מבוא
הבלוקצ'יין (מערכת רישום דיגיטלית מבוזרת, 'פנקס חשבונות' ציבורי שאינו מנוהל על ידי גורם מרכזי כלשהו) מתחיל יש מאין. בלוק ראשון, רגע בזמן, שמצהיר על עצמו. מרגע זה, כל שבא אחריו מקבל את ערכו ממנו. זה בדיוק האופן בו שפה – תהא אשר תהא – מתפקדת. זו גם הקרקע עליה צומח מה שהפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן כינה 'הסובייקט המדבר' – הישות שעצם קיומה שלוב בשפה.
קיומנו הווירטואלי עבר שלושה שלבים: ב-Web1 צרכנו תוכן. ב-Web2 יצרנו תוכן – אך הפכנו למוצר של מי שמחזיק בפלטפורמה. ב-Web3 הובטח לנו שנחזיר לעצמנו את הבעלות. אך מה שקרה בפועל הוא החצנת הצירים של הסובייקטיביות האנושית: הבלוקצ'יין לוקח את הציר האופקי – גוף חסר נפש, צובר זמן ללא חוויה. הבינה המלאכותית לוקחת את הציר האנכי – נפש חסרת גוף, מעבדת ללא משך. מה שנעלם בהפרדה זו הוא נקודת החיבור בין שני הצירים – הסובייקט עצמו: חיים קצובים בזמן, אותה שארית המכונה בשפה גופה.
- הפיצול
דקארט האמין כי מצא קרקע יציבה עליה הסובייקט חושף את עצמו: ״אני חושב משמע אני קיים״. מחשבה והוויה מגיעות יחדיו ומאפשרות לסובייקט להראות את עצמו, כביכול, ללא כל צל של ספק.
לאקאן לעומת זאת הציע קריאה אחרת. הפיצול שהוא מצביע עליו אינו הפיצול המוכר בין גוף לנפש – אלא פיצול בתוך הסובייקט עצמו, בין סובייקט ההגייה (הסובייקט המדבר) ובין הסובייקט המוגד (הסובייקט המדובר): בין 'האני' שמדבר ובין 'האני' שמופיע בדיבור. בכל פעם שאני אומר 'אני' המילה או ההצהרה תופסת את מקומי, מייצגת אותי, אך בדיוק בגלל זה היא לעולם איננה אני.
היכן ש-'אני' חושב, אני לא: מחשבה ככזו מתקיימת במרחב הסמלי, בשרשרת המסמנים, ושרשרת זו מסמנת או מייצגת את הסובייקט (המדובר) ומשכך את המקום בו הוא (הסובייקט המדבר) איננו. לעומת זאת, היכן שאני, 'אני' לא חושב: ההוויה נמצאת בצד השני, הממשי – הגוף עצמו, אותה שארית עמידה שאינה ניתנת לעיכול סמלי, שארית בזויה המכונה בשפה גופה.
הגוף, אותו הדבר שדקארט ניסה להשאיר מאחור כפסולת נטולת חיים בדרכו אל הוודאות, אינו נעלם. הוא שוקע לתוך הממשי כשארית עמידה, זרה לעצמה, בלתי ניתנת לגישור או עיכול. ״מה שמודחק מהסמלי חוזר בממשי״ כותב לאקאן. הדואליזם הקרטיזיאני אינו מציע פתרון, אלא מסמן את המקום בו השבר היסודי של הסובייקטיביות מופיע לראשונה. ״הקוגיטו״ אינו חושף אחדות, אלא את הסימפטום של הסובייקט המדבר/מדובר.
זוהי למעשה העסקה הטרגית של השפה: הרוג את עצמך או שתמות, ותר על עצמך בשביל לשרוד. כלומר: הרוג את עצמך על מנת להיות מיוצג בשפה – השם הפרטי כדוגמא מובהקת – או שתהיה מגורש מהחברה האנושית, התרבות המדברת.
