המפלצות של ז׳אנר האימה הן לא רק מגעילות ומבהילות – הן משקפות תמיד פחד כללי ומופשט יותר, פחד תרבותי קולקטיבי. ואם בעבר הפחד היה ממה שקורה בחוץ, היום הפחד הוא ממה שקורה בפנים. הסרט החדש ״אובססיה״, כמו סרטי אימה עכשוויים נוספים, משקף את התחושה שכולנו מרגישים: שמישהו אחר בוחר בשבילנו, מתוכנו.
ספוילרים ל: Obsession, Get Out, Together, Weapons, Hereditary
עד גיל חמש־עשרה לא יכולתי לראות סרטי אימה. ביום, הם היו נכנסים לי לחלומות בהקיץ, ובלילה, במידה והצלחתי להירדם, הם היו טורדים את מנוחתי בסיוטים. בנקודה כלשהי משהו השתנה, בלבול הנעורים, השאלות והחרדה התעצמו פתע. כך, מה שהיה קודם מעורר חרדה, נעשה למקור של התבהרות ורגיעה. התחלתי ליהנות מהפחד.
יש לסרטי אימה איכות שנעדרת מז׳אנרים אחרים. זוהי איכות שנובעת מהמהות הגופנית שלהם, יכולתם לגעת בדבר כל כך בסיסי, כל כך פיזי, ולהפעיל אותו; אולי זה בגלל האוניברסליות של הפחד, העובדה שזוהי תחושה אינסטינקטיבית המשותפת לכל היצורים החיים. לצד זאת, באימה קיים הפוטנציאל ליצור הזרה שייחודית לה, הדברים שמפחידים אותנו מקבלים בסרטי אימה התגלמות פיזית – הם מתגלמים כשד או חייזר, רוח רפאים או רוצח סדרתי. במילים אחרות, המפלצות למיניהן מבטאות תמיד פחד כללי יותר, מופשט יותר. זו היכולת הדואלית הייחודית של סרטי האימה: להשתמש בקונקרטי על מנת להביע את הסמלי, להפעיל משהו אחד באופן ישיר ולגעת במשהו אחר באופן עקיף. הזיהוי של התכונה הז׳אנרית הזו מאפשר התבוננות מעמיקה בתרבות שלנו: מה הנושאים שמעסיקים אותנו? ובעיקר – מה מפחיד אותנו?
אם נחזור קצת אחורה לסרטי האימה של שנות החמישים והשישים (וגם קצת אחרי): פלישת חוטפי הגופות (1953), The Thing from Another World (1951), והרימייק הידוע של ג׳ון קרפנטר The Thing (1982). כל אלה בבירור משקפים את רוח התקופה: הבהלה האדומה ("the red scare"), מקארתיזם, הפרנויה האמריקאית מהקומוניזם, מזרים ומאויבים בתוך המדינה. בכל הסרטים הנ״ל מתבטאים אותם הרעיונות: אדם הוא לא באמת מי שחשבת שהוא, כל אחד יכול להיות מרגל רוסי, ואי אפשר להיות בטוח בשום מקום – בין אם זה באנטרקטיקה הקרה או בפרברים האמריקאים.
הסנאטור ג׳וזף מקארת׳י מציג ״הסתננות״ קומוניסטית על ארה״ב, 1954
אבל סרטי האימה העכשוויים מבטאים סוג אחר של פחד. אם בתקופה ההיא הפחד היה ממה שקורה בחוץ ומחוסר היכולת לדעת מה נכון ומה לא, בימינו מתרחשת תנועה הפוכה: הפחד מופנה פנימה, כל אחד אל הפנים שלו. כמעט אין מי שלא שמע על הסרט החדש אובססיה (Obsession), בבימויו של קארי בארקר. סנסציה! הם אומרים. בכל מקום באינטרנט מדברים על איך סרט עצמאי בתקציב של פחות ממיליון דולר כבר עשה פי מאה מזה בהכנסות, על העובדה שיוצר של סרטוני יוטיוב הפתיע את כל תעשיית הקולנוע, ועל כמה יפה ומוכשרת היא אינדי נווארטי, ואיפה היא הייתה עד עכשיו. אז הקשבתי לכל התשבחות ברשתות החברתיות ובמגזינים, ומצאתי את עצמי בלית ברירה ביס פלאנט איילון, מוקף בנערים ונערות שכנראה הגיעו לשם מאותן סיבות. ונהניתי. מה זה נהניתי – זה סרט מצחיק ומפחיד, ובעיקר חכם מאוד.
