עם מצב קשה בעולם ובחיים, בעת ריק אינסופי מאיים להשתלט; מצאתי את הנוסחה להתמודד עם החרדה – קולנוע. כן. אני פשוט אצפה במלא סרטים. החלטתי שהגיע הזמן להשלים את כל החורים בהשכלה ולצפות בסרטי חובה שמעולם לא ראיתי, ולכתוב עליהם. סרטים כאלו שאם לא ראית אז פוערים עלייך עיניים ואומרים לך "נו באמת, ממך לא ציפיתי." אז הנה, עכשיו אפשר לצפות. המצאתי פורמט מנצח: אני אבחר ואצפה כל פעם ב-3 סרטי חובה באופן אקראי לחלוטין ללא שום קשר, וכיאה לדברים חסרי קשר, אדרג אותם אחד ביחס לשני לפי איזה מהם הכי אהבתי ובנוסף אנסה למצוא חוט מקשר בין שלושתם. תקראו לזה אסקפיזם, תקראו לזה נאיביות, אבל לפעמים צריך משהו קטן וקבוע שישמור על השפיות. קדימה, בוא אחריי!
ובכן, הנה השלישייה הפותחת: “לאון”, “כשהארי פגש את סאלי” ו-”8 מייל”.
הדירוג בסולם מעיין הוא כדלקמן:
- כשהארי פגש את סאלי
- 8 מייל
- לאון (לא להתנפל! אסביר.)
! כאן אכניס אזהרת ספויילרים קטנה. קצת. לא דרמטי, אבל אם לא רוצים ספויילרים, בבקשה אל תקראו. יהיו פה, רק אציין – ספויילרים !
במקום הראשון: כשהארי פגש את סאלי
זה בסדר, אני כבר אגיד לעצמי שממני לא ציפיתי. אני לא יודעת איך לא ראיתי את הסרט הזה עד עכשיו, באמת זו בושה.
אבל הגילוי הוא שמדובר בקומדיה רומנטית נפלאה, מצחיקה ושנונה. צחקתי בקול רם מספר לא מבוטל של פעמים תוך כדי הצפייה. הכתיבה משובחת, ולמרות שהסוף ידוע מראש, כיאה לסרטי הז’אנר; הדרך לשם הייתה מפתיעה ומהנה ביותר. כן, אולי יש קצת מסר בעייתי מסוג “בן ובת לא יכולים להיות רק ידידים”, אבל אפשר להחליק את זה כסתם דעה פרטית שבה אוחז הארי, שהוא ממילא בחור מוזר. בתכלס, האלמנט הזה מתגמד לעומת העובדה שהסרט תוקף את סוגיית היחסים הרומנטיים בין נשים וגברים בצורה ממש מקסימה ומעניינת.
מבחינתי הדמות של הארי נהדרת, וזאת מכיוון שמדובר בבחור הכי לא צ’ארמינג שאי פעם כיכב בקומדיה רומנטית, וזה מצחיק כי מדובר, לפחות לפי הבנתי, באב-טיפוס של הז’אנר. הוא איש חופר, הוא בלתי נסבל, הוא מדוכדך, הוא אומר כל מה שהוא חושב ומרגיש בלי לסנן, והוא לא נופל לקלישאות שטוחות של גברים בקומדיות הרומנטיות שעתידות לבוא אחריו, כדוגמת הבחור הקשוח מבחוץ, אך רך מבפנים; או הפרפר המצליחן שמחכה לאישה שתביית אותו, או הילד הביישן שמאוהב בכוכבת וכו’.
הארי מאוד רגשי, קצת נשי אפילו. סאלי לעומתו מחזיקה הכל בפנים כל הזמן, חוץ מהרגעים שבהם היא בוכה בצורה ממש מכוערת. היא יודעת בדיוק מה היא רוצה בכל סיטואציה עד הפרט הכי קטן. מה שמגניב הוא שכל הסרט מזוקק לכדי הדיון האינסופי שלהם על יחסים וזוגיות, עד למצב שלא רואים כמעט שום דבר עליהם מלבד זה, והכל נעשה בצורה אלגנטית ולא שטחית.
שיא הסרט הוא כמובן בסצנה האייקונית של האורגזמה המזויפת באמצע הדיינר, אבל הסצנה האהובה עליי הייתה זו שבה הארי מספר לחבר שלו על כך שאשתו עזבה אותו תוך כדי שהם קמים כל שנייה לעשות גל אוהדים במשחק כדורגל. סרט נהדר!
במקום השני: 8 מייל
רבות שמעתי על הסרט הזה, במיוחד מאחותי הקטנה שהעריצה את אמינם לאורך כל שנות נעוריה, והשמועות אף אומרות שהיא יודעת בעל פה את כל הוורס האחרון שלו בסצנת השיא של הסרט, שזה בהחלט מרשים.