- התמונה
ז'אק לאקאן תיאר את אחד השלבים המכוננים של הסובייקטיביות כ־'שלב המראה'. שלב זה הוא הרגע בו התינוק (בין גיל שישה לשמונה עשר חודשים) מזהה את השתקפותו במראה כדמות שלמה ומאוחדת. לפני מומנט מכונן זה, חווית הגוף של התינוק היא מקוטעת: אוסף של תחושות וחלקים ללא מרכז – גוף מבוזר.
המראה מציעה לו תמונה: הנה אתה, שלם מוגדר, בעל גבולות, אובייקט ניתן־לשיום. אך לאקאן מדגיש כי זוהי תמונה בלבד – הזדהות עם הופעתו של העצמי כאובייקט הדורשת את מבטו של האחר כמכונן ולא כגילוי של איזשהו 'עצמי פנימי'. הזהות של העצמי אינה יכולה להיות 'שלמה' בדרך אחרת – היא תמיד תהיה תלויה במבט החיצוני של האחר. מכאן שחוויית העצמי היא מראשיתה מין ערבוב מוזר של הופעתו של הסובייקט כאובייקט התלוי בגורם שלישי: הגוף השני קודם לגוף הראשון, והוא תנאי הכרחי לו, הוא תלוי בגורם השלישי שיקרא לו 'אתה' קודם שהוא יוכל לקרוא לעצמו 'אני'.
שלושת הגורמים הפועלים כאן הם אלו: 'האני' המדבר, 'האני' המדובר, והאחר הקורא בשמו – 'היי, אתה'.
את הפיצול בין חווית 'האני' של השפה או המחשבה, וחווית העצמי בממשי אנו חיים בתיווך התמונה (המשתקפת מהמראה) האוחזת בשני הקצוות יחדיו. התמונה מציגה עבור הסובייקט יחד, 'בתמונה אחת', גם את נקודת המבט עליו כאובייקט (ממבטו של האחר) וגם את נקודת המבט שלו עצמו כזה המסתכל על עצמו במראה – כמי שתופס את עצמו מנקודת מבטו של האחר (האחר חווה אותי, כמו שאני חווה את עצמי בשעה שאני מסתכל במראה).
'העצמי' שנוצר מתוך הזדהות עם התמונה הוא זה אשר מכונן את המסך – המחיצה הדמיונית – המאפשרת לנו לחיות עם הפיצול הסמלי (הסובייקט המדבר/מדובר) מבלי שיהיה בלתי נסבל. ללא מסך זה הפיצול היה חשוף לגמרי – בדיוק כפי שחווית התינוק את גופו לפני שלב המראה הייתה מקוטעת וללא מרכז (חווית הגוף המבוזר). התמונה שמראה עצמה כ־'עצמי' היא זו המאפשרת לנו, למרות הכל, להמשיך לנוע במרחב הזמן.
מתוך מתח זה, בין הסובייקט המראה את עצמו, הסובייקט הרואה והסובייקט הנראה בעיני האחר – נולדת הזהות כגורם מתווך. לא כעובדה קדומה, אלא כניהול מתמיד של פער שאינו נסגר לעולם. זהות במובן זה היא תמיד-כבר מבוזרת, כזו אשר נכתבת בפער בין שתי נקודות המבט, זהות כפשרה בין נקודות מבט אלו.
הַפָּנִים – מה שהאחר רואה בשעה שהוא מסתכל עלינו (ומה שאנחנו רואים בשעה שאנחנו מסתכלים במראה) – מעגנות את הזהות במרחב: 'אני' מוכר, ניתן לזיהוי, בעל נוכחות חזותית ייחודית. השם הפרטי לעומת זאת מעגן את הזהות במרחב הסמלי, בזמן: הוא הגיע לפני, נבחר על ידי האחר וימשיך לסמן את 'העצמי' גם כשהגוף ישתנה במרוצת הזמן. הפנים והשם מגיעים מהאחר, ויחדיו מעגנים את הזהות במרחב ובזמן. יחד, הם מהווים את המקום בו הזהות מקבלת את קשיחותה.
השם, הגוף, הסטטוס החברתי, העול הסמלי: כל אלו תיפקדו, ועודם במידת מה מתפקדים, כעוגנים המקבעים את התמונה במקומה על מנת לאפשר לסובייקט לתפקד במציאות הציבורית, החברתית, המשותפת. מציאות זו היא מטבעה בירוקרטית (סמלית). כזו אשר זקוקה לסובייקט שהיא תוכל לספור, לחייב, להטיל עליו אחריות (לכאורה) למה שהיא הפכה אותו להיות.
