שם אלבום: אהבה בימי כליון

אמןיםות: בריל

שנת יציאה: 2026

ז'אנר: היפ-הופ

איך נגדיר את הצבע הזהוב? את כל העומקים והגוונים המקופלים בתוכו? לא חושב שראיתי גוש זהב אמיתי אי פעם, אבל אין פליאה בחיבה האנושית למתכת הזו: ניסיונות האלכימיה המדהימים להפוך מתכות אחרות לזהב, המאמץ לחקות אותו, לזייף אותו, להעמיד פנים שהוא נמצא במקום שבו איננו. קשה לשחזר את כל התכונות שמעניקות לזהב את ייחודו. בעולם שבו אנו מוצפים בזיופים, בחצאי אמיתות, בכיסוי ובבלבול בין הכנה לשקר — הזהב חוזר לחשיבותו.
ירושלמי במקור, חיפאי כיום, המפגש עם היצירה של איתמר בריל, האדם שהוא – הוא זהב. היפהופ נטול זיוף לחלוטין, אדם שופע אותנטיות שדורש מעצמו כנות מוחלטת וחיים אמיתיים. יש ראפ ישיר ויש את הראפ של בריל.

בוגר ההרכב המופתי – "פלא אוזן", בו גם פעלו אברי ג'י, פלואו נבו, רויסון ודיג'יי סמיילז – כולם אמנים מוכשרים בעצמם ששווה לחפש וגיבורי היפהופ עכשוי. בשנים האחרונות בריל יוצר עצמאית וסולו, עם שיתופי פעולה מגוונים (אחד מהטובים ביותר – "שירי מסיבות", עם ניסן אליהו כהן. אלבום מצויין!), הפקה והופעות מעולות.

האלבום האחרון של בריל, "אהבה בימי כליון" שיצא השנה הוא פסגה חדשה. כתוב בטוטאליות ובליריקה מפתיעה – בריל נוגע בנושאים היום יומיים והאישיים כאחד. שירים בועטים וחריפים על גזענות, על שירות בצבא והחיים המוזרים במדינה הזו (השיר לא מתעסק רק בזה, אבל "עקדת נעורים" ממש שורף את הנקודות האלו, ויותר) על אי שוויון וחוסר צדק ("מנדינגו" החריף),  לצד שירי אהבה שופעי כריזמה, שירים על גבריות, משפחה וחברים וקטעי היפהופ מרהיבים. יש המון התייחסות של בריל לחייו האישיים ובעיקר לאבא שלו והאובדן שלו (ובאופן מובהק ביותר, בשיר הנוגע "פרפר לבן"). האלבום הזה נע בין הסכסוך הכואב עם העולם לבין החמלה העצמית ואהבה שורפת לכל מה שחי ואנושי ומייצר הזדהות ונקודות חיבור מרגשות וטלטלות, בלי להתנצל, בלי לייפות. כל האלבום בהפקה מהודקת, מקורית ומרעננת, עם חבורת נגנים מעולה ו100% בריל בנוכחות כריזמטית ואותנטית.

בריל יצר אלבום חריג במוזיקה בישראל שאני לא מצליח לא להתפעל ממנו פעם אחר פעם. כבר דובר עליו רבות בכל מני מקומות ואני ממליץ לקרא ולהקשיב לבריל בראיונות איתו בשלל המדיות וכמובן – להאזין לאלבום הזה עוד ועוד ולגלות בו את כל רבדי הרגש ופניני החוכמה שלו.

שם אלבום: Those Who Throw Objects at the Crocodiles Will Be Asked to Retrieve Them

אמןיםות: Bruno Pernadas

שנת יציאה: 2016

ז'אנר: פופ, ג'אז, נאו-פסיכדליה

ברונו פרנדס הוא גיטריסט מליסבון שבפורטוגל, יליד 1982. זה האלבום השני שלו.

בתפקידי בחיים, מעבר לממליץ מזדמן על מוזיקה, אני עוסק לא מעט בשאלת התקווה. איך ובעבור מה מגייסים אותה. ומה יש לעשות איתה כדי לקדם שינוי אמיתי במציאות (הלא פשוטה) שלנו.

בתור חובב מוזיקה אני שואל את עצמי לא מעט – מה התפקיד של מוזיקה בתוך כל זה?

