בוקר שבת בראס אל־עין שעל העוג'ה, על יד יריחו. הצלחנו למנוע מעדרי הכבשים ומהגמלים להיכנס לתחומי הכפר הבדואי הקטן שמותקף יום־יום על ידי החווה הסמוכה. אנחנו מתיישבות בצל עץ קטן, לנוח ולשתות קצת מים. ואז מגיע XXX.

XXX דומה לג'וקר פלרטטן וקטלני, הרבש"ץ של ההתנחלות הסמוכה שמנצח על המאמצים לגירוש ראס, גירוש שכבר יצא לפועל עד שנכתבים הדברים כאן. תוך כדי צילום מתמיד מנסה XXX לעורר את חמתנו, לדקור בנקודות הכואבות ולהוציא מאיתנו את מיץ השמאלנות הרע שאנחנו אמורים לשמור בתוכנו, למנוע ממנו את התענוג שיתועד ויוציא דיבתנו רעה. שכן אם נכעס ונתווכח, התיעוד יעלה, המשטרה תגיע, ועוד פעם פרסומים על 'פעילים רדיקליים בבקעה' יפגעו בסופו של דבר בתכלית הפעולה: נוכחות מגנה.

אלא ש־XXX לא עזב. הוא חג סביבנו כיתוש ענקי ומזמזם, נעזר בחיוך רחב ובכל תגובה שלנו כדי להעצים את הצקותיו כשהמתח הלך ועלה. הרגשנו לכודים בצל העץ הקטן, XXX סביבנו והגמלים מרחוק, וחלק מהחברות התחילו לאבד את זה, נכנעות לפרובוקציה. התלבטתי מה לעשות: לדבר על נושאים 'שגרתיים' לא רציתי, שכן XXX ישתמש בכל דבר שאעלה על חיי נגדי ונגד חברותיי. שתיקה גם לא באה בחשבון, כשקולו הנעים מתלטף וחודר את ההגנות שלנו, מחמם אותנו יותר מהשמש ומרתיח את מיצי הגרון. פתאום מצאתי את עצמי אומר: "תרצו לשמוע על התזה שלי?"

מפה לשם נשאתי תחת העץ הקטן הרצאה קצרה על טקסט גרמני שנכתב לפני מאה שנה, שנושאו ז'אנר מחזות שהועלו על בימת התיאטרון לפני ארבע מאות. מונחים אבסטרקטיים וניים־דרופינג לא נגמר, וחברותיי האזינו וניסו לעקוב בעוד XXX נעצר מבולבל. מה לו ולשיח התיאורטי הזה? יותר מכך, מה לחברותיי, מה לי ולשיח התיאורטי הזה? אין כאן שום סדק, שום דרך להלום, התיאוריה המופשטת הגנה עלינו כמו שריון. תוך כדי הבנתי: דווקא המרחק והניכור, חוסר הקשר של המחשבה האקדמית לעולמנו גוננה עלינו מההצקות של XXX. דווקא ההתנתקות מגנה.

~

אמנם, גם אם הייתי מדבר על העדפותיי לארוחת בוקר או הסרט האהוב עליי או כל דבר אחר שמנותק מהסיטואציה הקונקרטית בה ישבנו בראס, XXX היה מתבלבל ומשתתק. אלא שההתנתקות שלי לדיבור תיאורטי היא התנתקות כמעט טהורה, שמדגישה ומעוררת את המחשבה בנוגע לכוחה של התנתקות. האופן שבו הגות ופילוסופיה רחוקות מהמציאות ומכל מצב עניינים, באופן כה בולט ולא־תלוי הקשר, גרם לי לחשוב: האם ייתכן שדווקא בניתוק טמון כוחה של התיאוריה? הניתוק התיאורטי מכל הקשר פוליטי וקונקרטי שבו נמצאתי, ייתכן שהוא מציב אותי רחוק ומוגן? האם להתנתקות תיאורטית יכולת מגוננת?

~

איך ההתנתקות מגנה? כשמשתמשים במילה 'התנתקות' בהקשר אופרטיבי וצבאי, הרי שמיד עולה תמונת יישובי חבל־עזה/גוש קטיף היהודים שפונו ב־2005. המהלך כונה בציונות הדתית 'גירוש' ולא 'התנתקות' כדי להדוף את הניתוק הרגשי שהמילה 'התנתקות' גוררת. מטרת ההתנתקות הייתה להיפרד מעזה הפלסטינית ולאפשר גבול יציב וברור שימנע 'טרדה' יומיומית ויאפשר 'ניהול סכסוך'; לא שלום, לא ביטחון, רק מרחק – מרחק שמאפשר להימנע מהקרבה הקשה של יהודים לפלסטינים, קרבה של חיים עוינים באותו חבל־ארץ צר, קירבה שמונעת כל 'ניהול'.