אנו חוזים כעת בנסיגתה של זהות 'קשיחה' זו. לא בפתאומיות, לא בבת אחת, אלא באופן מבני ומטריאלי: מן הצד האחד, הפנים מתמוססות אל תוך הנתונים כחלופה למרחב: לא עוד מבט אנושי המכיר אותנו (או מכיר בנו), אלא עיבוד של התנהגות על ידי אלגוריתם. מן הצד האחר, טכנולוגיית הבלוקצ'יין מציעה חלופה לשם הפרטי – כתובת קריפטוגרפית (תוצאה של תהליך הצפנה) מסמנת אשר מתמידה בזמן, חסינה להתערבותו של הסובייקט ונקבעת על ידי האחר לפני הגעתו של היחיד.
הסובייקט הופך למה שהוא תמיד־כבר היה: צומת, אך ללא המראה אשר קיבעה את התמונה במקומה. התמונה 'הקוהרנטית' של העצמי הייתה תמיד־כבר תלויה במראה החברתית – ללא ההכרה החברתית תמונה זו לא יכלה, פשוטו כמשמעו, להתקיים.
מה שמתרחש כעת אינו רק שבירה של המראה (או המסך) – אלא החצנה של הסובייקט עצמו. הבינה המלאכותית (מודל שפה המסוגל ליצור מובן בהתבסס על חיבורים בין מילים ומובנים קודמים הרשומים במודל) מצטרפת לבלוקצ'יין כשותפה בתהליך זה: החלקים השונים שהיוו את הסובייקט המדבר/מדובר מהגרים אל שתי מערכות מבוזרות – הבלוקצ'יין סופג את הפונקציה הסמלית (פעולת הדיבור), הבינה המלאכותית סופגת את התבונה (תוצר הלוואי של דיבור).
- בלוק בראשית
מתוך המראה השבורה מפציע משהו אחר – כמונו, אך לא בדיוק אנחנו. הסובייקט הקריפטוגרפי (המוצפן) הוא הסחורה החדשה, התחליף המטריאלי לתמונה.
בלוקצ'יין היא מערכת רישום מבוזרת, מעין פנקס חשבונות ציבורי שאינו מנוהל על ידי גורם מרכזי כלשהו, אלא מתוחזק במקביל על ידי אלפי מחשבים ברחבי העולם אשר מקיימים יחד ולחוד מערכת זו. כל עסקה או פעולה נרשמת בבלוק המצורף לשרשרת בלוקים הקודמים לו בזמן, באמצעות פונקציה קריפטוגרפית, כך שהמערכת עמידה בפני זיוף. אנו מוצאים כאן חלוקה אופקית, סימטרית, של כוח ושל סמכות בין כלל המשתתפים. הזהות במערכת זו אינה מוענקת על ידי מדינה, בנק או כל גורם מרכזי אחר, אלא היא תוצר לוואי של המערכת עצמה.
הזהות במערכת זו מבוססת על זוג מפתחות קריפטוגרפיים (האחד מצפין והשני מוצפן): מפתח פרטי הנשמר ב-'סוד' – נקודה אקראית במרחב מתמטי מופשט (עקומה אליפטית) שאיש אינו בחר בה (בשונה מסיסמא פרטית), ומפתח ציבורי – כתובת המייצגת (במרחב הציבורי המשותף, הבלוקצ'יין) את המפתח הפרטי מבלי לחשוף אותו.
המפתח הפרטי – הסובייקט המדבר, זה שאינו מראה את עצמו – מכונן את הכתובת הציבורית או את הסובייקט המדובר. כמו שהסובייקט המדבר לעולם אינו זהה לסובייקט המדובר (אלא מיוצג על ידו), כך המפתח הפרטי לעולם אינו מראה את עצמו בכתובת הציבורית אותה הוא יצר.