האמירה האומללה והמסוכנת של נתניהו לפני כמעט שנה לגבי ההפיכה של ישראל לסופר-ספרטה, חידדה לי את התפקיד של מוזיקה בימים הקשים שאנחנו מצויים בהם.

מוזיקה (ואמנות בכלל) היא הנשגב. היא הניסיון לייצר יופי, ועומק. היא עוסקת בשאלות הגדולות – בצבע, בצליל, בשפה. האמנות תלויה בפנאי שלנו, ובמשאבים העודפים שיש לנו כדי לצרוך ולייצר אותה. 

במובן הזה ספרטה היא מסוכנת. זה חזון שלא כולל בתוכו את הנשגב, את העודף שעבורו אנחנו חיים (זו כמובן ספרטה המדומיינת של נתניהו וחבריו, הרי גם לספרטנים האמיתיים ברגעי השיא שלהם היה חשוב לטפח את השיער הארוך שלהם שיהיה חלק, נקי ויפה).

האפקט הפוליטי החזק ביותר שיש לאמנות היא התזכורת לכך שיש כזה נשגב. היא ההוכחה שחיים ראויים הם מעבר להישרדות, שחברה טובה צריכה לאפשר את הנשגב הזה וככל שהוא נגיש וזמין ליותר אנשים אנחנו במצב טוב יותר.

לשמוע מוזיקה ולצרוך אמנות הן תזכורת קריטית עבור מה אנחנו נלחמים בכלל וזה הכוח הפוליטי האדיר שלהן.

אז מה קשור ברונו פרנדוס?

כשחשבתי על הצבע זהב דמיינתי מוזיקה של עודף. יש פה הרבה נגנים, שמנגנים על הרבה כלים. אפילו השם של האלבום הזה ארוך כל כך, אף אחד שקורא את השם הזה לא ממהר לשום מקום. יש פה ערבוב של סגנונות – ג'אז, בלוז, נשמה, לטיני, אינדי, פסיכדליה. יש פה מקהלה, והמון קולות רקע (אין דבר טוב מקולות רקע). וזה פשוט יפה, ולפעמים גם עצוב במידה הנכונה כי יש עצב אמיתי בעולם הזה. 

ההקשבה למוזיקה הזו השבוע הייתה התזכורת עבורי שיש לנו עבור מה להיאבק. יש לנו עתיד, לא ספרטני, שבו ברונו פרנדוס והלהקה הענקית שלו מגיעים להופעה בישראל.

שם אלבום: Blasé

אמןיםות: Archie Shepp

שנת יציאה: 1969

ז'אנר: ג'אז, אוונגרד

שפ, סקסופוניסט רב פנים שעבר התנסויות וגלגולים שונים בחייו.
מהר מאד לתוך הקריירה שלו (שגם כללה מניפסטים פעילויות פוליטיות רדיקליות, כתיבת שירה, מחזות ועוד) הוא החל לעשות מוזיקה שהייתה ה-דבר בה' הידיעה בג'אז של שנות השישים; : ג'אז חופשי יותר, קצת אוונגרדי, מעין ניסיון "לפרק" את השפה הג'אזית.
נעם בן-דוד (משורר ואחד מאנשי הוצאת "נצח") פעם התייחס להגדרה לאוונגרד כ"שעמום מן הקיים" (לא זוכר של מי הייתה ההגדרה). הרוח האוונגרדית הזאת נמצאת באלבום הזה, אבל גם רוחות אחרות: תמהיל לא לחלוטין אחיד בין מוזיקת ספירטואלית נוצרית, מנעמים של מוזיקת-עם אמריקאית, אוונגרד, שירה וג'אז.
איכשהו מצליחים להתערבבפה מפוחית, תוף מרים ושירה מדהימה של ג'ין לי (זמרת נפלאה ממש). קטע הנושא הוא נוגה, פתוח ומאורר לפרשנות על המונוטוני והמלנכוליות שבו. אליו מתווסף  ביצוע לקטע נפלא של דיוק אלינגטון ונסגר בקטע אנרגטי ואוונגרדי. אלבום בוהק ורב גוונים מוזהבים.