אם כן, התנתקות במובנה האופרטיבי היא הפרדה והתרחקות, פעולה המאפשרת למנוע את החיכוך המתמיד שמאתגר כל שליטה או המשגה. התנתקות כפרקטיקה מנסה להתרחק מהסובב ולהימנע מהיטמעות במצב־העניינים שאנו מצויים בו. ההתנתקות מאפשרת אורך־רוח ושקילות דעת כמו תרגיל נשימות. עם זאת, היא גם עלולה לחתוך בבשר החי ולקטוע חיבורים שחשוב שיתרחשו. כך, אנחנו מתנתקים תחת עקה ולחץ, נמנעים ממגע, 'מנתקים קשר' באופן שלעיתים מיטיב ומאפשר ניהול ולפעמים מונע תקשורת ומגע. כאן כבר אפשר לראות את הקשר בין התנתקות כפעולה מעשית לתיאורטיזציה, המשגה וחשיבה בכלל: כדי להיכנס לממלכת המחשבה יש להתנתק מעולם המעש, לפחות לרגע.

תיאוריה, שבמקורה האטימולוגי־היווני מקושרת ל'תיאטרון' – צפייה מרחוק במושא או בהצגה – בהכרח מנתקת את הצופה מהנצפה, את החושב מסביבתו, את הקהל מהבמה. התנתקות כאפשרות לבחינה חסרת־עכבות וללא משוא־פנים של המתרחש, ניסיון להביא פתרון ולנהל את המצב. המחשבה התיאורטית כאם כל ניתוק.

 ~

חנה ארנדט, אינטלקטואלית גרמניה־אמריקנית מרכזית במאה ה־20, מבחינה בהגותה בין ה־vita activa וה־vita contemplativa, המצב הפועל והמצב ההוגה־חושב. כאשר אנחנו פועלים ועושים, איננו חושבים והוגים, ולהפך. לפי ארנדט, החשיבה נעשית ביחידות ובחופשיות, ללא השפעה על העולם; ואילו הפעולה והמעש מצויים במרחב הקונקרטי והמסוים מתוך התכווננות אליו וניסיון לשנותו. הניתוק בין ההגות והפעולה מלווה את ארנדט לאורך כל כתיבתה, אך היא גם תוהה לגביו בהקדמה לחיי המחשבה, הספר שלא סיימה, ומשלים את המצב האנושי העוסק בחיי המעש.

בפתיחת חיי המחשבה ארנדט חוזרת לסקירתה את משפטו של אדולף אייכמן, שם גילתה כי לא הייתה בו, באייכמן, שום רשעות או טיפשות יוצאות דופן שאיפשרו לו לבצע את הזוועות שביצע. לא רשעות ולא טיפשות, אלא חוסר־מחשבה הוא שאיפשר לו להוביל כלאחר יד ובלי תשומת־לב לעוולות בקנה מידה עצום. הבנאליות של הרוע (כותרת המשנה של אייכמן בירושלים) היא התו המוביל באיש ולא רשעותו – בנאליות שקשורה באותו חוסר־מחשבה. ארנדט מתעכבת על שפתו של אייכמן, על האופן בו בשפתו "קלישאה רודפת אחרי קלישאה" בשל היטמעותו המוחלטת בשיח הנאצי והתעקשותו שלא לחשוב ולבטא מחשבות מקוריות. אייכמן נותר לכוד בשפה אוטומטית וחסרת־מחשבה, שפה שבה הדברים מועתקים מדף מסרים ונפלטים, ללא חידוש או מעצור. 

אלא שהגילוי הזה – שחוסר־המחשבה של אייכמן הוא שאיפשר את מעשיו ההרסניים – מתקיל את ארנדט. היא דורשת הפרדה חדה בין מחשבה למעש, בין תיאוריה ופעולה; כאשר אנו חושבים והוגים אין איזושהי מטרה או תוכנית: המבט מזדגג, הגוף נעצר, אנחנו בוהים באוויר וחושבים. כשאנחנו חושבים, איננו עושים דבר או מתכוונים לעשות משהו, אנחנו הוגים ברעיון בלתי־נראה ומתנתקים מהמציאות הקונקרטית. אבל אם המחשבה היא פרטית, א־פוליטית ומנותקת מהשלכות קונקרטיות, איך אפשר להסביר את ההשלכות של חוסר־מחשבה על פעולותיו של אייכמן? איך מחסור במחשבה (המנותקת מן המעש) מוביל למעשים? אם המחשבה מנותקת מהמציאות, איך חוסר־מחשבה יכול להוליך לרוע מציאותי שכזה?