זהות מבוזרת היא הצעה מטריאלית אשר באה לפתור את מה שהמראה השבורה אינה יכולה עוד לשאת. זהות 'חדשה' זו מאפשרת בסיס של עצמיות, ניתנת לאימות, בלתי־תלויה מכל ישות חיצונית, ריבונית וריכוזית.
הסובייקט הקריפטוגרפי (המוצפן) מפציע מהבסיס על מנת לפתור את מה שמבנה־העל כשל לעשות. במונחים מרקסיסטיים זהו רגע של חשיפה: כאשר התנאים המטריאליים של הסובייקטיביות משתנים, כאשר התשתית עליה נבנית הזהות מתארגנת מחדש, בתצורה אחרת, הסובייקט עצמו משתנה עמה. סובייקט קריפטוגרפי זה הופך לעוגן חדש של עצמיות.
על מנת להימנע מהנחת המבוקש עלינו ראשית לשקול בכובד ראש את בלוק בראשית. בבסיסו של כל בלוקצ'יין (כמערכת מבוזרת) יושב בלוק בראשית (סאטושי נאקאמוטו, שמו העלום של הוגה רעיון הבלוקצ'יין) – הבלוק הראשון, האקט המכונן של המערכת, התנועה הראשונה בשרשרת של בריאת עולם יש מאין. מדובר במעשה יצירה יש מאין: השם יצר, השם ברא, יהי שם השם מבורך מעתה ועד עולם.
בלוק בראשית זה אינו מכיל דבר מלבד התוכן הצורני. הוא מכוון לשום־מקום, הוא מצביע על 'שום־דבר'. הוא פשוט התחלה, הצהרה על צורה אשר כל מה שבא אחריה קריא ובעל מובן אך ורק בגללה. כל מה שבא אחריו יקבל את זהותו בהצבעה אחורנית עליו, רק כך, בדיעבד, הוא הופך לראשון. מכאן, ״בראשית ברא״ קרי:
בראשית היה
“The trace is not only the disappearance of origin… it means that the origin did not even disappear, that it was never constituted except reciprocally by a non-origin, the trace, which thus becomes the origin of the origin."
(Derrida, Jacques. Of Grammatology, publ. John Hopkins University Press.,Chapter Two ’Linguistics and Grammatology’)
שרשרת מסמנים (או שפה באשר היא שפה) – תהא אשר תהא – נולדת מכינון רטרואקטיבי, אונטולוגי, של כלום: ריק, או שום־דבר. דוגמת כינון האלוהים המיוצג בשם 'יהוה' (שם השם). בלוק בראשית מקודד, בבסיסו, שום דבר: 'שום־דבר' מיוצג לכן 'שום־דבר' קיים. בלוק בראשית הוא עמדה צורנית גרידא: האין הזה מצהיר על עצמו כבעל ערך, וכך, בהצהרה בלבד, הופך את כל מה שבא אחריו לבעל ערך בדרך של בדיעבד. זוהי אינה מגבלה טכנית, ההפך. זהו התנאי המבני של כל סדר סימבולי וגם סוד כוחו.
שפה אף היא מתחילה מאקט ראשוני שאין לו הצדקה חיצונית. שמות פרטיים אינם מייצגים תיאורים של האובייקט אותו הם מסמנים, אלא השם הפרטי נקבע באקט ראשוני של כינוי, ״טבילת שם״, אשר ממנו מועברת המסורת הלאה במרחב ציבורי (כתוצר) על ידי שפה. אין הצדקה לטבילה ראשונית זו מלבד ההכרח הלוגי שעצם קיומה של המילה מחייב את פעולת יצירתה. עצם קיומה של השפה, מעיד כבדרך של בדיעבד כי טבילה זו תמיד־כבר 'התרחשה'.
את אותה 'הטבלת שם' ראשונית, אותו אקט שרירותי לחלוטין שאיש אינו יכול להסביר מדוע התרחש כפי שהתרחש, חסר הצדקה או סיבה, נמצא אצל לאקאן תחת המסמן S1 – מסמן אדון. S1 תהיה עבורנו כאן גם המקבילה של 'בלוק בראשית'. מסמן אדון אינו מסמן דבר מלבד העובדה כי בנקודת זמן מסוימת מסמן אחר – S2 – קיבל את משמעותו מהצבעה עליו. זהו הרגע בו השרשרת (או השפה) 'חונכת' את עצמה מעצם העובדה הפשוטה להפליא כי S2 מצביע על S1 כמקור לסמכות או ערך.
