בבוקר קיץ לוהט של דצמבר 2071 שכבו רבבות גופים שרועים על שיירת החול (הקצרה מלהכיל את המילה "חוף"), מול הים לכל אורכה של תל אביב והשתזפו בעל כורחם. כנגד השוכבים העייפים עמדה גדר חיה של "רוחצים": אנשים המנסים לבוא במגע ישיר עם המים ולבסוף סתם עומדים שם על החוף. על פי רוב יצליחו להרטיב רק את קצות בהונותיהם. אם יתמזל מזלם ירחיקו ויפלסו דרכם בין כולם, אפילו למקום בו המים מגיעים עד הברכיים.

ניחוחות קרם ההגנה עלו באדי האוויר והתנדפו אט אט ברוח המקרטעת לתוך רחובותיה הצפופים של העיר. זעקת בכי עגומה נשמעה. ילדה קטנה אחת ולה בגד ים ורוד בוהק עשתה דרכה בנחישות לתוך המון האנשים המנסים להגיע אל המים. היא אחזה ביד אמה, אשר חצבה לה דרך בין העומדים באלימות של לביאה, בניסיון לצנן את הגוף הקטן של בתה, שביקשה דווקא היום לראות בפעם הראשונה בחייה את הים.

הן התקדמו, והתנצלו, והתחכחו, והדפו – יד קטנה ביד גדולה, כמעט מאבדות זו את זו בחלקלקות הזיעה – עד שחשה האם ברטיבות כמעט רעננה בכפות רגליה, ומיהרה לקרב את בתה אל קו המים שזיהתה תחתיה. וכשנגעה הרגל הרכה של הבת במים, נרגעה הילדה והפסיקה לבכות. אולי מתוך סיפוק, אולי דווקא האכזבה היא שהשתיקה אותה. "זה הים" אמרה האם. כשפתחה פיה, לתת הסבר חינוכי אודותיו, נשמע רחש מוזר מהדהד מכיוון מערב.

שלל הבעות תמיהה עלו סביבן, ושקטו. האם ניסתה שוב: "פעם היית יכולה לראות שם את קו האופק", אמרה, מצביעה לכיוון שממנו הגיע הקול. היא ניסתה לחייך, אבל רעש כביר עלה וצווחות נשמעו משורת הרוחצים הקדמית. חיוך האם נפל מיד והיא לפתה את בתה לחיקה והחלה לדחוף. 

גל גדול התקדם מן העומק והכל חיש הפנו פניהם באימה חזרה אל החוף. כך דהר לו גדוד הרוחצים האיום מן הים ליבשה, רומסים מגבות ומשקפי שמש ואנשים שנותרו מאחור. הגל התקרב והטיל צל על כל אלה שלפני דקות אחדות רק חיפשו מחסה מהשמש. עכשיו ניסו כולם לצאת מתחומו של הצל המבשר רעות. 

נשטפו האם ובתה, ונשטף לו כליל קו החוף, ועלו תוך דיווש על הגל כל רוכבי הטיילת ועלו הערבים היושבים על כסאות כתר-פלסטיק ביפו, ויושבי בתי הקפה על כל כוסות האמריקנו הקר שלהם, ועלה הירקון וחבר סוף כל סוף עם הים. והכל עלה ונרטב והצטנן, והנדל"ן הפך אטלנטיס לכמה דקות. עד שהגיע הגל לקו הדק והבלתי נראה המפריד את גבעתיים ותל אביב – ואז נסג חזרה מבלי להרטיב ולו בטיפה אחת את מרצפות גבעתיים.

תל אביב הייתה שוממה כפי שלא הייתה מאז ימי אחוזת בית. לא נותר כלום מלבד פרה אדומה אחת שנצפתה לאחר המקרה. היא היתה יבשה לחלוטין. עומדת ומלחכת עלי עץ פיקוס שבור, שטוף מי ים, במרכז שדרות רוטשילד. איש אינו יודע עד היום כיצד הגיעה למקום.