המודל של ארנדט, המפריד בין המחשבה למעש אך מבחין כי חוסר־מחשבה עלול להוביל לקטסטרופה, יכול לעזור להבין את מה שהתרחש בראס אל־עין: בדרך כלשהי, דווקא ההתנתקות התיאורטית מהמרחב הגנה עלינו. באופן מוזר, המחשבה הלא־קונקרטית עזרה: ההתנתקות הגנה. ויחד עם ארנדט נשאל – איך?

~

כדי לדעת משהו מעשי, די להתעסק איתו בידיים, או ללמוד את המפרט הטכני שלו, או להתנסות בו באופן יומיומי. אדריכל, פועל בניין, מעצב או דייר 'יודעים' מהו בית, אך מי שהוגה וחושב על בית לומד להבין אותו באופן אחר. מי שתחשוב תתהה לעצמה: "מהו בית?" או "האם אוהל, עיר, פארק הם בית?"; המחשבה תוליך אותה להבדלים טכניים, היסטוריים, מטאפיזיים; היא תיסחף עם המחשבה, ללא תכלית או סוף. זו החושבת תוכל לעשות זאת רק אם אין לה הספק עבודה עד סוף היום – היא צריכה להתרחק ולהתנתק מהקונקרטיות של הבית כדי להגות בו באופן כה מרחף. ובאופן כלשהו – וזה החלק החשוב – זו ההוגה המתנתקת מה'מעשיות' של הבית בכל זאת 'עושה' משהו. בלשונה של ארנדט:

“…this kind of pondering reflection does not produce definitions and in that sense is entirely without results, though somebody who had pondered the meaning of ‘house’ might make his own look better.” (171)

החשיבה אודות מושא קוטעת את הדרך השגורה של התייחסותנו אליו, את האוטומטיות של העבודה, המלאכה והפעולה; החשיבה עוצרת, מנתקת, מרחיקה: ודווקא המבט מרחוק (חישבו על התבוננות בחיינו כאילו היו סצנת תיאטרון!) מאפשר לשנות משהו. ללמוד משהו חדש. התנתקות המחשבה מהמעש מאפשרת לחזור אל העשייה אחרת.

~

אייכמן לא חשב. אבל יש גם כאלו שנלכדים בחשיבה, באוטומטיות אקדמית, ושוכחים שהחשיבה אינה פרקטיקה שאפשר לדבוק בה. אי־אפשר לעצור בכוונה, לתהות מתוך בחירה, לחשוב כאילו זו 'פעולה' שאנחנו עושים בין השעות תשע לחמש אחר הצהריים. ארנדט מספרת בריאיון לגונתר גאוס, שנערך בעקבות פרסום התרגום לאייכמן בירושלים לגרמנית, כי בעת ה'אוריינטציה־מחדש' לאחר עליית הנאצים לשלטון, כשרבים הצטרפו לשורות ואידיאולוגיית המפלגה, הרי:

“Among intellectuals Gleichschaltung (co-ordination) was the rule, so to speak. But not among the others. And I never forgot that. I left Germany dominated by the idea – of course somewhat exaggerated: Never again! I shall never again get involved in any kind of intellectual business. I want nothing to do with that lot… I thought that it had to do with this profession, with being an intellectual.”

חשיבה היא פסיבית, אינדיווידואלית, מתנתקת מהמציאות. דווקא האינטלקטואלים 'התיישרו' לפי קווי המפלגה, דווקא האנשים 'החושבים המקצועיים' כפי שמכנה קאנט בלעג, היו אלו שבגדו במהירות הגדולה ביותר. שכן החשיבה אינה מספקת – עלינו לחזור אל המעש באופן כלשהו. החשיבה אמנם קוטעת את האוטומטיות, אך מתפתה לאוטומטיות מסוג אחר: אוטומטיות התוהה והוגה וחושבת וסוברת ומתווכחת, אך שלא עושה דבר. אז מה חושבות, מה עושות? אולי כאן יהיה טוב לפנות לוויטגנשטיין.

