לפני כמה שבועות נסעתי לגדה. התארחתי אצל המשפחה האהובה עליי, אצל א׳ וא׳. אחרי לילה מאתגר של ארבעה ניסיונות פריצה לדיר, שהסתיים בהשחתה של מצלמות האבטחה ושיחות לא מניבות עם מוקד הבקעה, הצבא והמשטרה, עלתה השמש. עולה השמש – יוצאים למרעה.

האווירה במרעה הייתה מנומנמת ואפורה, אני וא׳ היינו עצבניים ועייפים. עימנו היה הבכור של א׳, ואהוד (שם בדוי), גבר בן 65-70, אחד הפעילים בקבוצה. אהוד לא בילה את הלילה בבקעה אלא הגיע אלינו אחרי שינה נוחה בביתו, מצוייד באנרגיה חיובית ופיצוחים. במרעה לא קרה משהו מיוחד, שכבנו בצל, אני קראתי ספר, מדי פעם א׳ ביקש ממני לגלגל לו סיגריה. בשלב מסוים אהוד שאל אם היה משהו ״מעניין״ בלילה. היה לי איכסי בבטן מניסוח השאלה (אלימות? מעניין?), אבל הבלגתי. אני וא׳ סיפרנו לו על הפריצה לדיר ועל הנזקים הכספיים. השיחה התגלגלה אל כיבוש כרגיל, ערלות הלב, חוסר הצדק. בשלב מסויים, אהוד העביר את השיחה אליי, ושאל אותי (בעברית) מי אני, מאיפה אני, למה אני עושה נוכחות מגינה. השבתי לו בחצי עברית וחצי ערבית, מתוך ההבנה והרצון לחלוק את המרחב עם א׳. הוא שאל אותי מה עשיתי בצבא (״אם בכלל עשית״).
״מה?״. השבתי לו.
״מה מה?״.
״אני לא הולכת לדבר על זה פה, כרגע. אנחנו במרעה, קצת לא מתאים בעיניי לדבר על התפקיד שלי בצבא כשיחת רקע כללית. איך זה לא צורם לך?״
״טוב… רק שאלתי, את יודעת, ״הם״ יודעים שהיית בצבא. אני הייתי קצין, תותחנים.״
״זה לא קשור להאם יודעים או לא יודעים, או מי. לי לא אכפת מה עשית בצבא. אני מתחרטת על השירות שלי. גם אם הייתי בגאווה מול זה לא הייתי מדברת על זה במסגרת אקטיביזם סולידרי עם פלסטינים, שהתפקיד של הצבא בסתירה אינהרנטית לביטחון האישי והלאומי שלהם.״
״חחח, את טהרנית.״ 

״אני לא חושבת שאני טהרנית, וגם אם כן, חוסר הרצון שלי לדבר על זה פה קשור בטאקט וקונטקסט, לא אנטי ציונות.״ 

״אני ציוני, ואני פה. מה הבעיה? הם מעדיפים שאני אבוא, ציוני או לא ציוני. את יודעת, האמת נמצאת באמצע.״ 

״טוב.״

״טוב.״

נוכחות מגינה היא מאוד אינדיבידואלית, כלומר כל פרט שלוקח חלק יוצק את המשמעות שהוא בוחר אל תוכה. הדבר מתאפשר מכך שהמהות של נוכחות מגינה היא השהות הפיזית, והמטרה היא לעזור לקהילות לשמור על אדמתן. פשטני וגשמי. אין דרישה מהאינדיבידואל להגדיר את עצמו או את עמדותיו הפוליטיות. המסקנה שניתן להסיק מתוך האפיונים הללו היא כזו: הסיבות להגעתך אינן רלוונטיות – העיקר שתגיע. עולה השאלה: אם נוכחות מגינה היא אקטיביזם שחדל להיות פעולה הצהרתית (והיא למעשה פעולה צורנית), מה המקום של הפעילים שכן מזדהים כשותפים למאבק הפלסטיני בהשמת גבולות, בהגדרת חוקי התנהגות? האם זה פטרוני לדרוש שמתנחלים וחיילים לא יעשו נוכחות? 

