הצופים האדוקים של תוכניות הריאליטי בישראל בוודאי הבחינו בשינוי שחל באופי הליהוקים אליהן בשנים האחרונות. האנשים (והנשים) שאנחנו רואים היום על המסך שלנו נראים פחות או יותר אותו דבר – הם צעירים יותר, כוכבי רשת יותר, ואיך לא, גם ״יפים״ יותר (לפחות לפי סטנדרטים מקובלים של יופי, אקא בוטוקס). אם פעם ז׳אנר הריאליטי היה מחויב, ולו באופן חלקי, לשמו של הז׳אנר – "תוכניות מציאות" – היום הוא כבר מתנער מכך לחלוטין. הטיפוסים השונים שהיינו רואים על המסך – המאמא הקורעת, השמאלן החריף, הווירדו הכובש – נעלמו, ובמקומם אנחנו רואים אנשים שנדמה שהגיעו מאותו פס ייצור, וורסיות שונות של אותו המוצר. והמוצר הזה לא רק משרת קריטריונים אסתטיים, אלא גם פוליטיים. במילים אחרות, הריאליטי כבר מזמן לא משקף את כל העמדות הפוליטיות בישראל.
אבל לפני שנדבר על הפוליטיקה החדשה של הריאליטי, נדבר על האסתטיקה. ואגב, היא נוכחת לא רק בעולם של ״האח הגדול״ נדמה שבכל תוכניות הריאליטי הבולטות, המלהקים צמצמו את שדה הראייה שלהם באופן ניכר. ״רוקדים עם כוכבים״, למשל: בגלגולה הקודם ב״רשת״ התגאתה "רוקדים" ביכולת שלה לספק לצופים הפתעות של ממש (זוכרים שאיציק כהן, עוד כשהיה גבר שמן, התגלה כרקדן מעולה?) וללהק, מה שנקרא, ״שחקני אופי״. היום, ב״קשת״, קאסט ממוצע של ״רוקדים עם כוכבים״ מורכב בעיקר מדוגמניות ודוגמנים צעירים. המבוגרים יותר או הספורטיביים פחות, מודחים בשלבים המוקדמים. וכן, זה נחמד לראות אנשים יפים רוקדים יפה. אבל הפרמיס של התוכנית – שמושתתת על הרעיון של ״דג מחוץ למים״ – קצת מתפספס.
עוד תוכנית שהשינוי בה בולט היא ״אהבה חדשה״, שהתחילה בתור החלופה של ״רשת״ ל״חתונה ממבט ראשון״ והפכה לגרסה נוספת של ״האח הגדול״. אם בעבר השתתפו ב״אהבה חדשה״ רווקות בנות שלושים פלוס שרצו למצוא את שאהבה נפשן, היום משתתפות בה רווקות בנות עשרים וארבע שרוצות להתפרנס מקודי קופון. ובעונה האחרונה של ״המירוץ למיליון״: בקושי השתתפו אנשים מעל גיל חמישים (שלושה) או נשים בלי מילוי בשפתיים. כמות המילוי ב״המירוץ למיליון״ היא, במקרה הזה, סממן לליהוק שיטתי של טייפקאסט ספציפי, באופן שהוא כנראה מכוון.
הנטייה הזו של תוכניות הריאליטי – לכיוון פרצופים צעירים ורעננים, או לכיוון סלבס טרנדיים – לא מתבטאת רק בליהוקי המשתתפים עצמם. היא מתבטאת גם במלאכת הרכבת פאנל השופטים (בתוכניות בהן יש פאנל כזה). קחו למשל את ״כוכב נולד״, שבפאנל שלה ישבו לאורך השנים אנשים למודי ניסיון כמו מרגלית צנעני, צביקה פיק וגל אוחובסקי. עם ההמרה של ״כוכב נולד״ ל״הכוכב הבא״, ניתן לראות איך גיל השופטים ירד וירד, דוגמת עדן חסון וסטטיק ובן־אל (שופטים קבועים) או נועה קירל (שופטת אורחת). אין בעיה ספציפית עם אף אחד מהאנשים האלה, אבל יש בעייתיות מסוימת עם המגמה – הפיכתם של הוותיקים בתחום, וכן של מי שלא עוסקים במוזיקת פופ, לבלתי רלוונטיים; ובמקביל, האדרתם של הכוכבים החדשים והיפים, מכונות העשייה, שמוציאים מוזיקה כדי להיות מותג ולא כדי לעשות אמנות.ההאדרה הזו מטרידה במיוחד כשהיא כוללת את הכנסתם של אלה למעמד השיפוט, מעמד שבעבר היו ראויים לו רק מי שכבר עברו כברת דרך של ממש בתעשייה.