~

בחקירות פילוסופיות מציג ויטגנשטיין לקורא ציור:

מה אתם רואים? ארנבת? ברווז? האם ניתן לראות את שתי החיות באותו הרגע, או שדרושה 'קפיצה' (Gestalt Switch) כדי לעבור מאחת לשניה? ומה זה אומר שאנחנו מסוגלים לראות את אותו הציור בשתי דרכים שונות, אך לעולם לא בשתיהן באותו הזמן? בחקירות מבקש ויטגנשטיין להבין את האופן בו אנו מכירים ופועלים בעולם, ונעזר בין השאר בדוגמאות קצה כמו הארנב־ברווז כדי להבין את היום־יום. להכיר ולפעול: שכן אם נראה ארנבת בחצר שלנו – נקנה גזר, ואם ברווז – תולעים. הדרך שבה אנחנו תופסים את העולם – והאפשרות לתפוס אותו בריבוי של דרכים כאלו – משפיעה ישירות על דרכי הפעולה שלנו. ויטגנשטיין מראה באמצעות הציור איך אנחנו יכולים לתפוס את המציאות בדו־משמעיות, בכמה דרכים.

נוכל לשלב את ויטגנשטיין וארנדט, ולומר שדווקא הפער והניתוק בין המחשבה למעש מעצימים ומפרים את שניהם. כשאני מתבונן בציור אני יכול לחשוב עליו במספר דרכים, לתהות ולהכיר אפשרויות נוספות של מציאות במנותק מכל צורך או מעשה קונקרטי; אך כשאשוב לעולם המעש, אצטרך להחליט אם להוציא את תקציבי הדל על גזר או תולעים. החשיבה קוטעת את השגרתיות ומאפשרת להבין את הדברים אחרת, דווקא בשל הניתוק שלה מהקונקרטיות; אך ללא מעש היא תיוותר לכודה. הפער בין המחשבה והמעש מתחדד ומועיל ככל שהוא מעמיק: ככל שהמחשבה דורשת בקפדנות להתנתק מכל השפעה ארצית ומקרית היא מגיעה לתובנות כלליות וברורות כשמש בשמיים; וככל שהמעש נצמד ב'צומוד' אל הקרקע עליה הוא נעשה ולא מתפתה ל'אוניברסליות', 'מוסר' או 'הכללה' הרי שהוא אפקטיבי ומדויק יותר. אבל איך מתרחשת הקפיצה מעל התהום שארנדט דורשת? איך ניתן להימנע מהפניית העורף האינטלקטואלית והא־פוליטית של הפילוסופים בגרמניה, אך גם להימנע מהסחי ומהרדידות שבדחיית כל תיאוריה ואבסטרקציה? 

~

החיבור האטימולוגי בין תיאוריה ותיאטרון יכול להקפיץ אותנו לרגע קט לתחום המשחק ואומנות הבמה, ואולי למצוא שם מוצא. במאמרו הנהדר Infiction and Outfiction מציע דיוויד סאלץ לחשוב על ילד משחק בסוס־עץ: האם המקל הארוך הוא 'באמת' סוס? או מקל? סאלץ מראה דרך ה־Gestalt Switch (אותה קפיצה בין ארנבת לברווז) של ויטגנשטיין שהתשובה היא גם וגם, לסירוגין. הנקודה היא שילד המשחק בסוס דומה למופיע בתיאטרון, שם צעיף המונח על הבמה הוא 'נחל עמוק ושוצף', אך אינו מציב 'באמת' גבול בעולם הממשי. בעולם 'ההצגה' הנחל גועש כסמבטיון, אך ברגע בו שחקן 'יצא מהדמות' וימשוך את הצעיף כאילו היה, ובכן, צעיף – הקהל 'יצא' לרגע קט מהעולם הפיקטיבי של המופע וייזכר בממשיות הבמה, האביזרים והשחקנים. הקהל, אנחנו, מסוגלים להחזיק בשניות הזו.

