ברוכות הבאות וברוכים הבאים לנקודת המנוחה שלכם ביום.
זה הוא טור #2 של צפייה בקלאסיקות קולנועיות שמעולם לא ראיתי, והפעם: קרמר נגד קרמר, שייקספיר מאוהב וארוחת בוקר בטיפאניז. סרטים קצת יותר פרינג'יים מבפעם הקודמת, אבל היה כיף. כזכור, אני מדרגת אותם כל פעם אחד ביחס לשני, ועל כן הדירוג:
1. שייקספיר מאוהב
2. קרמר נגד קרמר
3. ארוחת בוקר בטיפאניז
שייקספיר מאוהב – ובכן, מה זה הסרט המושלם הזה? יש מצב שאני בדעת מיעוט אבל לא מצאתי בו חיסרון אחד. הגיבור הוא וויליאם שייקספיר שנמצא במחסום כתיבה עד שהוא פוגש את האצילה ויולה דה לספס שמגיעה לתיאטרון שלו מחופשת לשחקן צעיר, ומשם העלילה היא אינטרפרטציה לתקופת החיים שלו בזמן שכתב את רומיאו ויוליה. גילוי נאות, אני גרופית של שייקספיר, ואני גם מגיעה מעולם התיאטרון ומתעסקת בכתיבה ואוהבת קומדיות רומנטיות, והנה כל הדברים האלו דחוסים בסרט אחד גחמני בטירוף ואובר דרמטי, אבל בצורה מספיק קומית כדי שזה יהיה בול. אחד התסריטאים של הסרט הוא המחזאי טום סטופארד שנפטר לפני כשבוע. הוא היה איש תיאטרון בכל רמ"ח איבריו, וזה בהחלט ניכר מכיוון שהסרט הזה הוא מכתב אהבה ארוך ומרגש לבמה ולעולם שסביבה. יש רגע בנקודת השיא של הסרט שבו השחקן המגמגם עולה לבמה, ההצגה מתחילה, ומתגלה לעינינו תיאטרון הגלוב המלא באנשים. זה היה רגע כל כך יפה ומרגש, ואני נשבעת שישבתי על קצה המושב שלי בהתרגשות. אהבתי מאוד את הריקוד בין עלילת הסרט עצמו לעלילת 'רומיאו ויוליה'. שני זוגות אוהבים שלא יכולים להיות ביחד, שני בתים אויבים ושני תיאטראות אויבים, חבר טוב שנרצח ואחות מסורה. זאת לכאורה טרגדיה בתוך טרגדיה, אבל למרות ששני האוהבים בסרט לא מסיימים יחד, לדעתי הסוף הוא דווקא טוב. מדוע? מכיוון שהסרט הוא על היצירה ועל האומנות, והיא ממשיכה להתקיים. "יהיה בסדר" אומר מנהל התיאטרון כשנערמות הצרות רגע לפני הצגת הבכורה, "איך?!" שואל אותו שייקספיר המודאג. "אני לא יודע, זו תעלומה", משיב לו המנהל, ואכן כך קורה. זה סרט על הקסם של התיאטרון, וככזה הוא נהדר בעיני. בקיצור, נסחפתי לחלוטין ולא פלא שזה זכה באיזה 7 אוסקרים.
קרמר נגד קרמר – סרט בהחלט מעניין ופורץ לזמנו. זה סיפור על אבא שנאלץ לקחת את תפקיד האמא ומשלם קצת מהמחירים שאמהות שילמו בשנת 1979. דסטין הופמן מגלם את טד, אב מכור לעבודה שמבלה כמעט את כל זמנו במשרד. הוא נשוי לג'ואנה, עקרת בית שמתפקדת למופת עד הרגע בו היא מבינה שהיא למעשה אומללה, ומחליטה לעזוב ולהשאיר את הבית מאחור ויחד איתו גם את בילי, הבן של שניהם. בסרט יש הרבה מוטיבים יפים שחוזרים על עצמם, כמו הפרנץ' טוסט שדסטין הופמן מחריב בתחילת הסרט ואחר כך בסוף מכין למופת, ודלת המעלית שנסגרת בינו לבין מריל סטריפ שבהתחלה מסמלת נטישה ובסוף השלמה. באופן מסוים הסרט מאיר זרקור על גבריות שמשתנה. רואים איך האבא שבהתחלה לא מכיר את הבן שלו ומכלה את חייו בעבודה כי זה התפקיד שהוא חושב שצריך להיות לו, לאט לאט מתאהב בילד ועושה ויתורים כדי לטפל בו. בסוף, על דוכן העדים במשפט מול האמא, הוא ממש אומר במונולוג מדויק שכמו שאף אחד לא צריך לקבוע שלנשים לא יכולות להיות שאיפות כמו לגברים, גם אף אחד לא צריך לקבוע שלגברים יש פחות יכולת לטפל בילד, ושגם לגברים יש רגשות של אהבה, הקשבה וסבלנות. הסרט מצליח להציג בצורה מורכבת את התפרקותה של משפחה ואת הדרך שבה זה משנה את החיים של הדמויות לרעה ולטובה כאחד. יופי של סרט.