אני זוכר שכשהייתי באילת לראשונה היא עשתה עליי רושם של עיר משונה, מסתורית ומקסימה.
יש משהו באלבום הזה שהוא אילתי (או יותר – טבע של הרי אילת) – הררי, עוצמתי, פראי, לצד כבד, מונוטוני עקמומי, מוזר ומאד נוגה. אלבום מעורר מחשבה ורגש בצורה מורכבת ועמוקה – כמו שמוזיקה אמורה לעשות. הוא לא תמיד נעים בצורה קלאסית של "שיר יפה". משהו שיש לעכל אותו ולהרהר בו. בעיניי (וגם בעיניי ת'רסטון מור מהסוניק יות') Blasé הוא יצירה גדולה יפה ומעניינת.

שם אלבום: Forca Bruta

אמןיםות: Jorge Ben Jor

שנת יציאה: 1970

ז'אנר: פופ ברזילאי, נשמה

אנשים לפעמים לא קולטים עד כמה ברזיל גדולה. קודם כל מדובר במדינה עם המון המון אנשים – ה7 בעולם עם 210 מליון תושבים. היא גם עצומה בשטח!  החמישית בעולם – יותר גדולה מהודו! לצורך הדגמה – הקצה המזרחי של ברזיל יותר קרוב לאפריקה משהוא קרוב לקצה המערבי שלה (תנו לזה לשקוע רגע). 

לאור העובדה הזו לא צריכה להיות שום הפתעה בכך שבברזיל מתקיים כבר מעל מאתיים שנה עולם מוזיקלי עשיר במיוחד. עוד בסוף המאה ה19היא הצמיחה כמה מלחינים קלאסיים חשובים ובהמשך זרמים שלמים של מוזיקה שמתקיימים בעיקר בתוך ברזיל (Bossa Nova, Choro, Samba וכו') והשפיעו על מוזיקאים ברחבי העולם (גם בישראל זה תפס מאוד חזק).

שנות ה60 היו תקופה פורה מאוד במוזיקה הברזילאית והיא הצמיחה את סצנת ה- Tropicalia – להקות ואמנים ששילבו בין הפסיכדליה האמריקאית והבריטית למוזיקה הברזילאית שגדלו עליה. כל זה קרה בתוך הדיקטטורה הברזילאית (ההפיכה הצבאית ב1964) ובהתנגדות אליה. הסצנה הזו הצמיחה אמנים רבים ומפורסמים כמו Caetano Veloso, Gilberto Gil, Gal Costa ועוד. מתוך הסצנה הזו צמח גם Jorge Ben שלקח את הרוק הברזילאי והכניס לתוכו מנה גדולה מאוד של מוזיקת נשמה, קצת Marvin Gaye עם בוסה נובה. נשמע מפתה, לא?

אז כמו שזה נשמע ככה זה טוב. אם Jorge Ben הוא מארווין גיי אז Forca Bruta הוא ה- ״What's Going On״ שלו. אלבום כיף, עוצמתי ונעים שנע בין הקצבי, לרגוע לעמוק ואפלולי. גיטרות ברזילאיות, חלילים, קלידים חמים שעוטפים הכל והקול העמוק של בן. העובדה שהאלבום הוקלט עם להקה אחת לכל אורכו מייצרת לו איזשהי אחידות וגורמת לו להשמע קצת כמו סשן ארוך של להקה שמנגנת מוזיקה חיה. 

שם אלבום: The Wanting

אמןיםות: Glenn Jones

שנת יציאה: 2011

ז'אנר: American Primitive Guitar

מסקרן לחשוב איך האנושות הגיעה אל ייצור הזהב, שבד"כ מפוזר בגרגרים, עופרות, בסלעים ומתכות אחרות. ומסקרן לחשוב איך אדם מסויים בוחר מילים מסויימות לדיבור או צלילים כאלו שהופכים למנגינה.
האלבום הזה הוא זהב מותך היטב – מדובר בפסגת היצירה של גלן. היצירות מקוריות, מושכות את האוזן ויפות מאד.

מוזיקה אמריקאית פרימיטיבת הוא המושג שהתייחס אליו המוזיקאי ג'ון פאהי: נגינה בעיקר על מיתרים פתוחים, בכיוונים משונים של הגיטרה, בעיקר מוזיקה עממית עם טאץ' של חריפות אוונגרדית. זו מוזיקה שיכולה להזכיר למשל מוזיקת-עם הוואית או מוזיקת-עם מהמאה ה19 בארה"ב. זה בדיוק המקור של האלבום הזה. 