סאלץ טוען שבכל רגע ורגע במופע השניות נשמרת, ושהיכולת ליהנות ולהבין סיפורים נובעת מהשהיית־הספק: אנחנו 'יודעים' שהצעיף הוא נחל, ובה בעת שהוא צעיף. הציור הוא ברווז וארנבת. המציאות נחשבת ונפעלת. האפקטיביות של ההצגה תלויה בדיוק ביכולתנו לדעת שזהו מקל־עץ וגם סוס־אביר, צעיף וגם סמבטיון. כוחו של תיאטרון טמון בהפרדה החדה הזו שמונעת מאיתנו לפטור את המתרחש על הבמה כ'לא אמיתי' אך גם לא לקפוץ מיד בבהלה כשאחת הדמויות 'תתעלף'. תמיד ישנו פיתוי להיוותר בעמדה אחת: 'הצגה' או 'מציאות', 'מקל' או 'סוס', מחשבה או מעשה. היוותרות בעמדה אחת והתחייבות לדפוסי הפעולה שלה (רק לפעול במציאות ולזנק מכל התעלפות, או רק לצפות ולהיוותר שווי־נפש לחלוטין) שתיהן בעייתיות ומפספסות את ריבוי האפשרויות להבנת מצב־העניינים. גם משחק מתמיד על הבמה וגם הישארות אך ורק בקהל נכנסות למצב אוטומטי, 'פועל' שאמנם עושה דברים בעולם אך לא מסוגל לקפוץ לעמדה אחרת. החשיבה עוצרת את האוטומטיות. לו היו הפילוסופים בגרמניה חושבים (ולא רק 'עושים' פילוסופיה), הם היו עוברים לעמדה מעשית, פועלים כנגד הרודנות. לו היה אייכמן חושב (ולא רק מברבר קלישאות), היה חדל ממעשיו. המחשבה חסרת מטרה או אוריינטציה והיא רק מזכירה – יש עוד אפשרות. התיאוריה – ההתנתקות והצפייה מרחוק – חושפת את ריבוי־האפשרויות להכרה ולפעולה המתקיימים באותו המקום ובאותו הזמן; היכולת לסרב ולפעול, להכיר בהבדל שבין הארנבת לברווז; ויטגנשטיין הוא זה שאמר: "I'll teach you differences".

~

אנחנו יושבות בצל העץ הקטן, XXX מזמזם סביבנו. אנחנו בפעילות של נוכחות מגנה, אבל גם במדבר אל מול פני יריחו, בארץ ישראל וגם בפלסטין. ארנבת וברווז יכולים להתחלף כמה שירצו והריחוק התיאורטי יכול לחשוף את ריבוי הפרספקטיבות בו אפשר להבין את ה'כאן־ועכשיו', אבל נוכחותו של XXX הולכת ומאיימת וויטגנשטיין, ארנדט (ואנחנו) נדרשים לשאלה: אז מה עושות? מה חושבות? ומה היחס בין הניתוק התיאורטי לנוכחות המבקשת להגן?

אני מספר בצל העץ הקטן על עבודת המחקר שלי, הכה־מנותקת־מהקשר, ו־XXX וחברותיי מאזינות בשקט. בלי להתכוון עשיתי מהלך מתוחכם: התנתקתי באמצעות התיאוריה מהכאן־ועכשיו בו XXX מנסה לפגוע בנו, הזכרתי לכולנו שהמרחב האלים הנוכחי אינו זה היחיד שאפשר להיות בו. הריחוק התיאורטי מאפשר להבין שמשחק ההצקות וההטרדות אינו האפשרות היחידה, שאפשר לראות את הדברים גם אחרת, שאפשר (לפעמים, לא תמיד) לבחור איך ובמה לשחק. המהלך התיאורטי ניתק אותנו מההווה ואיפשר לנו לבחון את עצמנו מבחוץ, לפתוח עוד נקודות מבט. החשיבה הפכה לפעולה קונקרטית של ניתוק ושל מעבר חד למרחב אחר לחלוטין – והתיאוריה־תיאטרליות מתגלה כסוג משונה של פתרון, כהתנתקות שמגנה מפני היטמעות מוחלטת. חשיבה שקוטעת היטמעות מוחלטת ב'בנאליות של רוע' או בהתבצרות במגדל שן, חשיבה שקוטעת את האוטומטיות, שמוציאה אותנו מזווית ראייה אחת בלבד הנכנעת לעקיצות של XXX.

לרגע אחד קטן, זה עבד. אך התנתקות תיאורטית אינה מספקת, מחשבה ללא מעש נותרת חסרת־שיניים, ראס אל־עין גורשה. הארץ הזו עולה באש והתנתקות לבדה לעולם לא תביא למרחב שלום ומאבק. כדי להגן ולפעול ולחשוב אולי יש לנוע בין נוכחות והתנתקות, בין כאן לשם, 'לקפוץ' תיאורטית בין ארנב לברווז ואז לשוב לראס אל־עין ולמנוע מעדר הכבשים של המתנחלים מלהיכנס.