יותר זמן אצל החייט המציג בפנינו דוגמאות מהחיים האמיתיים, אלה שבהכרח אמיתיים להתבגרות – הבדים הרקומים על ידי היוצרים שיקרצו לנו שנים הלאה. כך, היכרותי עם הוולווט אנדרגראונד החלה בלב כיתה ח', אבל נדרש לילה אינסומני אחד לסלול את דרכי מהטריפ של "הרואין", של המשיכה המיידית לשמות הנוכריים והמנוכרים מעצמם, ניקו שהילכה קסם עליי, בעוד צפיתי נמרצות בראיונות עמה, כשמבטה שט הרחק, ובאלגנטיות הסיגריה בין אצבעותיה כעלמה מתעלפת, אל אותו רגע בשנת 2017, כשמצאתי את עצמי בברלין עם הלמות פעמונים באוזניים וקילומטרים של לדים צהובים משפשפים לי את הקרניות. 

חורף זו התקופה האהובה עליי – קל יותר להסתיר פרברסיות בפרהסיה, סודות משפחתיים; קל יותר לתרץ התאבדות בהיפותרמיה (בעיקר בברלין). הוולווט ולו ריד כבר קיבלו מקום נכבד אצל החייט, אבל התחכום הנערי חבה פסוקי עבר; והפלא ופלא, פסוקי עתיד. 

עניינים החלו מתעוותים עוד לפני שאני זוכרת דבר, אבל "עניינים כרגיל" (מאשפוז לברלין לאשפוז בברלין). אני נוטה להיזכר כדרך תדרים, כשהחושים מותכים בשובר גלים, ולפתע אוושת גיחוך פוגשת בקווצת שיער מקורזלת; פריטה אוורירית מהדהדת "Oh oh oh, what a feeling…"

אני מחטטת בכיס של המעיל הצבאי שעליי, שולפת את הטלפון ומחפשת את השורה המדויקת הזו במנוע החיפוש. כל התוצאות מאכזבות אותי. אני מנסה למשות עוד חומר מדליריום קל שחטפתי – גיחוך, תלתל, מוזיקה, הרגשה…אני מנסה לקשור קשרים, והנה הפכתי לאה. 

נער ונערה חולפים על פניי מותן אל מותן, וידיי נקשרות למרות הלאות –  עיניי נישאות מעלה לצפות בנער; גובהו הארי וקצוות מקורזלים מפוחמים מציצים מבעד שולי כובע הגרב על ראשו. הו הו הו איזו הרגשה שכזו…"להיות צעירה, טיפשה ומאוהבת," את מלגלגת בגיל 17 על גיל 13. 

אף אחד לא מספר לך שבגיל 23, תביטי נוגות בדבר אותה עמדה, בעיקר כשאת מתאמצת להיזכר במאורעות שהובילו אותך הנה; מקלידה על קצה המיטה איך סקירה קלילה על האלבום "ברלין" של לו ריד הפכה לרדיפת חותם עיקש על הרזומה של חייך. 

לאחר שחיילת עצמך דיו, את עוצמת עיניים ומאזינה לכל אותן 48 דקות ו43 שניות – מהניסורים בתחילתו עד שירת המלאכים הנסוגה בסיומו. 

אתם שומעים את הזמן החולף בעודכם קוראים אותי? 2025: אעגן את עצמי עבור ג'ים וקרוליין להתפלש בפיכחון המתאפשר. 

שעונה על החומה הקורסת של התפאורה – קו 122 מתל אביב לנהריה; ילדה בת 13 עולה.

זה המפגש הראשון שלנו פנים מול פנים, מה גם מציין את המפגש האחרון שלנו. כמה משוכנעת הייתי שפנייך חופפות לפניי (הרי הבנת את המכלול: מדוע אני חורטת, פירוש סלילת הדם, גּוֹלֵל ארובת העין; ואת הטיהור שממנו לא סר הטינוף). זה היה נורא נחמד…גם כשהכרזת על ייעודך להיות שדרן רדיו, וכמה פעמים חזרת על היותי "זונה רדיופונית", וכמה נותר מבקבוק הערק הריק השמוט לצידך. 

כששיננתי את הטבלה המחזורית לבחינה שערכה לנו ליפשיץ, שילחת לעברי צרור חיצים על הצרות הכימיות שפקדוך באותו לילה גורלי, שהתבדה כמובן- "המוות מעבר לפינה, ואין למי". השבתי, "Li". 

כי אמבולנס זוכה לזכות קדימה, ואין לו אף סיבה להצטדק; אז אני הורגת שתי ציפורים בתודעה אחת -"Li₂CO₃". 

ימים חלפו מאז הבחינה, ואני במסלול העקלקל לנהריה כבר. אמש יחסינו הוטחו על הסדן כ"לא חוקיים" – פניי חתומות בתמימות דעת, ובכל זאת אתה מצטט את דילן על סוגיית הגיל. די בכך עבורך לכפותני אל החומה; עורבי, הרי התבשמת עבורי בלי ערבים לכך! ואני נשמרת מניחוח, פן אבי ואמי יעלו לבימת הגרדום (מדיפה עשן המשיט תודעתי הרחק מגופי; מזדהמת הפנינה בעריסה). מזווית העין המפרכסת משורטט בית הקפה של הופר. נורא נחמד. 

שמעתי "בואי נלך", תוהה אם הבחנת ברעד האוחז ברגליי החשופות, ולכן ההצעה שאתחמם בתנועה אל עבר דירתך. סיבה נאותה. 