הסרט עוקב אחר בר (מייקל ג׳ונסטון), צעיר בודד שעובד בחנות כלי נגינה, שרוכש צעצוע שביכולתו להגשים משאלות. המשאלה של בר היא כזו: שחברתו מילדות, ניקי (אינדי נווארטי), תאהב אותו יותר מכל אדם אחר בעולם. המשאלה מתגשמת, ומובילה לשורת השלכות מחרידות ובלתי־צפויות. בגדול, ניקי מתאהבת בו, מתאבססת לגמרי. אבל לאט לאט אנחנו מגלים שלא ניקי היא זו שאוהבת (אם אפשר לקרוא לזה אהבה) את בר, אלא זה משהו אחר שפועל מתוכה, אולי המשאלה עצמה. כוח על־טבעי משתלט על ניקי, התודעה האמיתית שלה כלואה, והיא נאלצת לראות איך גופה פועל בניגוד לרצונה וממלא בצורה חולנית את המשאלה.
מייקל ג'ונסטון ואינדי נווארטי באובססיה, 2026
הרגעים הכי מפחידים בסרט, ללא ספק, הם השברים בשליטה של ה״דבר״ בניקי, רגעים בהם היא יכולה רק לצרוח את סבלה, או לבקש מבר בלחש חרישי – כדי שה״דבר״ ששולט בה לא יתעורר – שיהרוג אותה, וכל זה למספר שניות, עד שה״דבר״ חוזר ללא שום התייחסות למה התרחש לפני רגע. לדעתי, המאבק הזה של ניקי משקף את מה שכל כך מפחיד אותנו, כיום, כתרבות: לצפות בחיינו ובעצמנו מהצד, כשאנחנו לא שולטים בהגה, מישהו אחר נוהג במקומנו, מישהו שאנחנו אפילו לא יודעים מי הוא.
אפשר לזהות את זה בעוד סרטי אימה מצליחים מהשנים האחרונות, אבל חשוב לדייק: בכל אחד מהם אובדן השליטה מקבל צורה אחרת. ב־Get Out (2017) האימה אינה נובעת רק מכך שגזענים לבנים רוצים לפגוע בגיבור, אלא מכך שהם מבקשים להמשיך לחיות דרך הגוף שלו. הגוף השחור הופך לכלי קיבול: המבט, התנועה, הקול והפעולה נשארים שלו מבחוץ, אבל מישהו אחר אמור להשתמש בהם מבפנים. הפחד הוא לא רק ממוות, אלא מהאפשרות להישאר חי, אבל כצופה כלוא בתוך עצמך. ב־Together (2025) אובדן השליטה אינו פוליטי אלא זוגי וגופני: זוג שלא מצליח להיפרד רגשית מגלה שהקושי הזה נעשה ממשי, פיזי, בשרי. מה שהתחיל כתלות רגשית, פחד מבדידות וחוסר יכולת לבחור באמת אם להישאר או ללכת, הופך למצב שבו הגוף עצמו מסרב לנפרדות. גם הרצון הכי אינטימי: אהבה, קרבה, זוגיות, עלול להפוך לכוח שמוחק את גבולות העצמי. ב־Weapons (2025) השליטה נלקחת באופן ממשי: ילדים ומבוגרים קמים, הולכים, מצייתים ומבצעים פעולות שלא הם בחרו בהן, הרצון שלהם נותק מהגוף והוחלף בפקודה חיצונית. וב־Hereditary (2018) האובדן מחריד דווקא משום שהוא מתגלה בדיעבד: המשפחה לא רק נרדפת על ידי כוח דמוני, אלא מגלה שהאבל, הטראומה, ההתפרקות והבחירות שלה היו חלק ממסלול שנקבע מראש. כמובן שאת כל הסרטים הנ״ל אפשר לראות בצורה יותר נקודתית – דרך עדשה של גזענות, יחסים זוגיים רעילים, התמכרות או טראומה בין דורית. אלה כמובן ניתוחים חשובים, שנושאים את מרכז העלילה של הסרט, אבל האימה שבכולם כרוחה סביב אותו אלמנט: אובדן שליטה בעצמי. משהו אחר פועל דרכן: גזענות, זוגיות, כישוף, שד, טראומה או גורל, והאימה נוצרת מהרגע שבו האדם ממשיך לזוז, לדבר, לאהוב, להרוס או לרצות, אבל כבר לא ברור אם הוא מקור הפעולה של עצמו.
