הדיאלוגים מצחיקים, האקשן מדהים, זה ארוך וזה כיף – אני פשוט מת על סרטי הנוקמים. אבל האם אי פעם שמעתם מבקר קולנוע רציני אומר על ״הנוקמים: סוף המשחק״ שהוא סרט שיגדיר עשורים? האם אנשים שאתם מעריכים טוענים שסרטי הנוקמים הם קולנוע טוב, אמיתי וטהור? כמו שאלוהים התכוון? אני בספק. אז למה “קרב רודף קרב” מקבל יחס שונה?

לפני שאגש לעניין, גילוי נאות: עבדכם הנאמן מעריץ של פול תומאס אנדרסון, לא פחות. כשפול תומאס אנדרסון מציג סרט חדש, אני בא, לא משנה מה, ואין סרט שיעשה – גרוע ככל שיהיה – שיוכל לגרוע מהערצתי אליו. אם כך, האם אני מגיע לבית הקולנוע עם דרישות לא הוגנות מהסרט? התשובה, בסוף הכתבה.

קרב רודף קרב, סרטו החדש של פול תומס אנדרסון, הוא סרטו היקר, המצחיק, הרחב והרדוד ביותר שלו עד כה. הדוגמה המובהקת ביותר היא המחסור המשווע בפרוטגוניסט – הסרט מתחיל במונטאז׳ שבמשך מה שמרגיש כשעה מספר לנו את סיפורה של ׳פרפידיה בברלי הילס׳ – חברה בכירה בארגון הטרור השמאלני-קיצוני ה-׳פרנץ׳75׳, שנכנסת להריון מהחבלן של הארגון, מסתבכת עם גנרל של הצבא האמריקאי שמתאהב בה וכשזאת נתפסת על ידי המשטרה, דואג לשחרר אותה בתמורה לשמות החברים בארגון. מה שמביא לחיסולם של כמעט כולם ומאלץ את בן זוגה החבלן לברוח יחד עם ביתם בת השנה.

כל הסיפור הארוך הזה מסופר במונטאז׳, מלווה במוזיקה, שקופץ בין פעולות טרור שונות ונשנות של פרפידיה ונוגע קצת במערכת היחסים שלה עם בן זוגה החבלן. רק כדי להבהיר שוב: במשך שעה אנחנו רואים כמעט שנתיים של החיים שלה! ואתם לא תאמינו… זוכרים את החבלן? הוא הגיבור של הסרט. או שמא?

פרפידיה בורחת מהתוכנית להגנת עדים (ומאותו גנרל מאוהב) ונעלמת. אנחנו קופצים לעתיד – 16 שנה קדימה. בינתיים, עברה שעה, לא קרב, ובטח שלא עוד קרב. האמנתי לפרפידיה במידה מסוימת, הייתי שמח לנסות לראות איך ׳פאט׳ (לאונרדו דיקפריו, החבלן) מנסה להציל את הילדה של פרפידיה במשך סרט שלם כשאדם בעל כוח כה רב כמו אותו גנרל יוצא אחריהם.אבל לא, זה קרב שלא קרה, ממשיכים לחכות לקרב.

עכשיו קורה דבר מעניין, איבדנו את הדמות הראשית של הסרט, אנחנו בעתיד, וניכר (בעיקר בגלל הליהוק) שיש לנו דמות ראשית חדשה. יאללה, התחלנו מאפס, מה אנחנו יודעים? אנחנו יודעים שפאט אוהב נשים שחורות, הוא אמר את זה בסצנה הראשונה, אנחנו יודעים שיש לו בת ואנחנו יודעים שהוא יודע להפעיל זיקוקים. אוקיי, זה לא מעט, אחרי דקה אנחנו גם מגלים שהוא מכור לסמים, אחלה. אנחנו שעה לתוך הסרט כן? מקווה שתיכף מגיע הקרב, אחרת איך נספיק עוד קרב אחריו?