אבל בכל מקרה, לענייננו. הסרט הוא על בי-ראביט, בחור לבן וראפר מוכשר מדטרויט שחוזר לגור בקראוון עם אמו הלא מתפקדת. תוך כדי ניסיון לשרוד את היום-יום הוא גם מנסה להתקדם בעולם המוסיקה, כשהמכשול העיקרי בדרכו זה הוא עצמו.
נהניתי מאוד מהסרט למרות שאין לו ממש עלילה, ושאמינם לא ממש משחק, אלא בעיקר בוהה והולך מכות. לא יודעת להסביר, הדמות שלו שם היא פשוט דמות טובה. יש לו בעיות אמיתיות, יש לו קשר מורכב עם החברים שלו, שגם האופי שלהם ניכר.
הוא באמת ראפר אדיר, ואני כצופה, הייתי בצד שלו כל הזמן, למרות שהוא עושה מלא טעויות.
בקרב הראפ האחרון הייתי לחלוטין בתוך הסצנה. כל כך רציתי לדעת איזה חרוזים הוא ישלוף ואיך הוא יביס את היריב שלו ויראה לכולם כמה הוא טוב.
בסצנת הסיום, כשהוא אומר לחבר שלו פיוצ’ר שהגיע הזמן שהוא יילך בדרך שלו ואז צועד אל תוך החשכה לצלילי הפתיחה של Lose Yourself, קשה להתחמק מתחושת הקתרזיס. הסרט מבוסס באופן רופף על סיפור חייו של אמינם עצמו, וזה נדיר מאוד לדעתי לראות סרט בעקבותיו של כוכב מפורסם שמצליח להיות לא שטוח לחלוטין; ועל אחת כמה וכמה כשזה בכיכובו של אותו כוכב מפורסם.
הרבה פעמים לסרטים כאלו יש נטייה לעשות גלוריפיקציה לגיבור ולהציג אותו כדמות מלוטשת מפגמים, מה שלרוב מייצר עלילות משעממות למדי. כאן זה לא היה המקרה לשמחתי. משהו במרחק הסביר של התסריט מחייו האמיתיים של אמינם, בשילוב עם אמינם כשחקן של הדמות הראשית, יצר איזה אפקט שגרם לי לחוש היכרות עם הדמות, ידיעה שהוא הולך לכבוש את העולם, ובאותה המידה גם להצליח להציג אותו כדמות רבת פנים וברת-הזדהות. בקיצור, יופי של סרט.
ובמקום השלישי: לאון
מה אגיד… אולי עשו לי יותר מדי בילד-אפ. זה סרט טוב, לא אשקר. המשחק לא פחות ממדהים, ויזואלית יפהפה והבימוי טוב; אבל אני חייבת לומר שלא הזדהיתי עם הדמויות בכלל. יעני בכלל. ישאלו המתאבססים – האם ראיתי את גרסת הבמאי? ואענה – כן. למרות זאת לא הצלחתי להתחבר.
מטילדה (נטלי פורטמן) היא ילדה קטנה וקשוחה שמשפחתה נרצחת באכזריות בגלל הסתבכות עם סמים, ולכן היא נאלצת למצוא מקלט עם השכן שלה לאון, רוצח שכיר בן 40. והיא מתאהבת בו. הדמות הזאת, מלבד היותה ילדה קטנה, לא ברור לי עד הסוף מה הקטע שלה. היא דמות שבבירור נכתבה ע”י גבר, ונעשתה לה סקסואליזציה בוטה ללא סיבה מוצדקת דיה, לפחות לדעתי. יש הרבה דרכים לתקוף את העיסוק בהתבגרות של ילדה קטנה, גם בלי לתקוע אותה עם גבר בן 40 שמלמד אותה לרצוח. ותכלס לא באמת היה כאן עיסוק בה; היא בעיקר הייתה קיימת לצורך התהליך שלאון עובר. נטלי פורטמן בהחלט מהפנטת בצורה בלתי רגילה כשחקנית צעירה, אבל הדמות שלה לא עמוקה מספיק, ויותר מזאת, גם גובלת בפנטזיה פדופילית.
סטנספילד (גארי אולדמן), דמות הרשע שרצח את משפחתה של מטילדה, הוא אחת הדמויות הכי שטוחות שראיתי. אולדמן הוא שחקן פנומנלי, וכיאה לשחקן כזה, רואים את ההשתדלות הנואשת שלו לגלם את הדמות הזאת בצורה שיוצקת לה אופי, אולם קשה להסתיר שמדובר באחד הרשעים הכי סתמיים שנראו על מסך הקולנוע. למה הוא רשע, מישהו יודע? בטוח לא אני; הוא פשוט רשע ללא סיבה נראית לעין. אוהב לנגוס בצורה סופר דרמטית בכדורים שאף אחד לא יודע מה יש בהם ואז לרצוח מלא אנשים כי… למה? באמת לא הבנתי. למה לא לתת לו איזה מורכבות? איזה טראומת ילדות, אהבה נכזבת, נקמה, משהו. זרקו לו עצם. מסכן.