התקופה שלנו מתאפיינת בסתירה משמעותית: היכולת לדעת כל כך הרבה (כביכול), ומצד שני כל כך מעט. זו קלישאה פוסט־מודרנית, ואפילו מביך אותי לכתוב את זה, אבל פשוט כבר אי אפשר לדעת היום מה אמיתי. הכל זז כל כך מהר, ויש כל כך הרבה נקודות מבט אפשריות, אני מחליף שפה בוויקיפדיה וטרוריסט הופך לפוליטיקאי, ורצח עם הופך לפעולה צבאית לגיטימית. הקו הישר והמנחה ״האובייקטיבי״ הוא כבר מזמן מסולסל, מקוטע, מזוגזג, או פשוט לא קיים. אז איך לעזאזל אפשר להיות בשליטה על עצמנו?
Tina Modotti, Hands of Marionette Player,1929
בהקשר הזה, אי אפשר שלא להסתכל על מה שאנחנו מסתכלים עליו יותר מכל דבר אחר – הטלפון, הרשתות החברתיות, הפיד! הבליל הלא נגמר, הצייטגייסט המסונתז על ידי השד יודע מי – אנשי לטאה, צוקרברג, זקני ציון, או פשוט קפיטליזם? אנחנו מרוקנים את עצמנו אל תוך מלבן זוהר, חור שחור של 6 אינץ׳ ששואב מאיתנו הכל וממלא אותנו במשהו אחר, ב״תוכן״ (איכס) שכבר נכנע לכוחות החושך, שעושה הכל כדי לבלוט, כדי להיראות. אנחנו מתמלאים באחר, באחרים, בהכל, חוץ מאשר בעצמנו.
אתה רואה את האלבום החדש של GEESE בכל מקום ונהיית מעריץ? אופס, נפלת לקמפיין אגרסיבי. אתה רוצה לקנות את המכנסיים מהמותג הסביבתי ופרוגרסיבי הזה? אחח שוב תתלבש כמו כל בחור תל אביבי ותקנה בגדים ממפעל יזע. אתה שונא את תרבות הצריכה, רוצה להיות נוכח יותר, להיות פחות בטלפון ולהיות אדם טוב יותר? אז תקנה כרטיס לריטריט שלנו או שסתם תעשה לנו פולו. אתה חושב שחברה שלך יפה? אייי תראה את זאתי אחי, לא לא תראה את ההיא. אה ורצית את זה? אוי בכלל רצית את זה! לא לא, את זה! איך אפשר בכלל להחליט כשאתה לא מחליט מה ייכנס לך לראש? כשמי שמשלם הכי הרבה/עושה קמפיין/פשוט מעלה עוד ועוד ועוד הוא זה שמחליט? כשאתה מנוכר לבחירות שמרגישות הכי שלך שיש?
כל אלו מייצרות את התנאי הרגשי שמתוכו סרטי האימה הנ״ל צומחים. במודע ולא במודע התחלנו לחוות את עצמנו כמשהו פתוח, חדיר, ניתן לעיצוב על ידי חשיפות חוזרת, דירוגים, טרנדים, פרסומות, מבטים של אחרים, אלגוריתמים שמכירים אותנו לפני שאנחנו מספיקים להכיר את עצמנו. לכן האימה העכשווית לא צריכה להראות לנו דווקא טלפון או פיד כדי להיות אימה של עידן הרשתות. להפך: היא לוקחת את אותה חוויה יומיומית ומפשיטה אותה מהטכנולוגיה, עד שנשאר רק המבנה העירום שלה – כוח חיצוני שנכנס פנימה ומתחיל להפעיל את האדם מבפנים. המשאלה ב״אובססיה״, הכישוף ב־Weapons, ההתמזגות ב־Together, הטראומה והשד ב־Hereditary, כולם מתפקדים כמו גרסאות מיתיות ומוגזמות של אותה תחושה: משהו בעולם למד לעקוף את הבחירה שלנו. זו הסיבה שסרטי אימה כאלה מרגישים כל כך בני הזמן שלנו, הם לא מזהירים מפני הרשתות עצמן, אלא מפני סוג האדם שהן מייצרות: אדם שממשיך לרצות, לזוז, לאהוב ולבחור, אבל כבר לא בטוח מאיפה הרצון הזה הגיע.
אם אפשר להעלות לרגע באוב את האקזיסטנציאליסטים הצרפתיים, הרי אין לנו שום דבר חוץ מאשר את היכולת לבחור. עכשיו, מישהו אחר בוחר בשבילנו, מתוכנו, וזה מפחיד. והפחד הזה מהדהד, וקירות בתי הקולנוע רועדים מההד, ורגלי הצופים מרעידות את המדרגות בדרך החוצה מהאולמות, כי אנחנו רואים שם משהו שלא נעים לראות, אבל זה משהו שכולנו מרגישים: אנחנו לא אלה ששולטים על הדבר היחיד שהוא באמת שלנו – על עצמנו.