להבדיל מהמוזיקה של גלן ג'ונס כזמר  ששר סול-פופ, גלן ג'ונס באלבום הזה הוא גיטריסט אוונגרד-פולק עם חיבה עצומה לגלויות וברכות עם חיות מנגנות (שמופיעות על כל העטיפות של האלבומים שלו). ב30 שנה האחרונות, גלן הוא מגדולי "הדור השני" של אותה מוזיקה שג'ון פאהי כביכול התחיל. הוא הרפתקן מוזיקלי, שבנגינה וירטואוזית מנסה לאתגר את עצמו ואת המאזינים. מוזיקה שלרוב היא זרימת יופי מסתורית אבל יש מקומות שלא עוברים חלק. הוא ממציא כל מני אביזרים לגיטרה, מכוון אותה בצורות עקומות ומוזרות, כדי למצוא רעיונות חדשים, מוזרים ולא מקובלים.

 האקספרימנטליות הזו מרגישה  מאד טבעית באלבום (הקטע האחרון והאהוב עליי ביותר הוא ריף חוזר של גיטרה אקוסטית מלווה בתיפוף לא יציב והקלטות משונות. קטע מטלטל ומעולה של כמעט 20 דקות) ומכיל כמה מהקטעים המרשימים והנוגעים ללב שגלן ג'ונס עשה.  לא הייתי מהמר שזה אלבום שאפשר בפעם אחת לגמוע ולהבין, אלא לנגוס בו במקומות שונים ולאט לאט לתפוס את הגוון והצבע הייחודי שלו. כמובן, חשוב לדעת – אין מילה אחת באלבום. רק מוזיקה.

שם אלבום: Tigris

אמןיםות: Tigris

שנת יציאה: 2014

ז'אנר: אפריקאי, רוק פסיכדלי

איפשהו בסוף שנות ה60 הרוק נכנס חזק לאפריקה ואמנים שונים התחילו לשלב אותו עם המוזיקה האפריקאית המסורתית, המוכרים יותר הם Fela Kuti ו- וKing Sunny Ade אבל באמת מדובר באינספור להקות בכל קצוות היבשת, כל אחת עם הכיוון הייחודי שלה. בתקופה הזו ברחבי אפריקה נוצרה מוזיקה ייחודית, קצבית, עם הרבה קלידים מיושנים, גיטרות Surf ותחושה פסיכדלית שלא מעט אנשים במערב נדלקו עליה לגמרי (נוצרה שם עוד הרבה מוזיקה, אבל על זה נדלקנו). 

לגיטריסט הישראלי אילן סמילן יש אובססיה עם הז'אנר הזה וכל כמה שנים הוא מקים הרכב אחר שתוקף אותו מכיוון מעט שונה. ה- Hoodna Afrobeat Orchestra שלוקחת לכיוון הביג-בנד עם סקציית כלי נשיפה וכמה מתופפים, וההרכב Sababa 5 שלוקח לכיוון הרטרו Surf-Rock וקצת מוזיקה מזרחית. בדיוק באמצע בין הכמעט פופ לכמעט ג'אז נמצא הפלא שנקרא Tigris.

זה האלבום הראשון של הלהקה ומדובר באלבום לא פחות מושלם. לא אגזים ואומר – מבחינתי האלבום הישראלי הכי טוב שנוצר אי פעם. רביעיה אינסטרומנטלית – גיטרה, תופים, באס, קלידים וכולם על קולות רקע (בלי מילים) – עושים מוזיקה אפריקאית, בלוז, רוק פסיכדלי ורוק מתקדם מעורבבים באופן מושלם. לא רואים את התפרים בין הסגנונות – רק מוזיקה שמיימית. האלבום עובר בצורה סוחפת דרך מגוון רגשות, אפילו בלי מילים שיתארו אותם. עבורי הרגעים הכי מיוחדים באלבום הם הרגעים המלנכוליים – בכל שיר כמעט יש איזה חלק כזה, שהגיטרה של סמילן מצליחה לסחוט עצבות כל כך יפה ונוגעת שפשוט רוצים לבכות. תמיד זה חוזר לקצב, תופים, מרבד קלידים שמצליחים יותר מלשמח – הם ממש נותנים תקווה. פשוט תשמעו את זה בבקשה!