אגב, ההומוגניות החדשה של עולם הריאליטי לא בולטת רק ב״קשת״ ו״רשת״ של ימינו, אלא גם ב״כאן״: אפילו״בואו לאכול איתי שבעונות המוקדמות שלה ליהקה דמויות קצה שהן תכלית המוזרות, החלה ללהק בשנים האחרונות משפיענים ובעלי עסקים שזיהו בתוכנית דרך נחמדה לעשות לעצמם פרסומת. מלהקי התוכניות כבר לא מחלצים את הסטארים הבאים שלהם ממעמקי האנונימיות, אלא שולפים אותם מהטיקטוק ומהאינסטגרם: כוכבים מן המוכן.
בנוסף לליהוק המסיבי של כוכבי רשת, אפשר לזהות תופעה נוספת – מיחזור של יוצאי ריאילטי, שמועברים כמו סחורה מתוכנית אחת לאחרת. ״האח הגדול״ לוקחת ל״מאסטר שף״ (גל קספרס), ״המירוץ למיליון״ לוקחת ל״בואו לאכול איתי״ (מודי ספורי), וכמובן, תוכניות מלהקות שוב את הכוכבים שלהן עצמן (ירדן אדרי בעונה האחרונה של ״האח״, למשל). נדמה שעולם כוכבי הריאליטי וכוכבי הרשת הפך לעולם פנימי סגור, עצמאי. משק אוטרקי, שאין דרך להיכנס אליו מבחוץ.
אז כן, בריאליטי העכשווי כולם בני עשרים, כולם רזים, כולם נאים, כולם משפיענים, אבל יש עוד עניין שכדאי לשים לב אליו – כולם הפסיקו להביע דעה.
נחזור שוב ל״האח הגדול״:בעונות הראשונות משתתפים היו באים לבית האח על מנת לפמפם אג׳נדה (החל מהגברת המודעות לתאונות דרכים ועד לעידוד טבעונות) או להשמיע עמדה פוליטית מובהקת, היום אנשים באים כדי להרוויח עוד עוקבים (משמע, עוד כסף). ״האח הגדול״, על אף הניתוק שלה מהמציאות (שהוא בסיסו של הפורמט), עדיין הייתה מקום שמתווכחים בו על המצב במדינה, על הכיבוש, או בקיצור – על עניינים שמתקיימים מחוץ לבית האח הגדול. היום, עולם הריאליטי סגור בפני העולם החיצוני, והוא מזין את עצמו בעצמו ואת הצופים באסקפיזם טהור.
החל מה־7 באוקטובר, תוכניות הריאליטי הפכו לכלי תעמולה שמשרתים את מטרת חיזוק המורל הישראלי; זה אכן הכי גרוע כשזה קורה במסגרת ה״חדשות״, אבל זה גרוע גם כשזה קורה במסגרת הריאליטי. החדשות שלנו כבר מזמן בוחרות ב"אחדות העם" על פני אמת עיתונאית, אבל האמת היא שגם הריאליטי סובל מאותה בעיה: או ליתר דיוק, גם הוא חלק מאותה משימה של התקשורת: המיסוך של החברה הישראלית, הפרופגנדה, ההסתרה. בלי ששמתם לב תוכניות הריאליטי הפכו גם הן לשופר של מסרים:כל חיילי צה״ל הם גיבורים, אנחנו הטובים והם הרעים, רק ישראלים נפגעו במלחמה. המסרים האלה מועברים הן באופן ישיר על ידי הצגת הצד הישראלי בתור הצד החיובי המוחלט, למשל באמצעות שימוש במתמודדים בעלי סיפור קשה ככלי לשירות האידאולוגיה. באופן עקיף, המסרים הללו עוברים באמצעות ההתעלמות הגורפת מההרוגים הרבים בעזה – ובאמצעות ההתעלמות מישראלים שבאמת אכפת להם מכל זה.