לא מדברים על הורים, כדורים, עובדות סוציאליות ומקור הכנסה. לא מדברים בכלל. אני חוברת למלאכת השתייה; משם כבר תתפתח שיחה. 

אין זמן כי יש מדי זמן, אין דרך כי יש מדי דרך – להביט אחורנית, משמע להתאבן. משמע להשתפן. 

מדרגות עקומות, טיט מתפורר, סדק בקיר הפנימי, וילון אכול עש, מזרון נטול סדינים, מגש מעלה חלודה; דגל שחור מזדקר מהחלון וO בולע A. מספר גופים מוטלים על הספה השקועה – אתה לא מציג אותי בפני מה שנדמה כמו עמיתים (מעניין כמה מהם מקשרים אותי עם הזונה הרדיופונית). 

מצידם, הֲסָטַת מבט או סריקת רנטגן של דמותי; איני יודעת אם לנפח את חזי, או להשתופף לכדי הנמכת קומה (הכל נעשה מדדים של זמן כפוי).

אני נמנעת מהקשיות החצויות לצד המגש. 

נדמה לי שכל הלילה ירד שלג. פילסתי דרכי בכבדות.

קורה שאני שומעת את הקירות גונחים, כמו בסרטים שכולם אקספרימנט (איני יודעת מי מגלם את המציאות נאמנה). צופים בי? היש צופה מלבדי?

מישהו ניגש לשלוף תקליט מעטיפה מקרקשת, והמחט נופלת בדיוק היתכן – מהסוג שכולם מעוניינים בו, ובאותה נשימה, רועדים מכדי לקחת את האחריות בידיים. אני שומעת את הריצודים כמו התווך בין שתי תחנות רדיו נטולות שדרן. הבל פה מעמיק אל עבר אפרכסת אוזני, משתעל אל תוך הפתיח שסוגר עניין: "זוכרת איך האמנתי שאני הוא נושא הבשורה? אז שמעתי את לו ריד שר בשנייה כמה קר באלסקה; מכאן ואילך, הבנתי שכל הזמן הזה לא היה לי סיכוי. דמייני את ברלין. אפילו יש אלסקה בברלין".

כדרך זיכרון של חיים קודמים, אני יודעת שלא היה לנו סיכוי מעולם. הוא היה איש אנוכי בעצבותו, ואני פיתחתי תסביך-אמא-תרזה, שהיה אנוכי כשלעצמו. 

מה הטעם להמשיך לגולל את מה שאינו בנמצא?

לא ארע שירדתי לסוף דעתו על מנת לדייק במילים שהן לא בגדר סימפטומים. עוד ביקרתי בברלין מפעם לפעם; בעיקר כשארובת העין פגשה בגּוֹלֵל. 

מאז כבר פיתחתי רזומה דיאגנוסטי לא מבייש, ליקטתי מאה אחוזי נכות שכלכלו שנים את תחזוק המוות בחיים (בשווי 4556 ש"ח). מאז פיתחתי עניין בקשיות חצויות. מאז קשה לקרוא את המחשבות שלי מחוץ לשירים (ממני והלאה, שיישכח). מאז פיתחתי סלוגן של "לא לדאוג לשלומי". מאז דאגו לשלומי. מאז התחיל וידוא הריגה. מאז השתדלתי לא לדלג באלבום על הדקה בה הילדה כולה הפכה לזעקה; השלישי במספר טרם הדממה. רואים לי בעיניים. החיים יפים.

לא פשוט להזדהות שוב עם שמו מהגדה המקבילה. 

חבר הציג בפניי יומן מסע בו הִדְרִים לא מזמן, ומכורח התפקיד, התיישבתי לערוך. לו ריד עלה פעם או פעמיים בשיחות קודמות שניהלנו, ואפילו האזנה חד פעמית בדירתו הזמנית ל"The Marble Index" של ניקו.

נותרתי במחיצתי עם טקסט של אחר, כך שהתפנה מקום לג'ים וקרוליין לסגור עליי. בלית ברירה החילותי בעצמי להצפין (והצופן רב וצפן רבות לבאות). 

כשלו ריד שר "But me, I just don't care at all", אני נזכרת בג'ים של "Heroin".

Oohh, good that I'm not aware"
                     I just don’t care
                               "And I guess I just don’t know

כמה איום לפתע לדעת. לדעת בעיקר כשאינך יודע עוד, ובעיקר כשבפנים הכל ברור; אולם נותר לשאול שתי שאלות די אנושיות:

"How do you think it feels" ו- "When do you thinks it stops".

אולי כאן סוף דעתי על סוף דעתי, ואולי לא אכפת לי יותר, ואולי איני יודעת דבר מהימן

מכל שסופר; מלבד שלו ריד, כנראה, באמת, נשא את הבשורה מאז ומתמיד. 

היה שלום. 

**

עַתָּה כְּשֶׁזָּכִיתִי לִתְשׂוּמֶת הַלֵּב בְּשִׁמְךָ 

 שָׁוִים אָנוּ בְּדֹּק מָרוּתְךָ 

 אַתָּה כְּשֶׁזָּכִיתִי לִתְשׂוּמֶת הַלֵּב 

 שֶׁל הַפֶּתֶן הָפַךְ

 לְמֻשָּׂא הַפֶּתִיָּה

 עוֹר זָר

 בִּנְקָבָיו מַכִּיר 

 אֶת הַמַזְרֶה

 לֵאמֹר:

 שְׂרֹף אֶת כָּל הַפְּסוּקִים 

 וְהוֹתֵר רַק אֶת 

                          הַפְּסִיחוֹת.

                                   – ברלין, 2017.

אן מישל פלצ'יק