מערכת היחסים בין פאט (הפורטגוניסט החדש) ל-ווילה (הבת של פאט [הפרוטגוניסט החדש] ו-פרפידיה [הפרוטגוניסטית הקודמת]) אמורה להיות הלב של הסרט, שעוסק באמון, ניכור ובלבול בעולם בו הפוליטיקה כל כך פארטיזנית וסגורה שכבר אי אפשר לסמוך על אף אחד. הנקודה היחידה בסרט שמצליחה לגעת לא רק בתמה הזאת אלא גם בלב שלי, מגיעה בסוף כאשר ווילה הנסערת צועקת לאביה ״מי אתה?״ על אף שהיא מזהה אותו בבירור. כמה חבל שכל מה שאנחנו יכולים לראות מהחיים החדשים של פאט ו-ווילה היא סצנה אחת בלבד של שניהם ביחד. אני חוזר, סצנה אחת בלבד. זו סצנה יפה, מצחיקה, קצבית, כמו כל הסרט, אבל איך מצופה ממני לצאת למסע להציל משהו שאני לא מכיר?
בסדר, הבטיחו קרב רודף קרב, נחכה.

הגנרל מקבל זימון להצטרפות למועדון ״הרפתקני חג המולד״ (בסצנה קורעת מצחוק), מיד הוא יוצא למסע מושחת ונחוש לצוד את פאט ו-ווילה מתוך חשש שווילה היא ביתו ואם דבר זה יתגלה, לא יקבלו אותו למועדון. מפה לשם, ווילה נלקחת על ידי שרידי הפרנץ׳75 למקום מבטחים ופאט יוצא לחפש אותה, אבל יש רק בעיה אחת, הוא לא זוכר את הקוד שהוא צריך לתת לאיש הקשר שלו כדי לקבל את הקואורדינטות שלה. זו לא פחות מהברקה תסריטאית.

ראשית, זה מצחיק בצורה בלתי רגילה, במשך שתי סצנות שונות מתווכח פאט עם אותו מוקדן ומשחיל ביקורות אנטי-ווק משעשעות. שנית, זו דרך מצוינת לחבר אותנו לתמה – בעולם שבו מתרחש הסרט אי אפשר לבטוח בכלום, זה לא משנה מי אתה או מה עשית, אלא מה מסמן מה שאתה אומר – אפילו לא התוכן של המילים שלך. הכל רק קודים וכבר אין אמת.

כמה טוב היה אם משהו מזה היה רלוונטי. אין שום משמעות לתמה הזאת במהלך הסרט, זה הקרב היחיד שמנהל הגיבור שלנו, והוא קורה עם מוקדן בטלפון – שאר הקרבות לא נוגעים לא בדמויות, לא בתמה ובטח שלא בצופה. יתרה מכך, לקראת סוף הסרט אנחנו מגלים שווילה היא הבת של הגנרל ולא של פאט – וואו, אין לזה שום משמעות, לא עבור ווילה, לא עבור פאט, לא על הסיפור, לא עלינו – איזה קרב לעזאזל?

אנחנו נחשפים לעולם של כנופיות וקבוצות – ספק נבואת זעם ספק ביקורת על ההווה, החשיפה קורית בעיקר בזכות המורה לג׳ודו של ווילה שנרתם לעזרתו של פאט ומסתבר שמנהל לעצמו מעין ארגון אזרחי. איזו דמות מגניבה, איזה כיף עם בניסיו דל טורו, חבל שהדמות שלו, כשאר הדמויות, בגודל של גרגר אורז. אפס עניין, אפס חיבור רגשי, רק מעט, מעט כיף.

הסרט נגמר בסצנת מרדף – מהמדהימות שראיתי, חוויה קולנועית יוצאת דופן ומבריקה של מתח, פעולה, וצילום גאוני שמספר סיפור על שלוש מכוניות בלי לומר מילה ובבהירות שיא; ובשיא המרדף מצליח גם להשתמש באותו גורם שהופך אותו למהפנט גם ככלי סיפורי שמאפשר לוויילה ׳לנצח׳ את המרדף.

אה, בעצם, לא ככה הסרט נגמר… הסרט נגמר כשפאט נותן לווילה מכתב שאמא שלה כתבה לה והוא הסתיר ממנה. היא יושבת בחדר וקוראת מכתב מאוס שכתב צ׳אט ג׳יפיטי, מלווה בוויס אובר נוגה של פרפידיה. אוסף קלישאות שאולי היו נוגעות בי אם הייתי יודע להגיד דבר אחד על הילדה הזאת חוץ מזה שהיא לומדת קראטה. ואז, סוף.