ארוחת בוקר בטיפאניז – "חתול? איפה אתה חתול? איפה החתול?!" סרט מוזר. לא הבנתי מה קורה חצי מהזמן ולא ברור אף פעם מתי בוקר ומתי לילה. כל 5 שניות מישהו אומר "פרד דארלינג" למרות שבכלל לא קוראים לו פרד, ויש את השכן ה"אסייתי" שהוא הדמות הכי גזענית שנראתה על המרקע אי פעם. למה אף פעם אין להם מפתח לבניין שלהם? ומישהו יודע מה זה 'גלאמור גירל'? הכל כל כך מעורפל. בכל זאת, אהבתי את הסרט. מה שכן הבנתי זה שהוא עוסק בשייכות ובחופש. אודרי הפבורן מגלמת את הולי גולייתלי, אישה תמוהה ביותר אך עצמאית, שעזבה את בעלה, חיה לבד חיים בוהמיים בניו יורק ונתמכת ע"י שוגר דאדיז למיניהם. היא פוגשת את השכן החדש שלה, "פרד דארלינג" – סופר במחסום כתיבה שמקבל משכורת מאשת עסקים עשירה (זה מה שהיא?) בתמורה למין. פרד מתאהב בהולי ומחכה בסבלנות שהיא תיענה לו אבל היא עסוקה בלא לדעת מה היא רוצה חוץ מלברוח מהחיים הקודמים שהיו לה. זה סרט שלהבנתי מקדים את זמנו מבחינת איך שהוא מציג אישה בשנת 1961. הולי כל כך לא רוצה להיות אישה של אף אחד, שכל גילוי קטן של אהבה נראה לה כמו דלת פתוחה לתוך כלוב שעתיד לכלוא אותה. בין אם זה חתול, גבר, או דירה – היא לא קוראת לשום דבר בשמו האמיתי ולא משקיעה בשום דבר עד הסוף, אלא רק מספיק כדי שתוכל לעזוב אם תרגיש חנוקה. אולי בגלל זה כל הסרט כל כך כאוטי ומפוזר. הולי היא דמות מורכבת ולא מתנצלת שבשום שלב לא מסכימה להיות כבויה. פרד אוהב אותה כמו שהיא ולא רוצה לשנות אותה, וזה לא מובן מאליו. הסצנה עם החתול בסוף הסרט היא דרך ממש חמודה להעביר את הבחירה הסופית שלה – לא לנטוש את החתול בגשם וגם לא את פרד. להישאר.
בנוסף אציין שהשפה הויזואליות והארט של הסרט הם יפהפיים ואייקונים. האווירה, התלבושות, הצבעים – הכל כל כך מיוחד, והיה תענוג להסתכל על זה. סרט מקסים.
וכעת, נעבור לחלק האומנותי – מה הוא החוט המקשר בין שלושת הסרטים הללו? ובכן, יש יותר מאחד.
ראשית, כל אחד מהסרטים מצליח לחדש ביחס לתקופה שבה הוא מתקיים וניכר שלכל אחד מהם יש אמירה פוליטית מאחוריו.