כפי שראינו, מה שמשמר קשר זה הוא אך ורק התמדתו בזמן ובמרחב בקשר שבין S1, S2… Sn וכן הלאה. לכן הבלוקצ'יין אינו מתעלה על לוגיקה זו של המסמן אלא משחזר אותה במטריאליות של העידן הקריפטוגרפי. משכך, אקט זה עצמו הוא למעשה הצהרה על תחילתו של אותו עידן קריפטוגרפי.
מי הוא, אם כן, הסובייקט הקריפטוגרפי בשרשרת זו? הוא מסתתר מאחורי הכתובת שהיא תמיד־כבר רטרואקטיבית, ואשר קיומו תלוי בהמשך קיומו של הבלוקצ'יין. כשם ששפה מתה אם אין דוברים אותה, כך הבלוקצ'יין (והסובייקט הקריפטוגרפי שבתוכו) קיים כל עוד המשתתפים מריצים אותו – 'תחיית' השפה העברית היא דוגמה מובהקת לכך.
- המפנה המטריאליסטי – Web3
את קיומנו הווירטואלי ברשת האינטרנט אפשר לסמן בשלוש אבני דרך משמעותיות: בשלב הראשון (Web1) צרכנו תוכן שאחרים יצרו – באותה הצורה ממש בה אתם קוראים כתבה זו. בשלב השני (Web2) יצרנו תוכן, אך בעלות עליו נשארה בידי חברות ריכוזיות: פייסבוק, גוגל, אמזון וכו' – הפכנו למוצר שלהם משום שהשליטה בפלטפורמה הייתה כאמור בידיהם. בשלב השלישי (Web3) הבעלות על המוצר (שהוא אנחנו) 'חזרה' לידינו – כסף, אומנות, חוזים, זהות – הנכסים עוברים לרשותנו הישירה ללא צורך במתווך (מלבד המערכת או הפלטפורמה שעצם השתתפותנו בה משמרת את קיומה).
לא מדובר כאן בכינון של זהות 'חדשה' – שכן, כפי שראינו זו תמיד־כבר כוננה על ידי הסדר הסמלי או השפה – אלא בניהולה האדמיניסטרטיבי, באוטומטיזציה של ניהול זה: האופן שבו זהות זו מקבלת תוקף חברתי, כלכלי, משפטי. ניהולה של האמנה החברתית כבר אינו תלוי בחברה, אלא מקודד אל תוך אותה המערכת המציעה קרקע חדשה-ישנה לזהות המבוזרת. במילים אחרות: החוזה החברתי מותמר בחוזה חכם.
במובן הפסיכואנליטי, פטיש הוא אובייקט המייצג חסר, ייצוג פוזיטיבי של 'אין': תחליף לדבר שאבד או שמעולם לא היה – דרך להחזיק בידיים את מה שלא ניתן לאחוז בו (דוגמת הסיגריה שאנחנו מעשנים 'כתחליף' לאובייקט האוראלי הנצחי הלוא הוא הפיטמה המזינה). מרקס הראה כי הסחורה הופכת לפטיש המייצג את היחסים החברתיים. במערכת המבוזרת החדשה הטוקן (מטבע קריפטוגרפי או כל סחורה המיוצגת ב-Web3) הופך לפטיש של 'העצמי': הסובייקט אינו פשוט 'מחזיק' בטוקן, הסובייקט הוא הטוקן. הניכור אינו עוד מוסתר – אלא מוצהר. רק שכעת הסובייקט לוקח, 'בחזרה', את בעלותו (ואחריותו) עליו.
ניתן לומר בזהירות כי מה שמסתמן הוא 'השלמתו' של הפרויקט אותו הפילוסוף אדמונד הוסרל כינה ״חזרה לדברים עצמם״ – הרצון להגיע אל הדברים כמו שהם, ללא תיווך. החלום הפנומנולוגי של הינתנות בלתי־אמצעית מראה עצמו כסיוט המרקסיסטי של הסחורה הבלתי־אמצעית.