מפתיע או לא מפתיע, שיחות כמו זו שהייתה לי עם אהוד מתרחשות כל הזמן. זו רק דוגמא קטנה למתח הבלתי פוסק בין הגדרת הפעילות לדמות הפעיל. המתח יוצר אי הסכמות רחבות באשר למהות הפעילות ואופן הפעולה: שאלות כמו הידברות עם מתנחלים, התנהלות מול הצבא, סיוע כלכלי (הומניטרי), עירוב של מילואימנקים ומתנחלים, התערבות בקהילה. אין דרישה או התמודדות מול הצורך להגדרת עולם ערכים משותף:
 ״הרוח הבסיסית שאני מכיר בקבוצה שלנו היא שכל אחד חושב/ת מה שרוצה ועושים את מה שמוסכם כי משרת את עמידת הקהילות מול הכיבוש (וחלקנו גם עושים מה שבא להן/ם).״ 

אין גבולות פרט ל״מה שמרגיש לך נכון״. כיוון שהפעילים ביניהם לא חולקים עולם ערכים משותף, או לחלופין מקבלים את המרות של חוקים מוגדרים וקיימים, לכל אחד ואחת תפיסה אחרת על הפעולה, וכתוצאה מכך לכל פרט כושר שיפוט אחר ואופן פעולה אינדיבידואלי – אין קו להתיישר על פיו. הכל הווה,הכל נקודתי, בניתוק מוחלט מהקונטקסט הרחב של דיכוי. 
האקטיביזם הופך ל״אפקטיבי״, תועלתני. מה זה אומר? ברגע שתשומת הלב היא על התנובה המיידית – עוד לילה בבית, עוד שעה במרעה, שרק יפתחו את מחסום המים, אז האימרה הפוליטית חודלת להתקיים. 

בשטח ניתן לראות ביטויים נוספים של אנשים מסוג אהוד: בדרך כלל גברים, אשכנזים, מבוגרים. אוהבים להילחם עם מתנחלים כתכלית, כאשר נוכחות היא קטליזטור לפורקן אגרסיות על הציונות שאבדה – הישראליות הישנה והטובה – בתוך מלחמה נרטיבית.
זה כחלק ממפעל רגשי רחב יותר שמתרחש בעת מפגש עם ה״רעים״. לרגעים התמונה הזו מושלמת: חסרת מורכבות או פרטים, אין בה ניואנסים או נסיון להביט שורשית בהקשר שמאפשר אותה. התפקידים ברורים. 

המתנחל – רע, רצחני, משוגע, מפלצתי.

הפלסטיני – מדוכא, חסר אונים, מסכן.

הפעיל – טוב, רחמן, אנושי.

רגע המפגש עצמו נחווה כמעט כמעצים ומספק. הפלסטיני הופך לאובייקט שצריך "להציל" אותו, במקום להיות סובייקט פוליטי עם זכויות והגדרה עצמית שמתנגשות חזיתית עם עצם הרעיון הציוני. הסטריליות והניתוק מהמציאות, שמתרחש במפגש מול האוכלוסייה הכי מדוכאת ומוחלשת, הוא כמו תא וידויים בכנסייה. העניין קשור גם בדימוי של אותם הפלסטינים שחייהם מוטלים על הכף. לא דורשים, לא פוליטיים, לא מפעילים. הקורבן המושלם, רחוק מהמציאות, מה שמאפשר לפרט ״לעשות טוב״ בלי לחשוב על הנסיבות שהובילו להגעתו לשטח.
הבחירה, או יותר נכון היכולת, ״לברוח״ מהתמודדות מול שאלות עמוקות על הזהות, נותנים את התחושה שלא צריך להחליט. מיגון מוסרי מול ביקורת חיצונית ופנימית. השפה הזהותית מאפשרת למציאות להמשיך במסלולה, הפעילים מרגישים נאורים, שינוי אנושי שוב נמנע. זה כמו להגיד: ״במהלך היום אני מילואימניק בצבא ג׳נוסייד, ובסופ״שים אני מלווה רועים שחיים תחת  טרור מתנחלים. אני גם וגם.״