״הכוכב הבא״ מלהקת מילואימניקים, אבל לא סרבני גיוס; ״רוקדים עם כוכבים״ עושה מחוות לנרצחים ישראלים אבל לא אומרת מילה על כמות הנרצחים הפלסטינים; בעונה האחרונה של ״האח הגדול״ לא הופיע שמאלן מובהק אחד (כלומר, אדם שהגדיר את עצמו מול המצלמה כשמאלן). אפשר להניח בזהירות שאנשים ונשים כמו ניר אבישי כהן, אור סיונוב או אורטל בן דיין – כולם פליטי ״האח״ שלוהקו בזמנם על תקן השמאלנים – כנראה לא היו מלוהקים לעונת 2025 של התוכנית אם הם היו נבחנים אליה.
בערוץ 26 שודרה בזמנו שיחה של המשתתפים שבמהלכה הם שיבחו והיללו את ביבי (השתתפו בה בין השאר שניים מכוכבי העונה הבולטים, ארז איסקוב ותרצה כהן), אבל השיחה הזו לא הגיעה לתוכנית עצמה. התקרית הזו היא מטפורה למה שקרה ל״האח הגדול״, למה שקרה לשאר התוכניות ולמה שקרה למדינה: זה הניסיון למכור ימין במסווה של מרכז. את השיחה ההיא על ביבי העורכים לא יכניסו, כי היא חושפת את הפרקטיקה שהם ניסו להסתיר. המטרה היא לייצר אחידות על המסך – להעמיד קבוצת אנשים לא ימנית מדי אבל חלילה לא שמאלנית, להשמיע רק דעות שישמחו את מי ששומע אותן (כלומר, אי אפשר להלל את ביבי – אבל גם ממש אי אפשר לדבר על רצח עם, ואפילו לא על ילדים רעבים).
״מאסטר שף״ – ביחס לשאר התוכניות שהוזכרו כאן, עוד שומרת על הטרוגניות יחסית: באודישנים של עונת 2025 כיכבו אנשים מכל הסוגים ומכל הגילים (גם כאלה שיש להם קמטים, או שאין להם חשבון אינסטגרם אסתטי ונעקב). פאנל השופטים גם הוא לא מידרדר למחוזות המפתים של ״החדש והנוצץ״, ומשתתפים בו כמה מענקיה הוותיקים והמוערכים של עולמות הקולינריה והמסעדנות הישראלים – ישראל אהרוני, אייל שני, חיים כהן ורותי ברודו. אבל גם ב״מאסטר שף״ נוכחת האג׳נדה הישראלית המיליטנטית – ובולטת בהיעדר ההתייחסות להשלכות המלחמה על עזה. משתתפים מדברים על קרובים שנרצחו בשבעה באוקטובר (האחיין של יובל) ועל פוסט טראומה של לוחמים (הבעל של דורין) – ואלו כמובן נושאים חשובים – אבל אף אחד לא מדבר על מה שקורה בצד השני של המתרס. האם אף אחד באמת לא דיבר, או שהשיח הזה פשוט נשאר על רצפת חדר העריכה? בהקשר הזה צריך לציין שענת אגמון, שהגיעה למקום הרביעי בתוכנית, היא פעילה ב״עומדים ביחד״. כלומר, אפשר להניח בזהירות שאם היא השמיעה קול, הוא הושתק בדרך כזו או אחרת על ידי ההפקה. זו כמובן רק השערה, אבל ככה או ככה, בפרקים של ״מאסטר שף״ לא היה אזכור למה שישראל מחוללת בעזה.