כל הסרט היה נראה לי כמו ערימה של רעיונות שגבר מסוים חשב שהם מגניבים, ואף אחד לא טרח לתת להם עומק או הצדקה. היה בעיקר עיסוק מופרז בפטישיזציה של ילדות קטנות, ופחות מדי תוכן. סצנת הסיום שבה מטילדה שותלת את העציץ של לאון, ונותנת לו סוף סוף להצמיח שורשים, היא נחמדה, אבל לא הספיקה לי בתור תמה. משהו בסרט לא הצליח לסחוף אותי.
בכל זאת, אני מעריכה את האומנותיות שלו, ואם נחשוב אותו לסרט אקשן, אז הוא באמת מצליח להעניק זווית מיוחדת בתוך הז’אנר; אבל תמתית הוא לא השאיר עליי חותם מי יודע מה.
אז מה החוט המקשר בין שלושתם?
לא היה קל למצוא; בעיקר כי מבחינה תמתית הם שייכים לעולמות נפרדים.
אם נקשור את לאון ואת 8 מייל , ניתן יהיה להגיד ששניהם מתרכזים בדמות של גבר אלים בתהליך, שבסופו הוא משאיר את חייו הקודמים מאחוריו.
אם נקשור את כשהארי פגש את סאלי ואת לאון לבדם, אז המכנה המשותף הוא עיסוק במערכת יחסים לא ברורה בין דמות גברית לדמות נשית.
אם נסתכל על הארי פגש את סאלי ו-8 מייל, אז ניווכח שבשניהם יש אווירה של תקיעות וחוסר יכולת לשחרר.
אבל הקו המקשר היחיד שמצאתי בין כל שלושת הסרטים הוא דמות ראשית המתקשה להביע רגשות, עד הרגע בו היא מגיעה להשלמה, רק כשהיא מוצאת דרך לעשות זאת.
להלן ההסבר: ב-”8 מייל”, בי-ראביט נכה רגשית בצורה מאוד ברורה. הוא מוציא את הכעס שלו בללכת מכות עם גנגסטרים ואת שמחתו בעשיית שטויות ועבירה על החוק עם החברים שלו. האמת שלאורך הסרט הוא בקושי מדבר בצורה נורמלית, הוא צועק ומקלל או מרפרפ (ומקלל). הדמות היחידה שהוא מתקשר איתה ברגישות היא אחותו הקטנה. האטימות הרגשית והאגו שלו הם דברים שהוא נאבק איתם לאורך העלילה; ובאופן מסוים, הניצחון שלו בסוף הסרט מגיע כי בקרב הראפ האחרון הוא זורק את האגו שלו מהחלון ויורד על עצמו. כך הוא לא משאיר ליריב שלו שום דבר להגיד, ובהתאם הוא גם מבין שאת כל מה שהוא אוגר בפנים, הוא צריך להוציא במוסיקה (במקום במכות וזיונים).
ב”לאון”, הדמות של לאון חיה חיים די ריקים מתוכן, עד שמטילדה נכנסת אליהם. הוא מתאמן, עובד כמתנקש ומשקה את העציץ. זהו. באופן קלישאתי למדי, מטילדה מצליחה לשבור את היום-יום היבש שלו, ומה שנקרא “לטלטל את עולמו”. כמו הרבה דמויות נשיות בסרטים של גברים, היא מוציאה ממנו את הצד הרגשי שלו וגורמת לו להבין שהוא רוצה להצמיח שורשים ולחיות חיים מלאים יותר. בדיוק כשהוא מבין את זה וגם אומר זאת למטילדה בסוף הסרט, אנחנו מבינים שבשבילו כבר מאוחר מדי; ומטילדה היא זו שתצטרך להגשים את המשאלה הזאת לאחר מותו.
ב”כשהארי פגש את סאלי”, סאלי היא זו שסגורה רגשית. היא חולת שליטה וזה בא לידי ביטוי גם בהזמנות מאוד ספציפיות במסעדות, וגם בכך שהיא למעשה מדחיקה במשך רוב הסרט את הפרידה שלה מג’ו, בן זוגה לשעבר. זה, בין השאר, מייצר מכשול משמעותי במימוש מערכת היחסים שלה עם הארי. רק כשהיא מגלה שג’ו עומד להתחתן עם מישהי אחרת, סוף סוף מכה בה הפגיעה והעלבון; והיא קוראת להארי שיבוא להיות איתה ברגע הכי עלוב וחשוף שלה. רק אחרי שהם עוברים אותו ביחד, היא והארי מצליחים סוף סוף להיות זוג.
וכך הדברים!
ובכן, עד הפעם הבאה! היכונו היכונו – נצפה ב”שייקספיר מאוהב”, “קרמר נגד קרמר” וב”ארוחת בוקר בטיפאניז”.
ובלי לעשות לי ספויילרים!