הפעולה הליברלית הופכת את הנישול והאפליה ל"חריגות" או ל"טעויות" של קומץ קיצוני, ובכך היא מסתירה את העובדה שהם תוצרים אינהרנטיים של המבנה. מטפלת בסימפטום (האלימות, הנישול המיידי) אך אינה מתיימרת לרפא את המחלה (המשטר, האידיאולוגיה).

 אם יש "ציונות רעה" שאפשר להילחם בה, משמע שיש "ציונות טובה" שאליה צריך לשאוף, ובכך נמנע חשבון הנפש השורשי.

כאשר מצליחים לכבות שריפה נקודתית – למשל, למנוע פינוי של כפר מסוים או לרסן אלימות של מתנחלים – למעשה ניתן הכשר למערכת כולה. הניצחון הקטן מיוחס ל״בייס״, באופן שמסית את המיקוד של ההתנגדות מהפלסטיני אל הישראלי. בכך נמנע הערעור על עצם קיומה של האידיאולוגיה שמקבלת תוקף ומתבצעת באופן מכוון ולא שרירותי.

במבט היסטורי, ייתכן שהנוכחות המגינה היא המעוז האחרון של האשליה. היא מאפשרת לפרט להרגיש שהיא "עושה משהו", שהוא מתנגד למציאות. למרות שבפועל ייתכן שההפך הוא הנכון – שה״פלסטר״ הזהותי שהנוכחות מספקת מתפקד כשסתום לחץ לפיצוץ שיכול להביא לשינוי אמיתי.

כשמפרקים את הדינמיקה הזו לגורמים מגיעים לשאלת הסוף. האם אני ממשיכה להאמין במערכת מתוך הכוונה לתקן אותה, או מנסה לפרק את המערכת שיוצרת את הצורך בהגנה שלי מלכתחילה?

כל עוד קיים המבנה הנוכחי, המעשה החשוב והדחוף ביותר שניתן לעשות הוא לא להפקיר את הפלסטינים בשטח. על כל יהודי-ישראלי שמתנגד למציאות לא לעמוד מנגד וללכת להפגין סולידריות במקום בו הפלסטינים מחוסרי הגנה מול רשויות האכיפה והמתנחלים.
עם זאת, יש לזכור כי הצורך בנוכחות מגינה הוא סימפטומטי, וכי הכוח של הפעילים – בלא תלות ברדיקליות שלהם – מוגבל ולא יעיל. המצב לא ישתפר, אלא יחריף. המשך בפעולה פסאודו-פוליטית כמכניזם נפשי שמאפשר נקודתית להתמודד עם הבעיה, הוא אשליה שעתידה להתנפץ.
צריך להעריך גם את הליברלים השמרנים על בחירתם להתנגד, ובלשון הכללית ״לעשות משהו״.
אבל המבט בהם משאיר בי טעם מר. הם אינם שותפיי הפוליטיים, הם אינם שותפים למאבק.  נהפוך הוא: ייתכן והאקטיביזם עוד יותר מרחיק אותם מקבלת עמדה קוהרנטית באשר לעתיד. הטענות הפשוטות המרכיבות את הסיבה להגעתם סותרות זו את זו. הממלכתיות של הגנה חסרת מורכבות על החלש, מבלי לשאול למה אני הוא החזק, מבלי לענות על השאלה ׳האם אני מעוניין להישאר כזה׳ – טומנת בחובה מלכוד.
לכן האשליה שממנה מתחמקים ועליה נוכחותם מושתתת עתידה להיפרם ואף להתפוצץ.הסוף יגיע כשיגיע.