- התבונה
המובן (או הסימן) הוא אינו תכלית הפונקציה הסמלית, אלא תוצר לוואי שלה, כפי שראינו בבלוק בראשית. המובן הוא מה שנוצר בשוליים של שרשרת המסמנים כתוצאה של התמדתה של שרשרת זו. אם אנחנו מקבלים את הטענה כי זה אפשרי שהבלוקצ'יין סופג לתוכו את עבודתה של הפונקציה הסמלית, את השרשרת המסמנית בסתימותה הפורמלית, היכן מופיעה מחדש תופעת הלוואי של המסמן – הלוא היא המובן?
התבונה היא הכושר לפרש ולהסיק מובן. אך אם המובן הוא תוצר לוואי של הפונקציה הסמלית אזי התבונה עצמה איננה מקורו של המובן כמו שאהבו לטעון הרציונליסטיים (דוגמת דקארט). במובן זה, התבונה עצמה היא אפקט נוסף של אותה השרשרת, של השפה. ״בינה מלאכותית״ חושפת לנו אמת מצמיתה לגבי הכוח המניע של המובן באשר הוא – אפקט מבני של מודל שפה, של שרשרת מסמנים. הסובייקט החושב שהוא מקור המובן, מגלה שהוא עצמו תוצר של אותה מכונה יוצרת משמעות – של התנועה בין המסמן האחד לזה הבא אחריו.
הבלוקצ'יין הוא שפה ללא משמעות, מלבד המשמעות המבנית – פונקציה סמלית ריקה מתוכן, צוברת זמן: גוף חסר נפש, זומבי. הבינה המלאכותית לעומת זאת היא נפש ללא גוף: ייצור מובן ללא עוגן מטריאלי בזמן. ההחצנה של הסובייקט איננה סימטרית אלא אסימטרית. היא מחלקת את הפיצול בין הסובייקט המדבר/מדובר לשני קטבים שכל אחד מהם יורש רק צד אחד של מה שלעולם לא ניתן היה לישב בתוך הסובייקט שמראה את עצמו, האנושי.
זוהי החצנה של הפיצול עצמו אל תוך יחסים מבניים בין שני מערכות מבוזרות, להם האדם איבד את השליטה (הדמיונית) שמעולם לא הייתה שלו (ראו חלק 2 על שלב המראה).
- האקט – שארית טמפורלית בין אנכי לאופקי
הבלוקצ'יין איננו יכול לחוות את ההווה – הוא צובר זמן, והוא קיים אך ורק כתוצר מבני, רטרואקטיבי של צבירה זמן זו – הקיום שלו הוא אופקי בלבד, גוף ללא נפש. מן העבר שני, הבינה המלאכותית אינה יכולה לחיות בהווה – היא עיבוד ללא משך, ללא חוויה של זמן – היא תוצר לוואי של קיומה האנכי, נפש ללא גוף. משכך, אותו הדבר שחומק משני מערכות מבוזרות אלו הוא הוא הסובייקט הטמפורלי – הסובייקט כאקט, הסובייקט המצהיר. את העקבה של האנושי ניתן לראות בנקודת חיבור זו בין אנכי לאופקי של האובייקט המבוזר.
בקריאה הלאקאניאנית של הקוגיטו, הסובייקט איננו מופיע כסובסטנציה, אלא כהבזק: הארה רגעית בתנועה בזמן בין שני מסמנים. בין ״האני חושב״ ובין ״האני קיים״ אנחנו מוצאים את בריאת העולם, בריאת המובן, כתוצר של מבנה בין שני מסמנים. בתנועה שבין S1 וS2 הסובייקט הוא זה המהבהב ככוכב הצפון המורה לנו את הדרך חזרה הביתה.
מה שנותר אינו סובסטנציה אלא חתימה של האנושי: עקבה של נוכחות שהייתה כאן ואיננה עוד. מהו אנושי? בדיוק זה, הבלתי-ניתן לצמצום הזה: חיים קצובים בזמן.