שנית, באופן די בולט יש בשלושת הסרטים היפוכים מגדריים מכל מיני סוגים: ב"שייקספיר מאוהב" ויולה ממש מתחפשת לגבר לכל אורך החזרות על ההצגה ובסוף ממש משחקת בה בתיאטרון – דבר שכמובן היה אסור לנשים לעשות במאה ה-16. בנוסף יש בסרט הזה כמה וכמה קריצות פמיניסטיות על מקומן של נשים בעולם וזה נחמד מאוד. ב"קרמר נגד קרמר" ההיפוך הוא בתפקיד המגדרי בתוך המשפחה. האבא לוקח את תפקיד האמא הנוכחת, המטפלת ועקרת הבית, וזה כאמור הדבר שסביבו סובב כל הסרט. הוא מאבד את המשרה היוקרתית שלו ומתפשר על משרה פחות בכירה שמאפשרת לו להגיע הביתה בזמן, הוא מתחבר עם האמהות בגן הילדים, מקשיב לילד שלו כשהוא מדבר על דברים משעממים, חותך לו את האוכל ומקריא לו סיפור לפני השינה למרות שהקולגות שלו צוחקים עליו בגלל זה. ישנה נקודה באמצע הסרט בה טד יושב ומחכה במשרד בזמן שיש בו מסיבה לקראת חג המולד. הוא מסתכל סביב על חיי החברה שכבר לא ייקח בהם חלק ובוחר באופן מודע לוותר עליהם ועל החיים שלו כגבר קרייריסט טיפוסי. ב"ארוחת בוקר בטיפאניז" הדמות של הולי בעצם מגלמת תכונות שנחשבות גבריות יותר – היא עצמאית ועושה כל מה שעולה על רוחה, היא לא תלויה באף אחד, היא מדלגת בין גברים ומדחיקה את הרגשות שלה. פרד לעומתה מביא לידי ביטוי תכונות שנחשבות לכאורה נשיות – הוא ביישן ועדין, הוא הרבה יותר מחובר לרגש שלו, הוא פחות מנוסה בחיים והוא גם מתומרן בקלות בעיקר ע"י נשים. אני לא מעריצה של הדיון על תכונות נשיות וגבריות כי אני לא חושבת שדבר כזה באמת קיים, אבל בתוך הקונטקסט של השנה בה הסרט הזה יצא – זה מגניב ומחדש.
שלישית ובאותו הקשר, בכל שלושת הסרטים יש ביקורת על מוסד הנישואין. בראש ובראשונה ב'קרמר נגד קרמר' זו ממש התמה של הסרט שגם צועקת לנו מתוך השם שלו – כשלון המודל המשפחתי הישן של אבא מפרנס ואמא מטפלת. כל עלילת הסרט מתרחשת בגלל שג'ואנה, הדמות בגילומה של מריל סטריפ, מרגישה שהיא מאבדת את שפיותה בתוך ביתה שלה. בשום שלב בסרט לא מבקרים אותה על התחושות הללו וגם טד מבין די מהר למה היא עזבה. הסרט מציג את ההשפעות השליליות של המודל המשפחתי הישן גם על צד הגבר, שמרוויח הרבה כסף אבל לא יודע להכין ארוחת בוקר וגם לא איזו קבוצה הבן שלו אוהד. ב'ארוחת בוקר בטיפאניז', לדמות של הולי גולייתלי יש סיפור שמזכיר את הסיפור של ג'ואנה מ'קרמר נגד קרמר', גם היא אישה שברחה מבית עם בעל וילדים, והסרט מציג את החיים שלה אחרי שהיא עשתה את זה. המסיבות בבית שלה נראות מאוד דומות למסיבות במשרד של טד מ'קרמר נגד קרמר', והיא חיה לבד עם חתול. לאורך הסרט היא עושה הכל כדי לא להיכנס שוב לכלא של הנישואים והתהליך שהיא עוברת הוא להבין שאפשר לאהוב גם בלי הכלא. אין בסרט אף דמות שנשואה באושר וגם הולי וגם פרד שניהם מעדיפים רוב הזמן להרוויח כסף מזנות מאשר להקים משפחה. ב'שייקספיר מאוהב', מכיוון שזה סרט מ-1998 שמתרחש בתקופה האליזבתנית, הביקורת די ברורה על הנישואים של ויולה שהם למעשה עסקת מכירה לכל דבר. היא מיועדת לאיזה רוזן שקונה אותה בכסף מאבא שלה תמורת הרחבת הנכסים שלו. אין שום קשר בין הנישואים האלה לחיים שלה או לדברים שמעניינים אותה ובטח שלא לאהבה. בסוף הסרט (אזהרה ספוילר) ויולה מתחתנת עם הרוזן ולצערנו אפילו המלכה לא יכולה לבטל את זה, אבל זה ברור לכולם שזה לא טוב.
לסיכום, יש משהו מאוד משתפך בשלושת הסרטים האלה, ואני דווקא אומרת את זה לטובה. אלו שלושה סרטים שלא מפחדים להביע רגשות, לשים אותם במרכז ולהתייחס אליהם בכובד ראש. בכל אחד מהם יש אהבה גדולה שמשנה לחלוטין את החיים של הדמות הראשית ונהניתי מזה במיוחד.
עד כאן להפעם. תודה שקראתם, ונתראה בפעם הבאה עם הסרייה האקראית הזו: הכי טוב שיש, אמריקן פסיכו, נפוליאון דינמיט.