אז אמנם ״מאסטר שף״ פחות נאמנה לסטנדרטים החדשים של הריאליטי בכל מה שנוגע לאסתטיקה, אבל בכל מה שקשור לסטנדרטים של פוליטיקה, ״מאסטר שף״ גם היא מתקפלת מתוך הפחד לאבד קהל. האנשים שאחראים על התוכניות יודעים שהישראלים לא מוכנים לשמוע מסרים שלא מתכתבים עם ראיית העולם שלהם. הם יודעים שאם תוכנית כזו או אחרת תהדהד מסרים כאלה, תתחולל סערה, ואנשים יכבו את הטלוויזיות שלהם. האפשרות לייצר ריאליטי בועט (או לפחות קצת פחות קונפורמיסטי) מתפיידת, כי אף אחד לא מספיק אמיץ בשביל להיות הראשון שסופג את הנזק הכלכלי והתדמיתי. אף אחד לא מספיק אמיץ בשביל להיות זה שמכתיב סדר יום אחר, זה שמשנה את התמונה.
ואם נחזור רגע לתחילת הדיון: אפשר לטעון שתוכניות הריאליטי בשנים האחרונות מעדיפות יופי על פני אופי, שהן מצמצמות את הייצוג של אוכלוסייה מבוגרת יותר (עד כדי ביטול שלו), שהן מעדיפות ליצור בידור לא מסובך באמצעות דמויות ריקניות, כוכבי טיקטוק קיימים או גימיקים – ולא להסתכן בהימור על דמויות לא צפויות, מורכבות ורהוטות (שיכולות, אגב, ליצור בידור משובח לא פחות). אז כן, הכל נכון, אבל נראה שזו לא התמונה המלאה. המחיקה היא לא רק של ״אנשים אמיתיים״, כמו שאוהבים לקרוא לזה בדיבור, אלא של האפשרות למחשבה ביקורתית, לדיון רבוד או לפתחון פה. אותם אנשים – שלא עונים על רשימת הקריטריונים הרצויה הנ״ל של המלהקים – לא מלוהקים אולי כי הם לא אטרקטיביים מספיק, אבל אולי גם בשל החשש שהם יעמידו מראה לא רצויה בפני הציבור הישראלי (והערוצים, שאוהבים כסף, לא רוצים לאבד את הציבור). ויכול להיות שבאותו הזמן, אותם האנשים שרוצים להעמיד את המראה נבהלים מההשלכות של המעשה. לצורך העניין, תראו מה קרה לאסף אמדורסקי, שופט ב״הכוכב הבא״, כשהוא החליט לחתום על עצומה נגד המשך המלחמה, וחטף אש מכל כיוון אפשרי (אמל״ק: התנער מהעצומה וחבל שכך).
ראליטי תמיד היה גרסה מרוככת של המציאות, אבל בכל זאת הוא ניסה להציג סוג של שיקוף שלה. ומה שהוא הציג היה חברה בה יש שיח – גם אם מוגבל, גם אם מקוטב. מצב התוכניות כיום מייצג את מצב החברה שנעשית פחות ופחות תקשורתית ויותר ויותר עיוורת – אבל התוכניות הללו לא רק משקפות את מצב החברה, הן גם מחוללות אותו. אלה שמזיזים את הדברים מלמעלה, בסופו של דבר, מעדיפים ללכת על בטוח; לפנות למכנה המשותף הרחב ביותר. בעזרת תוכניות הריאליטי, תוכניות פופולריות שרבים צופים בהן (ורבים עוד יותר נחשפים אליהן באמצעות הרשתות), הערוצים סוללים נתיב נוסף להנדסת תודעה: הם רוצים שהצופים יחשבו שכולם נראים בצורה מסוימת (מתוקתקים וימנים), וככה ירוויחו אותם ערוצים עוד כסף באמצעות פרסומות למוצרי טיפוח ומותגי אופנה למיניהם. הם רוצים שהצופים יאמינו שכולם חושבים בצורה מסוימת (ימנים). ככה, הצופים לא יעלו בדעתם שיש בכלל אפשרות אחרת, וימשיכו לצפות לתוכן שמאשרר ומחזק את העמדות שלהם עצמם – תוכן שהם ימשיכו לקבל, כי הריאליטי כאמור כבר מזמן לא מאתגר אותם. וככה המכונה ממשיכה לעבוד, והריאליטי, כפי שמתברר, מייצג ומייצר את הפנים החדשות של ישראל.