אה, בעצם, לא הסוף (אולי לזה התכוונו כשאמרו קרב רודף קרב?), פרסומת זריזה לאייפון בכיכובם של ליאונרדו דיקפריו וילדה שחורה, שיר של טום פטי מתחיל באמצע המנגינה של הסרט באופן החובבני ביותר שראיתי בקולנוע, ואז באמת סוף.

וואו, כמה היה לנו בסרט הזה, אקשן מטורף, פאנצ׳ים קורעים מצחוק, צילומים יפהפיים, קאסט מעולה עם תפקיד לא נורמלי של שון פן, ביקורת פוליטית אנטי-ווק, הגחכה של קונסרבטיבים, הגחכה של טרנסג׳נדרים, שרשרת מגן דוד, דאוס אקס מאכינה בדמות שכיר חרב שמקריב את חייו כדי להציל ילדה שהוא לא מכיר (זה בסדר יקירי, גם אנחנו לא).

יצאתי מהסרט, והיה לי די כיף, אז מה אני רוצה? האם אני שופט את הסרט בחומרה בגלל ההייפ? בגלל הבמאי? אציע לאוהדי הסרט שאלה: שני הסרטים הטובים ביותר של פול תומאס אנדרסון לדעתי הם ׳מוכה אהבה׳ ו-׳זה ייגמר בדם׳.
האם בסרט ׳מוכה אהבה׳ יש משהו ממה שהופך את קרב רודף קרב לטוב? ומה עם ׳זה ייגמר בדם׳?

‘זה ייגמר בדם’ הוא סרט עם מימדים גדולים מאוד וגם בו נעשית קפיצה גדולה לעתיד באופן מפתיע. אבל בקרב רודף קרב אין אפילו קצה של קרבה לעומק הרגשי והפסיכולוגי של דניאל פליינויו (הדמות הראשית ב’זה יגמר בדם’), שהוא דמות גאונית, ומאפשרת לסרט להתפרש על גבי עשורים ולהיות גדוש בסאטירה, ביקורת ומעט אקשן משובח בזכות העוגן שמעניק הפרוטגוניסט. האם יש רגע אחד ב׳קרב רודף קרב׳ שמתקרב לאנושיות של ׳מוכה אהבה׳? גם מוכה אהבה הוא סרט די נוירוטי עם דמויות משנה מיוחדות שגונבות את ההצגה, האם יש משהו מדמותו של מוכר המזרונים בדמותו של בניסיו דל טורו? בשון פן? כלום. ומה עם ׳לילות בוגי׳? אינספור דמויות מבריקות, מצחיקות לא פחות, שכל אחת מהן פגומה ונוגעת ללב בדרכה. ומעניקה מעטפת משפחתית לגיבור שלנו. בקרב רודף קרב אין אף משמעות לאף מערכת יחסים עם אף דמות כזו. איך יכול להיות שפול תומאס אנדרסון יוצר סרט בלי דמות אחת? הכל עובד חוץ מהלב.

ההיסטריה שמלווה את הסרט מדאיגה כי היא מעוררת שאלות בנוגע למצבו של הקולנוע, עתיד הקולנוע והקהל שלו. האם הקהל כל כך מנוון אחרי זמן מה שבו הקולנוע פשוט לא מספק את מה שהוא אמור לספק, עד שהציפיות והסטנדרט שמבקש הקהל השתנה? ממה אתם כל כך מתרגשים?
זה סרט שההבדל היחיד בינו לבין סרטי הנוקמים הנ״ל הוא שהוא קצת יותר מגניב. אז מה? עולם התוכן שאנו צורכים הפך כל כך רדוד, מהיר וחסר לב עד ששכחנו שבשביל זה אנחנו פה. מעולם לא הרגשתי שהקולנוע מת כמו כשיצאתי מהסרט ונזכרתי בכל הביקורות שקראתי, לא מדובר בהייפ לא מוצדק אלא בפספוס אינהרנטי של הסרט ושל הקהל. ואם פול תומס אנדרסון לא יוציא אותנו מהדקדנטיות, מי כן?

ובכן, לא, אין לי דרישות גבוהות מהסרט, למעשה אני דורש ממנו את המינימום: להתרגש, להתקרב, להתחבר, לשאול שאלות… וכשסרט לא נותן כלום מהדברים הבסיסיים ביותר אז אפילו המרדף הגאוני ביותר, הבדיחה המצחיקה ביותר והנבל האקסצנטרי ביותר לא מספיקים. אז איך אפשר שלא להתאכזב?